One of the biggest problems in the Dati Leumi world. By far.
---
It seems there isn’t an educator or Ram (Yeshiva rabbi) who isn't familiar with the following scene:
Morning prayer (Shacharit) has arrived. You scan the hallway, rounding up students who are deeply immersed in their phones along the way.
Then the prayer begins, and you find yourself pacing back and forth, silencing every second student while genuinely trying to understand: Why are they simply incapable of praying in silence?
Where does this constant need to talk to one another come from? What did we miss here?
Well, it seems that in the space between the walls of the modern Beit Midrash and the infinite virtual space, one of the most significant ontological dramas of the contemporary educational world is unfolding.
We are no longer dealing with a classic "religious crisis" as we knew it in the last century—one based on theological doubts or conflicts between religion and science—but rather a profound shift in the psychological structure of the individual, and an increasing difficulty in establishing a stable religious stance before the Infinite.
As we delve deeper into investigating the state of youth in religious middle and high schools, as well as the upper grades of elementary schools, it becomes clear that the central challenge facing the educator is not "what to say," but rather how to create the psychological infrastructure that allows for the very act of speaking with the Holy One, Blessed be He.
The Tyranny of the Moment: Between TikTok and the "Deep Contemplation"
The first and most stinging difficulty stems from the radical change in attention habits.
Prayer, in its phenomenological essence, requires an act of "solitude"—a psychological movement of turning inward, a suspension of external time, and an attempt to strive toward a focus of stability and depth. It requires the worshiper to suspend their sensory "I" in favor of a long-breathed inner contemplation.
However, a teenager living in the era of "digital reduction," where all of reality is translated into fifteen-second TikTok clips, undergoes a process of psychological fragmentation. Their cognitive mechanism is accustomed to instant gratification, rapid visual stimuli, and a restlessness that prevents taking root.
Imagine: can we truly expect a teenager, whose brain is wired for rapid horizontal movement across a surface, to develop the psychological trait required for slow, vertical movement into the depths of consciousness?
How exactly is a teenager who is neck-deep in hours upon hours of screen time and hundreds, if not thousands, of WhatsApp, TikTok, and Instagram messages supposed to recite—with composure and presence of mind—the "Prayer Before Prayer" by Rabbi Elimelech of Lizhensk? (Did you know that Israel is among the world's leading countries in social media usage and screen time?)
Maybe they should just press a magic button and be done with it?
Have you ever arrived at a high school Yeshiva in the morning before prayer? Have you encountered students on their way to the Yeshiva or girls on their way to the Ulpanah?
Their entire essence screams "screens." Their heads and hearts are occupied with mobile phones, messages, and videos. In this state of matter, they enter to commune with their Creator. Well, how successful can that really be? Come on, do you really think they even have a chance? Is it truly possible?
When the Sages spoke of the "pious men of old who would wait one hour and then pray," they assumed the existence of a soul capable of silence. Today, silence is perceived as a threatening vacuum that must be filled immediately with digital content.
The gap between the human heart rate in prayer and the frame-rate on a screen creates cognitive dissonance. The middle school educator finds himself fighting not just the "Evil Inclination," but the chemistry of dopamine.
Many times, my colleagues and I have walked among students acting as "silence hunters." This isn't because the wonderful students of the religious state system (Chemed)—and believe me, they are truly wonderful, amazing, and sweet as honey!—are inferior to anyone else. They aren't. On the contrary: you should hear the questions they ask in faith classes and see how deeply spirituality is embedded in them.
Rather, it is because, objectively, they arrive at prayer from a particularly challenging state of being. Their entire cognition has undergone such a transformation that their "depth muscle" and ability to introspect are currently on "hold" due to the pressure of the turbulent information still bubbling within them. Their souls are at a boiling point.
It’s simply not a fair fight!
Prayer becomes an "anachronistic" act for the youth, not because of its content, but because of its structure, which requires an epistemological patience that simply does not exist in their toolkit.
