בספר הכוזרי מובא, שהנמצאים מתחלקים לחמישה סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר וישראל. כל אחד מהסוגים האלה יש לו כוח המעמיד אותו, כמו כוח הצמיחה את הצומח, וכוח הרגש את החי, וכוח הדיבור את בני האדם. כשהכוזרי קובע את ישראל לסוג מיוחד, בהכרח יש לו גם כן כוח המעמיד אותו. מהו הכוח הזה? זמן רב חשבתי, כי הכוח המעמיד של הכלל ישראל אינו כוח הדיבור, שהרי הוא אינו נכלל בסוג "המדבר". אך קשה לומר כך, שהרי גם כל עסקו של הכלל-ישראל הוא הדיבור: הוא קיבל עשרת הדברות וכל התורה, הוא מדבר דברי תורה, מתפלל בדברי תפילה וכו'. מהו איפוא הכוח המעמיד של הכלל-ישראל?
— "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות" זהו הכוח המעמיד: הכלל-ישראל זכה לרוממות של לשון שאינה בשום אומה ולשון! מהי רוממות זו?
תנן באבות ג,ג: "רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים כו', אבל שנים שהיו יושבין ועוסקין בדברי תורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים, מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר הרבה שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו". המהר"ל מדקדק במשנה שבשנים כתוב "ועוסקין בדברי תורה" משא"כ באחד שכתוב "ועוסק בתורה" — דברים אין כאן שהרי אין כאן משא ומתן עם שני. ועוד זאת, שבשנים — "שכינה שרויה ביניהן", ובאחד — הקב"ה קובע לו שכר הרבה, אבל שכינה אינה שרויה עליו. מבואר בזה, כי סוד השכינה הוא דווקא בדיבור. דיבור הוא הכוח המקשר, ובזה הוא המרכבה הראויה לשכינה שהיא היא הקשר שבין אדם למקום, היינו התקשרות ההשגחה העליונה עם האדם.
כבר ראינו כי הארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה, כי הן פוגמות עצם כוח הדיבור להשתמש בו לריחוק ופירוד במקום הקשר והקירוב, ולכן אינן יכולות לקבל פני השכינה. פרשה שלימה כתובה בפרשת היום: "כי תצא מחנה על אויביך כו' ונשמרת מכל דבר רע" — בספרי: "כשהוא אומר דבר רע — אף לשון הרע כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך כו' והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" — תרגום: "ולא יחזי בך עבירת פתגם" (דברים כג, י-טו). הרי השכינה נמצאת במחנה, ואם היא רואה עבירה של דיבור היא מסתלקת!
ובדברים רבה פרשה ה, י: "כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה, תדע לך מה דוד אומר נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה — מה כתיב אחריו? רומה על שמים אלהים! אמר דוד רבש"ע מה אתה עושה למטה, סלק את השכינה לרקיע!" כאשר כוח הדיבור אינו משמש לקירוב אין מקום לשכינה כאן!
עוד שם: "דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. תדע לך כשבקשה איזבל להרוג כל נביאי ה' מה עשה עבדיה, הטמין אותן במערות ולא היה אדם שאמר לאחאב כך וכך עשה עבדיה. אבל דורו של שאול כולן דילטורין היו. תדע לך כשהיה שאול רודף אחר דוד היו כולן אומרים עליו לשון הרע לשאול לפיכך היו נופלין במלחמה". ניצחון במלחמה הרי זוהי סיעתא דשמיא, ולא חסכה השכינה את הסיעתא מעובדי כוכבים יען שבדיבור לא חטאו, אבל בדור של גדולי תורה שפגמו כוח הדיבור נפלו במלחמה כי לא זכו לסיעתא דשמיא! והדברים ברורים: המרכבה לשכינה בארץ הוא כוח הדיבור, וכל עוד שהוא לא נפגם אין השכינה מסתלקת מכאן.
הכלל-ישראל זכה להשראת שכינה, ולכן הכוח המעמיד שלו הוא "רוממתנו מכל הלשונות". מהרוממות של כוח הדיבור יודע רק הכלל-ישראל. "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז — היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו" — לא היה די ביציאת מצרים בעלמא עוד זאת היתה בהם שיצאו מעם לועז, ובזה זכו שהיה ישראל ממשלותיו של הקב"ה!
