להוקיר את האמצעיים המביאים למטרה נשאה מעבר מזה, ולהיות העין פונה תמיד אל עצמותה של המטרה מעבר מזה, ולרומם ע"י הצפיה את האמצעיים עצמם אל רוממותה של המטרה, היא הפרוגרמה התדירית של מהלך החיים באשרם הפנימי, הפונה אל הקודש. כל מה שהננו הולכים וקרבים לדרכי ד' צור כל העולמים, כן הוקרת האמצעיים כולם מתגברת בקרבנו. כשהננו משתוממים על ארך הרוח, על מדת ארך אפים הנשגבה המתגלה בהמון כל המעשים וכל היצורים - מזעירות הזעירות, מזוהמת הזוהם, עד גדולת הגודל ועד פאר התפארת, והכל הולך ומתקשר בשלשלת של אמצעיים משולבים למטרה עליונה. ומרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר - כל מה שאנו מתעמקים יותר בחזון עולם זה, מתגברת בקרבנו המדה של הוקרת האמצעיים. כשהננו משקיפים על עמל האדם הפרטי והכללי, על יצרי הלב, על הרשעה ועל הכסילות, על המדות הרעות, על הרציחות, על העקמימויות שהם נגלים לנו במהלך התולדה האנושית, ובפרטיות בזמן שהעתים מגלים את מרירותם, והננו נושאים את עינינו למרחוק לדעה את אחרית המטרה של כל הסיבוב האיום הזה, הרינו מכירים את הוקרת האמצעיים עד היכן היא מגעת, והננו למדים מזה עד כמה הננו צריכים להוקיר את כל האמצעיים הכשרים, הקרובים והרחוקים, שהם מגיעים אותנו ואת הכל למטרה הרוממה, ששם חביון עז ד' אור הקודש מאיר בהודו.
1. "להוקיר את האמצעיים המביאים למטרה נשאה מעבר מזה, ולהיות העין פונה תמיד אל עצמותה של המטרה מעבר מזה..."
הביאור: עלינו לקיים איזון עדין ומתמיד בין שני קטבים: מצד אחד, לתת ערך וכבוד (להוקיר) לכל הכלים והדרכים שמובילים אותנו ליעד גבוה. מצד שני, לא לשקוע בתוך הכלים הללו, אלא תמיד להחזיק במודעות את המטרה הסופית, המהותית והרוחנית.
2. "...ולרומם ע"י הצפיה את האמצעיים עצמם אל רוממותה של המטרה, היא הפרוגרמה התדירית של מהלך החיים באשרם הפנימי, הפונה אל הקודש."
הביאור: המטרה היא לא רק להשתמש באמצעים כ"מדרגות" שזורקים אחרי השימוש, אלא "להדביק" את האמצעים בקדושת המטרה. כשאדם מסתכל על המטרה הנעלה, הוא מקדש את המעשים היומיומיים שלו. זוהי התוכנית ("פרוגרמה") הקבועה של חיי קודש – היכולת לראות את האור של המטרה בתוך הפרטים הקטנים של הדרך.
3. "כל מה שהננו הולכים וקרבים לדרכי ד' צור כל העולמים, כן הוקרת האמצעיים כולם מתגברת בקרבנו."
הביאור: ככל שאדם מתקדם רוחנית ומתקרב להבנת האלוהות, הוא לא מזלזל בעולם הזה ובפרטיו. להפך, הוא מבין שכל פרט בעולם נברא על ידי "צור העולמים" ויש לו תפקיד. הקרבה לאלוהים גורמת לנו להעריך יותר כל כלי וכל מעשה קטן.
4. "כשהננו משתוממים על ארך הרוח, על מדת ארך אפים הנשגבה המתגלה בהמון כל המעשים וכל היצורים - מזעירות הזעירות, מזוהמת הזוהם, עד גדולת הגודל ועד פאר התפארת..."
הביאור: כשאנו מתבוננים בבריאה, אנו רואים את "סבלנותו" (ארך רוח) של הקדוש ברוך הוא. אלוהים לא יצר עולם מושלם ברגע, אלא ברא תהליך ארוך שכולל הכל: מדברים קטנים ומלוכלכים ("זוהמת הזוהם") ועד לדברים הנשגבים ביותר. הכל חלק מתהליך התפתחותי ארוך.
5. "...והכל הולך ומתקשר בשלשלת של אמצעיים משולבים למטרה עליונה. ומרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר - כל מה שאנו מתעמקים יותר בחזון עולם זה, מתגברת בקרבנו המדה של הוקרת האמצעיים."
הביאור: הכל בעולם מחובר בשרשרת אחת גדולה. אין פרט מיותר ("איש לא נעדר", ציטוט מישעיהו על הכוכבים). ככל שאנו מבינים שהעולם הוא מערכת אחת שבה כל חלק תורם למטרה הסופית, אנו לומדים לכבד כל שלב בדרך, גם אם הוא נראה לנו רחוק מהקדושה.
6. "כשהננו משקיפים על עמל האדם הפרטי והכללי, על יצרי הלב, על הרשעה ועל הכסילות, על המדות הרעות, על הרציחות, על העקמימויות שהם נגלים לנו במהלך התולדה האנושית..."
הביאור: כאן הרב נוגע בנקודה קשה: ההיסטוריה האנושית מלאה בסבל, רשע, טפשות ואלימות. אלו נראים לכאורה כהפך הגמור מהמטרה האלוהית.
7. "...ובפרטיות בזמן שהעתים מגלים את מרירותם, והננו נושאים את עינינו למרחוק לדעה את אחרית המטרה של כל הסיבוב האיום הזה, הרינו מכירים את הוקרת האמצעיים עד היכן היא מגעת..."
הביאור: במיוחד בזמנים קשים (משברים היסטוריים או אישיים), כשאנו מנסים להבין את התמונה הגדולה ("למרחוק") – אנו מגלים שגם הסיבוכים הנוראיים של ההיסטוריה הם חלק מ"סיבוב" שמוביל בסופו של דבר לתיקון. ההבנה הזו מרחיבה את "הוקרת האמצעים" אפילו לתוך החושך, מתוך אמונה שהכל מוביל למטרה.
8. "...והננו למדים מזה עד כמה הננו צריכים להוקיר את כל האמצעיים הכשרים, הקרובים והרחוקים, שהם מגיעים אותנו ואת הכל למטרה הרוממה, ששם חביון עז ד' אור הקודש מאיר בהודו."
הביאור: המסקנה הסופית: עלינו להעריך את כל הדרכים הראויות ("הכשרים") – גם אלו שנראות לנו טכניות או רחוקות מקדושה (כמו עבודה, צבא, מדע, פוליטיקה) – כי כולם שותפים בקידום העולם אל עבר המטרה העליונה, שהיא גילוי האור האלוהי במלואו.
סיכום הרעיון:
הרב קורא לנו לא לבוז לדרך. הנטייה הדתית היא לפעמים לרצות רק את "המטרה" (הרוחניות, התפילה) ולזלזל ב"אמצעים" (החומר, העמל, התהליכים האיטיים). הרב מלמד שהקדושה האמיתית נמצאת ביכולת לראות איך המטרה הנשגבת חיה בתוך כל האמצעים, ולהוקיר את הדרך על כל שלביה.
