מ.ש. גשורי
המונים רבים נהרו אחרי מטתו, אין ספק וטעות בידינו. הלא בעינינו ראינו את ההלויה, באזנינו שמענו את נאום-ההספד השונים על יד שער בית החולים, הקשבנו את הדברים ההולמים כבפעמון שיצאו מפי חבריו לעבודה על יד לשכת המרכז של הסתדרות הפועל המזרחי, זמן חצר ובאמצע הרחוב האבל הלכו צעירים וזקנים וספרו את אגדת חייו של המנוח: מעשה באספת צעירי המזרחי בורשה, והנה עולה בין המתוכחים על הרצאה ידועה יהודי הלבוש בגדים פשוטים כדרך בני העיירות הקטנות, בעל זקן שחור ושלם פתאומי ומאוימיו בגדי צעיר ועינים נוצצות בבודידי אש והוא מתחיל בדבריו בהרצאה-על הרצאה... והנה נצפנו כל החיים שבאהולם ודבקו בתוך היהודי הזה, בתוך שפעת מילותיו המדובב איתן מתוך איזה כישוף... והנה הקפיץ ה-הפועל המזרחי ומחנה צעירי המזרחי שבארצות הגולה תוהה איש לעבדו, זה לימין וזה לשמאל, ואני נגד זה-והוא לעומת היהודי-נשאר הכל על מקומו ואין פרץ ואין צווחה, ועוד תמונות ומחזות נגלות במעל סרט הראי-נוע.
והנה נגוזו התמונות, חלפו הדמיונות ביחד עם התעופה בעולם הדמיון הרחוק והזה, אך אהה ! שמואל חיים איננו ! איך פתע פתאם הלך ונגנז מאתנו ? איך נעלם רגע קט מתוך שורותינו כאילו קפץ פתאום לתוך אי-הזמן, הדרור מכבלי האדמה, הנה את האוויר והתנשא לשיא מרום חלל האויר, החזק וחוק מזה עד שהוא נעלם כליל מעינינו ?
וקשה, קשה מאד להתחיל להרעיון שאמנם פנה הוא המציאות השניה והמדה, שבאמת לוינו אותה, את החבר-המפקד הודות, זאת, האב—מי מהן הוא לא היה לנו ?—בעצם היום לבית מעולם לכל דור, ודמות דיוקנו האצילה מתייצבת לפני העיניים וזקנו השחור עודנו מחבבנו, קורץ מרחוק ומזמין אותנו לשיחה, לזכות, לחלומי דברים על דא ועל הא. בין שהם פחדי היום מענינא דיומא או לא. קשה להסתגל לעובדא המציאותית כי שמואל היום הועלה והצעיר הלך מאתנו לבלי שוב.
האין כאן לפנינו שפת חיים של קפיצות ? קפיצה פתאומית מן היהודי הפשוט מהעיירה הקטנה, לתוך התחלה הראשית של הסתדרות צעירי המזרחי בפולין, ושוב קפיצה למרכז הברית העולמית של הנוער המזרחי ועוד קפיצה לועד הפועל הציוני הגדול, והנה מיד שוב קפיצה גדולה לתוך המרכז העולמי של המזרחי ? קפיצות בלי מכשולים או מעל המכשולים—אבל הקפיצה האחרונה למה היא באה ?
וביום — ימים אחדים אחרי העלמו מאיתנו — אנחנו איננו, אבל הוא הולך לפנינו באספקלרית חיים מאירה, כאיש פלאי ונושא לפיד, כנושא התולד ונושא את מדברותיו על שיבת בנים לארץ אבות, על תחית היהדות ושיבת לחיים קדושים של תורה ועבודה.
ובדרך קפיצותיו הנועזות כך היו גם מעשיו ועבודתו נערכים, נוגעים היו באורחי אוריחא דישראל (להמזרחי, וורשה, שנה א' גליון 42-43) שנחנו באימון את חששת ההצלחה בבנין ארץ-ישראל וחוזק אחדות האומה ועמד על הסכנה המפרידה בין האורתודוכסיה המערבית והלאומיות העברית. מעשה נועז היה גם מאמרו השני "הדת והמדיניות" שבו הוא משתדל
להוכיח שסגנונו הפוליטי שנצחו הציונים בעבודתם הפוליטית כלפי חוץ היה גם נצחון רוחני כלפי פנים והחלשת ועידת השלום לביא מכון עבור לעם ישראל בא"י ולהבטיח זכויות לאומיות לעם ישראל בארצות הגולה היתה התשובה היותר נצחת על כל הלעז והבוז שהיו הגוילים הוגים ידועים בעם להחיים בהם אל הציונים ועבודתם.
לא פחות נועז היה מאמרו השלישי אחרי הקונגרס, בשנת תרפ"א אומר הוא: טעות גדולה תהיה אם נחליט כי המזרחי יצא ידי חובתו בזה שהיה לבת חשוב בתוך ההסתדרות הציונית הכללית. מגרעת אחת יכולה לשום לאל את כל נצחוננו וכחנו, בכל שנות עבודתנו לא השתדלנו להוכיח את כחנו בארץ ישראל על ידי מפעל גדול של עולים חרדים שיגשימו בפועל כפיהם את דרישותינו הדתיות בנוגע לבנין ארץ ישראל ברוחנו.