רוממות זאת שבלשון מחייבת לשון נקייה, שעל זה יש סוגיא שלימה בראש פסחים, ויעיין שם: "הנהו תרי תלמידי הוו יתבי קמיה דהלל וחד מינייהו ריב"ז ואמרי לה קמיה דרבי וחד מינייהו ר' יוחנן, חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, אמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל". ראו בתלמיד אחד שדקדק לא להזכיר מלת "טומאה" והיו בטוחים בו שיהיה אדם גדול, אם מצד הקדושה שבו אם מצד הסיעתא דשמיא שיזכה לה. ועוד שם: "תלתי כהני, חד אמר להו הגיעני כפול (מלחם הפנים), וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. והא אין בודקין מהמזבח ולמעלה? לא תימא שמץ פסול אלא שחץ פסול" — רש"י: "הוא עצמו היה גם רוח ומבזה קדשי שמים ואין ראוי לשמש" (עיין פסחים ג:). זוהי ההרגשה העדינה בלשון נקייה הנמצאת בכלל-ישראל, שכאשר כהן התבטא על חלקו בציור של אחד מהשמונה שרצים הטמאים "בדקו אחריו" כי בודאי יש כאן פגם פנימי!
ומאידך אמרו בעבודה זרה יט: "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד שנאמר ועלהו לא יבול — תלמוד כדי להתלמד לדבר בלשונם שהוא לשון נקייה ועושר ומרפא". חוץ מנקיות הלשון של תלמידי חכמים מכל אבק איסור יש בה עשירות של תוכן במלים קצרות, ורפואה לכל מיני תחלואי הנפש כאלו הן ההכנות למעלת "ורוממתנו מכל הלשונות", והרוממות עצמה היא — השראת שכינה בתוך הדיבור של יהודי שלא זכו לזה כל אומה ולשון.
Parashat Ki Teitzei, 21 Elul
In the Book of the Kuzari, it is stated that existing things are divided into five categories: inanimate, plant, animal, speaking (human), and Israel. Each of these categories has a sustaining force, such as the force of growth for plants, the force of sensation for animals, and the force of speech for humans. When the Kuzari designates Israel as a special category, it must necessarily have its own sustaining force. What is this force? For a long time, I thought that the sustaining force of the Jewish people is not the force of speech, since it is not included in the "speaking" category. However, it is difficult to say this, because the entire occupation of the Jewish people is speech: they received the Ten Commandments and the entire Torah, they speak words of Torah, pray with words of prayer, and so on. So, what is the sustaining force of the Jewish people?
— "You have chosen us from all nations, loved us and desired us, and elevated us above all tongues." This is the sustaining force: the Jewish people merited an elevation of language that no other nation or tongue possesses! What is this elevation?
We learn in Avot 3:3: "Rabbi Chanina ben Teradion says: If two sit together and there are no words of Torah between them, this is a seat of scorners, etc. But if two sit and engage in words of Torah, the Divine Presence rests between them, as it is said: 'Then those who fear the Lord spoke to one another, and the Lord listened and heard, and a book of remembrance was written before Him for those who fear the Lord and think upon His name.' I have this only for two; from where do I know that even if one sits and engages in Torah, the Holy One, blessed be He, fixes a great reward for him? As it is said: 'He sits alone and is silent, because He has laid it upon him.'" The Maharal notes precisely in the Mishnah that for two it says "engage in words of Torah," whereas for one it says "engages in Torah"—there are no "words" here since there is no dialogue with another. Furthermore, for two—"the Divine Presence rests between them," but for one—the Holy One, blessed be He, fixes a great reward for him, but the Divine Presence does not rest upon him. This clarifies that the secret of the Divine Presence is specifically in speech. Speech is the connecting force, and thus it is the appropriate chariot for the Divine Presence, which is the connection between man and God, namely the attachment of the supernal providence to man.
