וברש"י ז"ל אש תמיד תוקד אש שנאמר בו תמיד שמדליקין בו הנרות כו'. י"ל ג"כ דכתיב נר מצוה ותורה אור והוא כנ"ל שהדלקת המצוה ע"י התורה לדבק ולחבר המצוה בשורשה בתורה כנ"ל. שנאמר בה תמיד דכתיב והגית בו יומם ולילה כו'. ומסיים רש"י אף היא ממזבח החיצון תוקד כו'. דהנה כתיב היא העולה על מוקדה כו' ובזוה"ק מחשבה רעה לאוקדא לה כו' ובער עלי' הכהן כו'. פי' דבריו כי יש הבערה ושלהבת העולה מאלי' בלב האדם ע"י התעוררות נפשו בראותו גודל חסדי השי"ת שעושה עם כל איש ישראל בכל רגע ורגע בכל הענינים וז"ש ובער כו' הכהן כו' בבוקר בבוקר. שהוא בחי' חסד ובוקר שמבורר חסדי השי"ת שחסד אל כל היום. ועל ידי התעוררות אהבה אמיתית נשרף כל מחשבות והבלים כי באמת עצה היעוצה לדחות מחשבות רעות הוא רק זה להיות התלהבות תמיד בחשק ורצון לעבודתו ית' ממילא נתבטלו כל ההבלים וזה עבודת האדם תמיד כל היום והלילה. ועי"ז כשעושה המצוה יכול להיות בדביקות באמת באור התורה כנ"ל. וכל זה בא ע"י שמירת הרצון כל היום כנ"ל. וז"ש רש"י אף היא ממזבח החיצון תוקד כו'. וז"ש היא העולה כי עי"ז יש ג"כ עלי' למחשבה רעה בעצמה שהרי זוכה עי"ז לבוא לדביקות אור עליון כנ"ל. וז"ש והרים את הדשן שיש הרמה ועלי' עי"ז כנ"ל. [והבן כי ז"ש זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כמ"ש בזוה"ק שיש אשא תכלא ששורף ומכלה ועלי' אור חיורא כנ"ל]:
1. "וברש"י ז"ל אש תמיד תוקד אש שנאמר בו תמיד שמדליקין בו הנרות כו'."
ביאור: רש"י על הפסוק "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו', ו') מביא את דברי חז"ל, שהאש הזו נקראת "תמיד" כי ממנה היו לוקחים אש להדליק את המנורה (שגם בה נאמר "להעלות נר תמיד"). כלומר, יש קשר ישיר בין אש המזבח החיצוני לאש המנורה הפנימית.
2. "י"ל ג"כ דכתיב נר מצוה ותורה אור והוא כנ"ל שהדלקת המצוה ע"י התורה לדבק ולחבר המצוה בשורשה בתורה כנ"ל."
ביאור: השפ"א מקשר זאת לפסוק "נר מצווה ותורה אור". המצווה היא הכלי (הנר), והתורה היא האור. כדי שהמצווה (המעשה הפיזי) תאיר ותתחבר לשורשה הרוחני, היא זקוקה לאור התורה. הדלקת "נרות המצווה" נעשית על ידי "אש התורה".
3. "שנאמר בה תמיד דכתיב והגית בו יומם ולילה כו'."
ביאור: מדוע התורה נחשבת לאש ה"תמיד"? כי על התורה נאמר "והגית בו יומם ולילה", מצווה שקיימת בכל רגע ורגע ללא הפסק. זהו ה"תמיד" המוחלט.
4. "ומסיים רש"י אף היא ממזבח החיצון תוקד כו'."
ביאור: רש"י מדגיש שהאור הפנימי (המנורה) חייב להתחיל מהמזבח החיצון (המקום שבו מקריבים בהמות). זה רומז לכך שההארה הרוחנית מתחילה דווקא מתוך עבודה עם הגוף והחומריות.
5. "דהנה כתיב היא העולה על מוקדה כו' ובזוה"ק מחשבה רעה לאוקדא לה כו' ובער עליה הכהן כו'."
ביאור: הפסוק אומר על קרבן העולה: "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה". הזוהר הקדוש מסביר שקרבן העולה בא לכפר על הרהורי הלב (מחשבות רעות). תפקיד הכהן הוא להבעיר את האש כדי לשרוף את אותן מחשבות רעות.
6. "פי' דבריו כי יש הבערה ושלהבת העולה מאליה בלב האדם ע"י התעוררות נפשו בראותו גודל חסדי השי"ת שעושה עם כל איש ישראל בכל רגע ורגע בכל העניינים וז"ש ובער כו' הכהן כו' בבוקר בבוקר."
