התורה - חיצונית או פנימית?

Not normal...

Wow. Just wow! 

בזיכוך הרוח, כל פגם מוסרי אפילו רחוק ודק מאד מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות, וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית, רוממות נשמה וחדות קודש. בתכונה העליונה, מתרשמת התורה כולה וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית. זאת היא מדתו של אברהם אבינו, שקיים את התורה כולה עד שלא נתנה. המביט אל צור חוצב, יכול על כל פנים בנקל לפי הערך להגיע למדה זו, שבסיועה של התורה תחול עליו הופעת אורו של אברהם אבינו. ואז לאמר, הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. כששני האורות הללו מתכנסים ומתאחדים יחד, יסוד הפנימי ויסוד המקיף, שהוא מתהוה למורשה בישראל על ידי כוחו של יעקב, שנסתגלה אצלו סגולת האבות, להיותה אחוזה בשלשלת הקודש של הדורות כולם, שבטי יה עדות לישראל, מאיר אור התפארת הנשמתי, במלא ברקו, מבית ומחוץ, יעקב מלבר ומשה מלגאו. האור המקיף הוא האור הפנימי, מצד כל היקום, זהו אורו של משה הנשאב מתורה של מעלה, חמדה הגנוזה מימות עולם. וזהו אור החיים, לחיי החיים. והאור הפנימי, זהו האור הבסיסי, העומד בתור חומר עליון ונשגב, לקבל את הצורה הרוחנית של האור המקיף, והוא מקור הדעת, שוכן החדרים, בכל ביתי נאמן הוא.

1. "בזיכוך הרוח, כל פגם מוסרי אפילו רחוק ודק מאד מורגש הוא על ידי הבטאה פנימית של מוסר כליות, וכל עילוי מוסרי מתגלה מעלתו על ידי הארה רוחנית, רוממות נשמה וחדות קודש."

הביאור: ככל שאדם מזכך ומטהר את אישיותו ואת רוחו, החושים הרוחניים שלו הופכים לחדים יותר. אדם כזה לא צריך ספר הלכה כדי להרגיש שהוא עשה משהו לא ראוי; ה"מצפון" (מוסר כליות) שלו מתריע מיד אפילו על דקויות של חוסר מוסריות. מנגד, כשהוא פועל נכון ומתעלה מוסרית, הוא לא רק מרגיש "סיפוק", אלא חווה הארה רוחנית ושמחה קדושה (חדות קודש).

2. "בתכונה העליונה, מתרשמת התורה כולה וענפיה כולם בהאספקלריא הנשמתית."

הביאור: במדרגה רוחנית גבוהה זו, התורה אינה נתפסת רק כמערכת חוקים חיצונית שנכפתה על האדם. במקום זאת, התורה כולה (הן עקרונותיה והן פרטיה) משתקפת בתוך הנשמה כמו במראה (אספקלריא). הנשמה והתורה הופכות לאחת.

3. "זאת היא מדתו של אברהם אבינו, שקיים את התורה כולה עד שלא נתנה."

הביאור: חז"ל אומרים שאברהם אבינו שמר את התורה עוד לפני שניתנה בסיני. הרב זצ"ל מסביר שזה לא היה מתוך לימוד ספרים, אלא מתוך זיכוך פנימי כל כך עמוק, עד ש"כליותיו היו נובעות תורה". המוסר שלו היה מכוון בדיוק לרצון האלוהי.

4. "המביט אל צור חוצב, יכול על כל פנים בנקל לפי הערך להגיע למדה זו, שבסיועה של התורה תחול עליו הופעת אורו של אברהם אבינו."

הביאור: "צור חוצבתם" הוא ביטוי המתייחס לאבות האומה. מי שמתבונן בשורש נשמתו (המורשת של האבות), יכול להגיע למדרגה של "תורה פנימית". אמנם אנחנו לא אברהם אבינו, אבל בעזרת לימוד התורה שניתנה לנו, אנחנו יכולים לעורר את אותה הארה פנימית-אברהמית בתוכנו.

5. "ואז לאמר, הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי."

הביאור: זהו ציטוט מתהלים. הכוונה היא למצב שבו האדם מרגיש שהתורה אינה "עליו" כעול, אלא "בתוך מעיו" – חלק בלתי נפרד ממנו. הוא מרגיש שכל מה שכתוב בתורה הוא בעצם הביטוי המדויק של מה שהוא חפץ בו בעומק נשמתו.

6. "כששני האורות הללו מתכנסים ומתאחדים יחד, יסוד הפנימי ויסוד המקיף... מאיר אור התפארת הנשמתי, במלא ברקו, מבית ומחוץ, יעקב מלבר ומשה מלגאו."

הביאור: כאן ישנו שילוב בין שני סוגי הארה:

היסוד הפנימי: המוסר הטבעי והנטייה האישית של האדם (מזוהה עם אברהם ויעקב).

היסוד המקיף: התורה האלוהית האובייקטיבית שניתנה בסיני (מזוהה עם משה).

כאשר "יעקב" (העם, הטבע הישראלי) מתאחד עם "משה" (התורה, האידיאל העליון), נוצרת הרמוניה מושלמת של "תפארת". האור מאיר גם מבפנים (מהנטייה הלבבית) וגם מבחוץ (מהחוק האלוהי).

7. "האור המקיף הוא האור הפנימי, מצד כל היקום, זהו אורו של משה הנשאב מתורה של מעלה, חמדה הגנוזה מימות עולם."

הביאור: התורה שקיבל משה (האור המקיף) היא בעצם ה"תמצית" של כל היקום. היא האמת המוחלטת שקיימת עוד לפני העולם ("חמדה גנוזה"). היא נראית לנו חיצונית רק בגלל המוגבלות שלנו, אך באמת היא הנשמה של המציאות כולה.

8. "וזהו אור החיים, לחיי החיים."

הביאור: החיבור הזה בין הנשמה האישית לתורה הקוסמית הוא מקור החיות האמיתי והנצחי של האדם.

9. "והאור הפנימי, זהו האור הבסיסי, העומד בתור חומר עליון ונשגב, לקבל את הצורה הרוחנית של האור המקיף, והוא מקור הדעת, שוכן החדרים, בכל ביתי נאמן הוא."

הביאור: האור הפנימי (הנשמה והמוסר הטבעי) הוא כמו "חומר גלם" יקר ערך. כדי שהחומר הזה יקבל כיוון ומשמעות מדויקת, הוא צריך את "הצורה" – שהיא התורה של משה. השילוב ביניהם יוצר "דעת" – חיבור עמוק וחי עם אלוהים. המשפט המסיים "בכל ביתי נאמן הוא" (שנאמר על משה) רומז לכך שהתורה צריכה לחדור לכל "חדרי" האישיות של האדם.