מצד אחד (סוף פרשת בא): הרמב"ן קובע ש"אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם". כלומר: הכל נס.
ואילו באיוב ל"ו ז' כותב שרק צדיק זוכה להשגחה צמודה עי"ש? ועי' בראשית י"ח י"ט - והנכון בעיני שהוא ידיעה בו ממש. ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים, וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם, אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבוקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל, כטעם: לא יגרע מצדיק עינו (איוב ל״ו:ז׳). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב: הנה עין י״י אל יראיו (תהלים ל״ג:י״ח) וזולת זה.
ויש להאריך בסוגיא זו.
