ב"ה פ' צו זאת תורת העולה כו' זאת תורת החטאת כו' אשם. וחז"ל למדו מזה העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. נראה כי המכוון מהקרבן הוא הלימוד והתועלת שיוצא לאדם מהקרבן. ובזוה"ק אש תמיד תוקד כי עבירה מכבה מצוה ולא תורה כו' ע"ש. הפי' כח מצוה הוא התקשרות והתדבקות שכל מצוה מדבק האדם בו ית'. ולזאת עבירה מקלקל ומפסיק החיבור ומכבה עבירה דביקות המצוה. אבל תורה היא בחי' קבלה שהאדם לומד ומקבל לעצמו שנכנסין בו דברי תורה וזה לא יוכל להבטל ע"י עבירה כי כבר נדבקין בו דברי תורה שקיבל כנ"ל. ומסיים שם בזוה"ק כי ת"ח העושין מצות לשמה ומקבלין לימוד ודרך תשובה לידבק בו ית' מכל מצוה שעושין א"כ גם המצות שלהם תורה ואין עבירה מכבה כו'. וכן רצונו ית' שכל מצוה יהי' נבלל בתורה. וזה ענין ברכת המצות. שההפרש בין ת"ח לע"ה בעשיית המצוה הוא בהברכה ורצון עשייתו. כי גוף המעשים שוין. רק הברכה היא על הציווי. והוא דביקות המצות בהתורה שהרי ציווי המצות הם בתורה. והברכה מברר זה שהשי"ת צונו בתורה כן. וע"י הברכה מדבק המצוה בשורשה בתורה כנ"ל: [שפ"א תרל"א]
1. "זאת תורת העולה... וחז"ל למדו מזה העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה"
ההסבר: התורה משתמשת בלשון "זאת תורת העולה" ולא רק "אלו דיני העולה". חז"ל למדו מכאן שהלימוד התיאורטי של דיני הקרבן נחשב לאדם כאילו הקריב אותו בפועל.
הנקודה: יש כוח בלימוד התורה להחליף את המעשה הפיזי כשזה חסר.
2. "נראה כי המכוון מהקרבן הוא הלימוד והתועלת שיוצא לאדם מהקרבן"
ההסבר: ה"שפת אמת" מחדש שהמטרה העיקרית של הקרבן היא לא רק הפעולה הטכנית על המזבח, אלא השינוי הפנימי, הלימוד והתובנה הרוחנית שהאדם מפיק מהחוויה הזו. לכן, אם אדם לומד את "תורת העולה" ומשיג את אותה תובנה, הוא הגיע למטרה.
3. "ובזוה"ק 'אש תמיד תוקד' כי עבירה מכבה מצוה ולא תורה... הפי' כח מצוה הוא התקשרות והתדבקות שכל מצוה מדבק האדם בו ית'"
ההסבר: הזוהר והגמרא (במסכת סוטה) קובעים שחטא יכול "לכבות" את האור של מצווה שעשינו, אבל הוא לא יכול לכבות את אור התורה.
ההסבר הפנימי: המילה "מצווה" היא מלשון "צוותא" (חיבור). המצווה היא כמו חבל או קשר שמחבר את האדם לאלוהים ברגע עשיית המעשה.
4. "ולזאת עבירה מקלקל ומפסיק החיבור ומכבה עבירה דביקות המצוה"
ההסבר: כיוון שהמצווה היא "חיבור" (קשר חיצוני), כשאדם עובר עבירה, הוא יוצר פירוד. העבירה מנתקת את הקשר שהמצווה יצרה, ובכך "מכבה" את האור שלה.
5. "אבל תורה היא בחי' קבלה שהאדם לומד ומקבל לעצמו שנכנסין בו דברי תורה וזה לא יוכל להבטל ע"י עבירה כי כבר נדבקין בו דברי תורה שקיבל כנ"ל"
ההסבר: התורה שונה מהמצווה. המצווה היא מעשה חיצוני שמחבר אותך, אבל התורה היא משהו שאתה מפנים. דברי התורה נכנסים לתוך השכל והנשמה של האדם והופכים להיות חלק ממנו ("בחינת קבלה"). כיוון שהתורה כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהאדם, העבירה (שהיא חיצונית או מאוחרת) לא יכולה למחוק את מה שכבר נטמע בתוך המהות שלו.
6. "ומסיים שם בזוה"ק כי ת"ח העושין מצות לשמה ומקבלין לימוד ודרך תשובה לידבק בו ית' מכל מצוה שעושין א"כ גם המצות שלהם תורה ואין עבירה מכבה כו'"
ההסבר: כאן ה"שפת אמת" מציע פתרון: איך נשמור על המצוות שלנו שלא יכבו?
תלמידי חכמים (או מי שנוהג כמותם) לא עושים מצווה רק כ"מעשה", אלא הם לומדים ממנה. הם הופכים את המצווה ל"תורה" על ידי זה שהם מפנימים את המשמעות שלה. כשהמצווה הופכת לחלק מההבנה והפנימיות של האדם, היא מקבלת חסינות כמו התורה, והעבירה כבר לא יכולה לכבות אותה.
7. "וכן רצונו ית' שכל מצוה יהי' נבלל בתורה. וזה ענין ברכת המצות"
ההסבר: הקדוש ברוך הוא רוצה שכל המעשים שלנו (מצוות) יהיו ספוגים ומעורבבים ("נבללים") עם התודעה של התורה. הכלי שבאמצעותו אנחנו עושים זאת הוא הברכה שאנו מברכים לפני המצווה.
8. "שההפרש בין ת"ח לע"ה בעשיית המצוה הוא בהברכה ורצון עשייתו. כי גוף המעשים שוין".
ההסבר: מבחינה פיזית, תלמיד חכם ואדם פשוט מניחים תפילין באותו אופן. המעשה הגופני זהה. ההבדל הוא בכוונה, בברכה וברצון הפנימי.
9. "רק הברכה היא על הציווי. והוא דביקות המצות בהתורה שהרי ציווי המצות הם בתורה"
ההסבר: בברכה אנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". אנחנו לא מברכים על המעשה (הלולב או הציצית), אלא על הציווי. הציווי מקורו בתורה. על ידי הברכה, אנחנו מחברים את המעשה הפיזי למקור הרוחני שלו בתורה.
10. "והברכה מברר זה שהשי"ת צונו בתורה כן. וע"י הברכה מדבק המצוה בשורשה בתורה כנ"ל"
ההסבר לסיכום: הברכה היא ה"דבק". היא מבהירה שהמעשה שאני עושה עכשיו אינו פעולה מבודדת, אלא מימוש של רצון ה' שכתוב בתורה. ברגע שהמצווה מחוברת לשורשה בתורה דרך הברכה והכוונה, היא הופכת לנצחית, פנימית, וכזו ששום עבירה לא יכולה לכבות.
תמצית הרעיון:
השפת אמת מלמד אותנו שמעשים (מצוות) הם חשובים אך פגיעים. כדי להפוך את המעשים שלנו לנצחיים, עלינו להחדיר בהם את כוח התורה – כלומר, להבין אותם, להפנים אותם ולחבר אותם למקורם האלוהי דרך הברכה והכוונה. כך המצווה הופכת לחלק מאיתנו, ואינה נשארת רק "חבל" חיצוני שעלול להינתק.