I heard a lovely term from Rabbi Dov Singer: "Religious Intelligence." That is to say, one must also know how to approach prayer. And just as we don't expect students to jump straight into a high-level five-unit math matriculation exam and pass without preparation, why do we expect them to arrive at prayer straight from home and begin immediately, without any introduction, cooling-off period, or time for solitude before the service?
"The pious men of old would wait one hour and then pray, in order to direct their hearts to God," says the Mishnah. This means that even though those pious men were likely not drowning in TikTok, swimming in "Insta," and—pardon my language—didn't know what it was like to wander through pornography sites as many modern teenagers do, they still waited an hour.
Isn’t it time that Yeshivas, Ulpanas, and elementary schools dedicate at least ten structured minutes in the schedule to prepare students for prayer?
The Missing First Floor: Faith Infrastructure vs. Halakhic Dogma
Beyond the technological challenge, there is a deep pedagogical failure in the educational structure of Yeshivas and Ulpanas. There is a widespread tendency in the religious education system to invest most efforts in the "upper floors" of the religious edifice—in the minutiae of Halakha (law), intensive Gemara study, and abstract value-based discourse—while culpably neglecting the "first floor."
The first floor is the ontological-existential level: the place where the young person asks not "what must I do," but "who am I in the face of reality?"
Building a proper foundation of faith requires clarifying the concept of "standing" before God. In the absence of such a foundation, prayer is perceived as a technical chore, a "text that must be finished," rather than a vital necessity of the soul.
One of my favorite questions in faith classes is a very simple and elementary one. I look at my students and ask: "Tell me, who is this God that you are even praying to?"
Silence in the classroom. Faces look at me in great embarrassment. I continue: "No, really. You come here day after day. Some of you are here because your parents sent you. Some because you connect to the idea of a Yeshiva. But however you flip it, you have to sacrifice your time compared to, say, a student your age in a secular high school. So I’ll ask again: Why are you doing this at all? Who is this God for whom you come to pray and need to invest so much time?"
And they look at me. And they continue to stare. And the vast majority simply remain silent. They are silent because this topic was never seriously opened with them. Actually, let me be careful... it was almost never opened. In my opinion, cases where it was are rare. Anyone who wants to prove me wrong is welcome to do so.
In elementary school? They are too small; it’s not relevant. In the upper grades of elementary? Well, they aren't mature enough. It’s the beginning of adolescence, and to open such a topic, we need someone of high stature who knows how to make it accessible and mediate it for them.
So let’s leave it for middle and high school. And then what? Well, in middle and high school, either it’s opened or it’s not. And although I know many dear and talented rabbis who do open it, is it always enough? Isn’t it a bit too late? I don’t know. It seems to remain a "glaring question" (Tzarich Iyun). Because there isn't always time or space to open it—after all, what will happen to the Gemara studies?
Thus, in many cases, we try to instill the matter of prayer through the language of obligation or through rational-utilitarian explanations, without first building the emotional and spiritual substrate of a connection to the Infinite.
In other words, a student in the Beit Midrash may know how to analyze a complex Talmudic sugya in Tractate Kiddushin, but remains helpless before the Siddur (prayer book) because not enough time was dedicated to developing his "spiritual hearing"—to clearing the frequency and building a spiritual clarity that can penetrate and settle upon his heart and soul in such a way that he truly becomes a vessel of "All my bones shall say [Your praise]."
We teach them the "how," but leave them orphaned from the "why." The result is prayer that is "a commandment performed by rote," which becomes a heavy psychological burden instead of a source of vitality. It's a prayer where every few moments, another student approaches asking to use the restroom, because objectively, who has the strength to sit for forty-five minutes and not talk?
And this is without even entering into the personal example students witness from various authority figures in their lives, which causes them to ask: "Wait, is this what prayer looks like? Why am I expected to concentrate in the Yeshiva if, during the Rabbi's talk on Shabbat, I see people I respect going outside to chat?"
