אין מרגישים את היופי של העולם, כ"א לפי המדה של יופי שיש בפנימיותה של הנשמה, שבאמת כל היופי שבעולם הוא רק התגלות מצערה מיפיה של הנשמה, שהיופי החיצוני הוא רק גורם שיוצא מן הכח אל הפועל, מן הסתום אל הגילוי - יפיה הנהדר של נשמת האדם הנחצבת ממקור התפארת.
הסבר הרעיון: "העולם כראי לנשמה"
היופי כחוויה סובייקטיבית-רוחנית: הרב זצ"ל טוען שהיכולת שלנו להתרגש מיופי (נוף, אמנות, מוזיקה) אינה תלויה רק באובייקט החיצוני, אלא בעיקר ב"כלי הקיבול" הרוחני שלנו. אם הנשמה חסומה או "מלוכלכת", היא לא תוכל לזהות את היופי שבחוץ.
החוץ כמעורר של הפנים: היופי שבעולם החומרי אינו "דבר בפני עצמו", אלא הוא משמש כטריגר (גורם). הוא מוציא מהכוח אל הפועל את היופי שכבר קיים בתוך הנשמה. כשאנחנו רואים שקיעה מרהיבה, ההתרגשות שאנו חשים היא למעשה "התעוררות" של היופי האלוקי ששוכן בתוכנו.
מקור הנשמה: המשפט "נחצבת ממקור התפארת" מתייחס לספירת "תפארת" בקבלה, המייצגת את היופי וההרמוניה האלוהית. מכיוון שהנשמה היא "חלק אלוה ממעל", היופי שלה הוא אינסופי, וכל יופי שנראה בעולם הזה הוא רק "התגלות מצערה" (גילוי קטן מאוד) של אותו יופי עליון.
המהפכה המחשבתית: במקום לחשוב שהעולם מעניק לנו יופי, הרב זצ"ל אומר שהנשמה שלנו היא זו ש"צובעת" את העולם ביופי. ככל שאדם מתעלה מבחינה מוסרית ורוחנית, כך העולם נראה לו יפה וטוב יותר.