We have already seen that the four groups do not receive the face of the Divine Presence, because they damage the essence of the force of speech by using it for distance and separation instead of connection and closeness, and therefore they cannot receive the face of the Divine Presence. A complete section is written in today's parashah: "When you go out to camp against your enemies, etc., and you shall guard against every evil thing"—in the Sifrei: "When it says 'evil thing'—even evil speech, 'for the Lord your God walks in the midst of your camp, etc., and your camp shall be holy, and He shall not see in you any nakedness of a thing and turn away from you'"—translation: "And He shall not see in you a transgression of speech" (Deuteronomy 23:10-15). Behold, the Divine Presence is in the camp, and if it sees a transgression of speech, it departs!
And in Devarim Rabbah, Parashah 5, 10: "Anyone who speaks evil speech removes the Divine Presence from below to above. Know this from what David says: 'My soul is among lions; I lie among those who are aflame; men whose teeth are spears and arrows, and their tongue a sharp sword'—what is written after it? 'Be exalted above the heavens, O God!' David said: Master of the Universe, what are You doing below? Raise the Divine Presence to the heavens!" When the force of speech does not serve for closeness, there is no place for the Divine Presence here!
Further there: "The generation of Ahab were idol worshippers, yet they went out to war and were victorious. Know this: when Jezebel sought to kill all the prophets of the Lord, what did Obadiah do? He hid them in caves, and there was no person who said to Ahab, 'Thus and thus did Obadiah.' But the generation of Saul were all informers. Know this: when Saul was pursuing David, they all spoke evil speech about him to Saul; therefore, they fell in war." Victory in war is heavenly assistance, and the Divine Presence did not withhold assistance from idol worshippers because they did not sin in speech, but in a generation of great Torah scholars who damaged the force of speech, they fell in war because they did not merit heavenly assistance! The matters are clear: the chariot for the Divine Presence on earth is the force of speech, and as long as it is not damaged, the Divine Presence does not depart from here.
The Jewish people merited the indwelling of the Divine Presence, and therefore its sustaining force is "You have elevated us above all tongues." Only the Jewish people knows the elevation of the force of speech. "When Israel went out of Egypt, the house of Jacob from a people of strange language—Judah became His sanctuary, Israel His dominion"—it was not enough merely to leave Egypt; additionally, they left a people of strange language, and through this they merited that Israel became the dominion of the Holy One, blessed be He!
This elevation in language requires a clean language, about which there is an entire discussion at the beginning of Pesachim, and see there: "There were two students sitting before Hillel, and one of them was Rabbi Yehudah ben Beteira, and some say before Rabbi, and one of them was Rabbi Yochanan. One said: Why do they harvest [grapes] in purity but not pick [olives] in purity? And the other said: Why do they harvest in purity but pick in impurity? He said: I am confident in this one that he will issue rulings in Israel, and not many days passed until he issued rulings in Israel." They saw in one student who was precise not to mention the word "impurity," and they were confident in him that he would be a great man, whether due to his holiness or due to the heavenly assistance he would merit. And further there: "Three priests: one said to them, 'I received as much as a bean' (from the showbread), another said, 'I received as much as an olive,' and another said, 'I received as much as a lizard's tail.' They investigated him and found a trace of disqualification in him. But don't we not investigate from the altar and above? Do not say 'trace of disqualification' but 'arrow of disqualification'"—Rashi: "He himself was also arrogant and despised the holy things of heaven and is not fit to serve" (see Pesachim 3:). This is the delicate sensitivity to clean language found in the Jewish people, that when a priest expressed his portion in the imagery of one of the eight impure creeping things, "they investigated him" because surely there is an internal flaw here!
On the other hand, they said in Avodah Zarah 19: "Even the mundane conversation of Torah scholars requires study, as it is said: 'And its leaf does not wither'—study in order to learn to speak in their language, which is a clean language, and wealth and healing." Besides the cleanliness of the language of Torah scholars from any dust of prohibition, it has a richness of content in short words, and healing for all kinds of soul ailments; these are like preparations for the level of "and elevated us above all tongues," and the elevation itself is—the indwelling of the Divine Presence within the speech of a Jew, which no nation or tongue has merited.