Between the Ecstasy of Selichot and the Sisyphus of Routine
The third point characterizing the current crisis is the tension between "experience" and "fixity" (Keva). In recent years, we have witnessed a fascinating phenomenon: thousands of boys and girls flock to Jerusalem at midnight for Selichot (penitential prayers), filling the Western Wall plaza with emotional singing and tears. Their souls, it turns out, are thirsty for spirituality, excitement, and a touch of holiness. They are looking for the "Lights" (Orot).
However, this passion for spirituality fails to translate itself into the language of the daily routine. Herein lies one of the great challenges of education in our generation: the transition from the one-time ecstatic experience to the daily, gray, and routine prayer.
It seems the modern youth is willing to invest a great deal of resources in a powerful spiritual experience, but struggles to deal with the "Sisyphean" nature of Shacharit every morning at seven-thirty.
Service of God has become, for many, a "project of experiences." But prayer, in its Jewish essence, is a work of consistency. The Tamid (continual) offering was not a once-in-a-lifetime event, but a fixed order.
This gap indicates that the young soul seeks the "high" without wanting to go through the "low"—through the grueling work of building the vessel. The educational challenge is to teach the youth that precisely within the "gray," within the fixed and simple speech, lies the true depth. That prayer is not just a "burst of emotion," but a constant shaping of the will.
Summary: A Call to the Educators of the Generation
Educators in middle and high schools must understand that we can no longer continue with the old methods. We must recognize the limitations that the digital age imposes on us and build new models of spiritual work. This requires us to:
Create spaces of silence.
Develop a language of faith that speaks to the "first floor" of the soul, and mediate to the students the value of "fixity" (Keva) as a necessary basis for any "experience."
Recognize the importance of prayer relative to other "important" subjects. How many parents do you know who enter a parent-teacher meeting and ask the teacher: "Listen, before you talk to us about Math and English, how is his prayer?"
I don't mean to generalize, as I personally know many principals who are "all-in" on the matter of prayer. But I have also worked with those who, with all due respect, did not treat prayer as a core subject, and the result was manifested in the time allocation.
Prayer is not just another item on the schedule: it is the arena of the struggle for humanity itself—for the person's ability to be more than just a consumer of short videos. If we are wise enough to build the first floor, we may merit seeing a generation that is not only thirsty for spirituality on nights of Selichot, but knows how to find God even in the Shacharit of a regular weekday.
It seems there is no escape and no real shortcuts: without building the first floor and pouring the faithful and experiential foundation for prayer, there is no chance that students will reach and develop the ability required to breathe the words:
"The Lord is near to all who call upon Him, to all who call upon Him in truth."
Truly. Purely. Without filters. Without an algorithm playing with their brains. Without a feed poisoning them. Only with a gaze and a longing for that inner voice, which so yearns for true cleaving to the Almighty. Like animals roaring in the forest. Like the pious men of old.
נראה שאין מחנך או ר"מ שלא מכיר את הסצנה הבאה:
הגיעה שעת תפילת שחרית. אתה סורק את המסדרון ואוסף על הדרך תלמידים ששקועים בטלפונים שלהם.
לאחר מכן התפילה מתחילה ואתה מוצא את עצמך הולך הלוך וחזור ומשתיק כל תלמיד שני תוך כדי ניסיון אמיתי להבין: למה הם פשוט לא מסוגלים להתפלל בשקט?
מניין הצורך התמידי הזה לדבר אחד עם השני? מה פספסנו כאן?
ובכן, נראה שבמרחב שבין כתלי בית המדרש המודרני לבין המרחב הווירטואלי האינסופי, מתחוללת אחת הדרמות האונטולוגיות המשמעותיות ביותר של עולם החינוך העכשווי:
אין המדובר עוד ב"משבר דתי" קלאסי כפי שהכרנוהו במאה הקודמת – כזה המבוסס על ספקות תיאולוגיים או על קונפליקטים שבין דת ומדע – אלא בתמורה עמוקה במבנה הנפשי של הפרט, ובקושי הולך וגובר לכונן עמידה דתית יציבה מול האינסוף.