ביאור: השפ"א מסביר איך שורפים מחשבות רעות: לא במלחמה ישירה, אלא על ידי יצירת אש חיובית. כשאדם מתבונן בחסדים שהשם עושה איתו בכל רגע, נדלקת בלבו שלהבת של אהבה להשם. זוהי עבודת ה"בוקר בבוקר" – התחדשות של הכרת הטוב בכל בוקר.
7. "שהוא בחי' חסד ובוקר שמבורר חסדי השי"ת שחסד אל כל היום."
ביאור: המילה "בוקר" מסמלת בקבלה את מידת החסד (אברהם אבינו תיקן תפילת שחרית). כשאדם חי בתודעה של בוקר, הוא רואה את חסד השם שנמצא איתו "כל היום", וזה נותן לו כוח רוחני.
8. "ועל ידי התעוררות אהבה אמיתית נשרף כל מחשבות והבלים כי באמת עצה היעוזה לדחות מחשבות רעות הוא רק זה להיות התלהבות תמיד בחשק ורצון לעבודתו ית' ממילא נתבטלו כל ההבלים וזה עבודת האדם תמיד כל היום והלילה."
ביאור: זוהי פסקה מרכזית (עצה נפשית): הדרך הטובה ביותר להיפטר ממחשבות רעות ומהבלי העולם הזה היא לא "להילחם" בהם, אלא למלא את הלב באור ובהתלהבות לעבודת השם. כשהלב מלא ב"חשק" דקדושה, למחשבות הרעות פשוט אין מקום להיכנס. זהו ה"תמיד" של האדם.
9. "ועי"ז כשעושה המצוה יכול להיות בדביקות באמת באור התורה כנ"ל."
ביאור: לאחר שהאדם ניקה את לבו מהבלי העולם בעזרת אש ההתלהבות, הוא יכול לקיים את המצוות מתוך חיבור אמיתי (דביקות) לאור התורה הגנוז בהן.
10. "וכל זה בא ע"י שמירת הרצון כל היום כנ"ל."
ביאור: כל המדרגה הזו תלויה בכך שהאדם ישמור על הרצון שלו מכוון להשם לאורך כל היום, ולא רק בזמן התפילה.
11. "וז"ש רש"י אף היא ממזבח החיצון תוקד כו'."
ביאור: עכשיו מובן מדוע המנורה (השכל והתורה) נדלקת מהמזבח החיצון (עבודת הלב והקרבת היצר). אי אפשר להגיע להשגה רוחנית טהורה בלי לשרוף קודם את ה"מחשבות הרעות" במזבח החיצון שבלב.
12. "וז"ש היא העולה כי עי"ז יש ג"כ עליה למחשבה רעה בעצמה שהרי זוכה עי"ז לבוא לדביקות אור עליון כנ"ל."
ביאור: חידוש עצום: כאשר המחשבה הרעה משמשת כ"דלק" שגורם לאדם להתעורר ולהתלהב יותר בעבודת השם, המחשבה הרעה עצמה עוברת "עליה". היא הופכת מחושך לאור כי היא זו שגרמה לאדם להגיע לדביקות גבוהה יותר.
13. "וז"ש והרים את הדשן שיש הרמה ועליה עי"ז כנ"ל."
ביאור: "דשן" הוא האפר שנשאר מהקרבנות (הפסולת). הפעולה של "הֲרָמַת הַדֶּשֶׁן" מסמלת את העלאת הניצוצות אפילו מהדברים הנמוכים והשפלים ביותר (האפר/המחשבות הזרות), והפיכתם לחלק מעבודת הקודש.
14. "[והבן כי ז"ש זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כמ"ש בזוה"ק שיש אשא תכלא ששורף ומכלה ועליה אור חיורא כנ"ל]:"
ביאור: (סוגריים עם רמז קבלי): הזוהר מתאר את השכינה כ"אש כחולה" (אשא תכלא) האוכלת את הקרבנות (שורפת את החומריות), ומעליה שורה "אור לבן" (אור חיורא) – האור הרוחני הנצחי. העבודה שלנו היא להבעיר את האש הכחולה (התלהבות הלב) כדי שתשמש בסיס לאור הלבן (אור התורה).
סיכום הרעיון: כדי להגיע לאור התורה (המנורה), עלינו להשתמש בהתבוננות בחסדי השם כדי להבעיר אש בלבנו (המזבח). אש זו שורפת את המחשבות הרעות והופכת אפילו את הפסולת (הדשן) לחלק מהעלייה הרוחנית שלנו.