והוא הולך ומגולל לפנינו תמונה מעצובה של א"י בלי פועלים דתיים. אין שום ערך ממשי לכל כתבנו, אם שם בא"י לא ילך מספר הפועלים המזרחים הלוך ורב, אי אפשר לנו להשמיע את חזוננו-רוח התורה והמסורה-על בנין של אחרים. עלינו להיות בעצמנו הבונים ולהתאמץ שבין הפועלים בארץ ישראל יהיה מספר גדול של חרדים, ואז נהיה בטוחים שרוחנו ישלוט על עבודת הבנין ואי תבנה כחפצנו, ועל היהדות החרדית לגול מעליה את החרפה הזאת וסיסמתה צריכה להיות: מי בכם מכל החפצים בבנין ארץ אבות עפ"י רוח אבות — יהי אלקיו עמו ויעל !
וכח חיה עוזר בעל מח ובכתב לסלילת דרך לעלית חלוצים דתיים לא"י והעביר את בשורת הפועל המזרחי – זה החזון העובר לפני המחנה-בתוך המחנה. בגלוי סמל הופיע אחרי בואו לארץ בראש המחנה הדוגל בתורה ועבודה העושה את עבודתו לתחית העם בארץ אבות מתוך התאמצות של יצירה לווית סבל ומרובת מכשולים, והטיף את דרך הפועל המזרחי מן ההסתכלות של החיים, משית השרה ומהחזרת עטרת התורה ליושנה.
התורה מופיעה בפורצם עבודת בנין הארץ והתחית הלאומית בתור סבול ומסובב, מקור ומחייב, וקשורה היא מעצם מהותה עם העבודה כשלהבת בגחלת ושניהם המאוחדים היא הברכות הדתיות. אי אפשר לתחית האומה בלי רוח התורה שהרי אין אומתנו אומה אלא בתורה ואין מקום לרוח האומה בלי תחית האומה בארצה, כי ניצוצי האלהי מועיל אצל עמו בארצו.
העבודה, כדי להכניסה לתוך אוצר הערכים החיוביים העקריים שתנועת התחיה הלאומית מותנה מהם וקשורה בהם קשר מהותי עצמי, עלינו להעלות את העבודה לדרגה עילאה, לדרגה שישיים לה בתנועת התחיה בעצם מהותה, להעלות את המחשבה והרעיון של העבודה למקור המחשבה של התחית האומה בשרשה. שאיפתנו להעמיד את העבודה בתור תנאי עיקרי ויסודי לכל תנועת התחיה נובעת לא מתוך איזה פקפוק תכליתי שהעבודה היא רק אמצעי ומכשיר לו, כי אם מתוך שאיפת התחיה בעצמה.
תורה ועבודה מאוחדים הם במקור המחשבה שתולדותם ואל תכלית אחת הם שבים, וכל דאפריש חד מן חבריה, את נשמת שניהם הוא נוטל, ושהרי אין יצירה להפצין ואין תחיה למחצה, אי אפשר אפוא לתחיה שתסכון לתחיה בלי עבודה ואין עבודה יוצרת ומקיימת עם לתחית בלי תורה, תורת התחיה.
כח אמר דבריו, ודבריו מצאו הד לא רק בקרב מחננו, הלומת תורה ועבודה עד ללבות הרבה מרוחקים הגיעה והתחילה לעשות בהם נפשות לרעיוננו, ופניו של החלום קרנו באור נוגה ואהבה, ששמה ועין למראה אלה, ובקרבו-איש מתלקח מתוך פתום של יצירה, עבודה מתוך הדרת הנפש, זכות וטהרת לב. ולפניו הלך האור שבעתים ונפך חלומות גדולים בלבבות צעירים ולבב את נפש מחנה הנוער המזרחי הנוער לנשום בחיים את אשר הגה ונשא ברעיונו.
הוא, לגדור, פזר גרעיני חיים בעמל יד לרחב התנועה, ואזנו בו את הזוויע וידענו כי גרעין הנופל לחיק האדמה אינו הולך לאבוד-וגם הזרע על סלע בל יתיאש מן התקוה.
ובמיטב עבודתו, במבחר שנות עלומיו, בעצם העבודה הפוריה לבנינו הקרקע לרעיון תורה ועבודה-באה הקפיצה הנוראה והחסירה מאתנו את האיש גדול השעשועים, ושמואל חיים לנדוי איננו, כי לקח אותו אלהים.
רכב הפועל המזרחי ופרשיו ! איך ?
ומתגשמת אצלנו הסתלקותו מעין העלאת אליהו: ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אלקים וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים.
ואנחנו-יוסיף זכרו מאתנו ? האם נשכחהו ? אך שמואל חיים לא מת בעבודתו ובפעולתו הציב לו מצבת חיים לנצח בתנועתנו.
התור תרפ"ח