ככל שאנו מעמיקים בחקירת מצבם של בני הנוער בחטיבות הביניים ובתיכונים הדתיים כמו גם בכיתות הגבוהות של בתי הספר היסודיים, מתברר כי האתגר המרכזי הניצב לפתחו של המחנך או המחנכת אינו "מה לומר", אלא כיצד ליצור את התשתית הנפשית שמאפשרת בכלל את פעולת הדיבור עם הקדוש ברוך הוא.
עריצות הרגע: בין ה'טיק-טוק' למחשבת הייחוד
הקושי הראשון והצורב ביותר נובע מהשינוי הרדיקלי בהרגלי הקשב:
התפילה, במהותה הפנומנולוגית, דורשת פעולה של "התייחדות" – תנועה נפשית של התכנסות פנימה, השהיה של הזמן החיצוני וניסיון לחתור לעבר מוקד של יציבות ועומק.
היא מחייבת את המתפלל להשהות את ה"אני" החושי שלו לטובת התבוננות פנימית ארוכת נשימה.
אולם, נער המצוי בעידן ה"רדוקציה הדיגיטלית", שבו המציאות כולה מתורגמת לסרטוני טיק-טוק בני חמש עשרה שניות, עובר תהליך של פרגמנטציה (קיטוע) נפשית:
המנגנון הקוגניטיבי שלו מורגל בסיפוקים מיידיים, בגירויים ויזואליים מהירים ובתזזיתיות שאינה מאפשרת השתרשות.
שערו בדעתכם, האם באמת ניתן לצפות מנער, שמוחו מחווט לתנועה אופקית ומהירה על פני השטח, לפתח את התכונה הנפשית המצריכה תנועה אנכית ואיטית אל עומק התודעה?
איך בדיוק מתבגר או מתבגרת ששקועים עד צוואר בשעות על גבי שעות של מסכים ומאות אם לא אלפי הודעות ווטסאפ, וטיק טוק ואינסטגרם, (הידעתם שישראל בין המדינות המובילות בעולם בגלישה ברשתות החברתיות ובצפייה במסכים?) אמור לומר בנחת. בישוב הדעת. את התפילה שלפני התפילה של רבי אלימלך מליז'נסק?
אולי פשוט ללחוץ על כפתור הקסמים וזהו?
יצא לכם פעם להגיע לישיבה תיכונית בבוקר, לפני התפילה?
יצא לכם להיתקל בתלמידים בדרך לישיבה או בתלמידות בדרך לאולפנה?
כל המהות שלהם שואגת מסכים. ראשם וליבם עסוק בניידים, בהודעות, בסרטונים.
עם מצב צבירה כזה הם נכנסים להתייחד למול קונם. ובכן, כמה מוצלח זה כבר יכול להיות?
בואו, אתם באמת חושבים שיש להם בכלל סיכוי? שזה באמת אפשרי?
כאשר חז"ל דיברו על "חסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת ומתפללים", הם הניחו קיומה של נפש המסוגלת לשתיקה.
היום, השתיקה נתפסת כוואקום המאיים שיש למלאו מיד בתוכן דיגיטלי.
הפער שבין קצב הלב האנושי בתפילה לבין קצב החלפת הפריימים במסך יוצר דיסוננס קוגניטיבי:
המחנך בחטיבת הביניים מוצא עצמו נלחם לא רק ביצר הרע, אלא בכימיה של הדופמין.
כמה פעמים יצא לי ולחברים שלי להסתובב בין התלמידים על תקן 'ציידים' ולהעיר על שקט.
לא כי התלמידים המקסימים של החמ"ד (ותאמינו לי...הם באמת מקסימים.
ומדהימים ומתוקים מדבש!) נופלים ממישהו אחר.
הם לא. להפך.
תשמעו אלו שאלות הם שואלים בשיעורי אמונה וכמה שהרוחניות טבועה ומוטמעת בהם.
