יראת השמים הישראלית היא מצויינה בזה מכל תכונות היראיות שבכל עם ולשון, שהיא חודרת ובאה מרום גובה השיקוף העליון של ההוד הנורא, עד המעמקים של הפרטיות המעשיות, בכח אחד, ברוח חיים אחד.
1. מהי "יראת שמיים" בדרך כלל?
אצל עמים רבים ובתרבויות שונות, יראת שמיים נתפסת לעיתים קרובות כאחד משני דברים:
או חוויה רוחנית מופשטת: הערצה של האל, פילוסופיה גבוהה, התבודדות או אקסטזה דתית שאין לה קשר לחיי היום-יום.
או מערכת חוקים יבשה: ציות לכללים חברתיים או טקסיים מבלי להבין את העומק הרוחני שמאחוריהם.
2. הייחודיות הישראלית: "מרום גובה... עד מעמקי הפרטיות"
הרב זצ"ל טוען שבישראל המצב שונה. יראת השמיים איננה "מפוצלת". היא פועלת בשני קצוות בו-זמנית:
"מרום גובה השיקוף העליון של ההוד הנורא": היא מתחילה מהשאיפות הרוחניות הכי גבוהות שיש – מהבנה עמוקה של גדלות הבורא, מהערצה לאינסוף, ומהרעיונות המופשטים והנאצלים ביותר של המוסר והקדושה.
"עד המעמקים של הפרטיות המעשיות": היא לא נשארת "בעננים". אותה יראה גבוהה יורדת עד לפרטים הכי קטנים של החיים המעשיים – מה אדם אוכל, איך הוא מתנהג במסחר, איך הוא קושר את שרוכי נעליו ואיך הוא מתייחס לשכנו.
3. "בכוח אחד, ברוח חיים אחד"
זהו המפתח להבנת המשפט. לפי הרב זצ"ל, ביהדות אין הפרדה בין ה"רוח" ל"חומר".
ההלכה (הפרטים המעשיים) היא לא סתם "עול" או "טקס", אלא היא הביטוי המעשי של האור הרוחני הכי גבוה.
כשיהודי מקיים מצווה קטנה ופרטית, הוא לא עושה זאת כפעולה טכנית, אלא הוא מחבר את המציאות היומיומית שלו אל ה"הוד הנורא" של אלוקים. הכוח שמניע את הפילוסוף היהודי בהגותו הוא אותו כוח שמניע את היהודי הפשוט בשמירת ההלכה.
לסיכום ההסבר:
הרב זצ"ל אומר שיראת השמיים הישראלית היא טוטאלית והרמונית. היא מצליחה לחבר את הקצוות: את האינסוף הרוחני עם המציאות הגשמית הקטנה.
בזמן שבתרבויות אחרות יש לעיתים נתק בין ה"קדוש" (שנמצא בכנסייה או במנזר) לבין ה"חול" (החיים ברחוב), ביהדות היראה "חודרת" לכל פינה. הרוח הגדולה לא נחלשת כשהיא יורדת למעשה הקטן, אלא היא זו שנותנת לו את חיוניותו.