אלא בגלל שאובייקטיבית, הם מגיעים לתפילה מתוך מצב צבירה מאתגר במיוחד:
כל הקוגניציה שלהם כמו עברה טרנספורמציה כזו, שבעצם שריר העמקות והיכולת להתבונן נמצאים אצלם כרגע על 'הולד' בגלל מכבש הלחצים של האינפורמציה הגועשת שעדיין מבעבעת בהם. בנשמה שלהם בנקודת הרתיחה.
זה פשוט לא כוחות!
התפילה הופכת עבור הנער לפעולה "אנכרוניסטית", לא בשל תוכנה, אלא בשל המבנה שלה, הדורש סבלנות אפיסטמולוגית שפשוט אינה קיימת בארסנל הכלים שלו.
שמעתי מהרב דוב זינגר מונח מקסים: אינטליגנציה דתית. רוצה לומר, שגם לתפילה צריך לדעת איך לגשת.
ובדיוק כמו שאנחנו לא באמת מצפים מתלמידים לגשר ישר לבגרות במתמטיקה חמש יחידות ולעבור אותה מבלי להתכונן, איך ולמה אנחנו מצפים מהם, להגיע לתפילה היישר מהבית וישר להתחיל אותה מבלי שום הקדמה צינון או זמן להתייחדות לפני התפילה.
"חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום" אומרת המשנה.
רוצה לומר, למרות שמן הסתם אותם חסידים לא טבעו ב'טיק טוק', לא שחו באינסטוש וכנראה במחילה מכבודכם, גם לא ידעו מהי שוטטות באתר פורנו כמו שיודעים רבים מן המתבגרים והמתבגרות.
ובכל זאת היו שוהים שעה אחת.
האם לא הגיע הזמן שהישיבות והאולפנות כמו גם בתי הספר היסודיים יקדישו לפחות עשר דקות מובנות במערכת בכדי להכין את התלמידים לתפילה?
הקומה הראשונה החסרה:
תשתית אמונית לעומת דוגמטיקה הלכתית
מעבר לאתגר הטכנולוגי, יש להצביע על כשל פדגוגי עמוק במבנה החינוכי של הישיבות והאולפנות:
קיימת נטייה רווחת במערכת החינוך הדתית להשקיע את מירב המאמצים ב"קומות העליונות" של המבנה הדתי – בדקדוקי הלכה, בלימוד גמרא אינטנסיבי ובשיח ערכי מופשט – תוך הזנחה פושעת של "הקומה הראשונה".
הקומה הראשונה היא הקומה האונטולוגית-קיומית:
המקום שבו הנער שואל לא "מה אני חייב לעשות", אלא "מי אני מול המציאות".
בניית תשתית אמונית נכונה מחייבת בירור של מושג ה"עמידה" לפני אלוהים. בהיעדר תשתית כזו, התפילה נתפסת כמטלה טכנית, כ"טקסט שיש לגמור" ולא כצורך חיוני של הנשמה.
אחת מהשאלות האהובות עליי בשיעורי אמונה, היא השאלה הכל כך פשוטה ואלמנטרית.
אני מסתכל אל התלמידים שלי ושואל אותם:
"תגידו לי, מי זה בעצם האלוהים הזה שאתם בכלל מתפללים אליו?"
דממה בכיתה. פרצופים מסתכלים אליי במבוכה רבתי. אני ממשיך:
"לא באמת, אתם מגיעים לכאן, יום אחרי יום אחרי יום.
חלק מכם נמצאים כאן בגלל שההורים שלהם שלחו אותם. חלק בגלל שהם מתחברים לרעיון של ישיבה. אבל איך שלא תהפכו את זה, אתם צריכים להקריב מהזמן שלכם לעומת נניח תלמיד בגיל שלכם בחטיבה או תיכון חילונים.
אז אני אשאל שוב: למה אתם בכלל עושים את זה? מי זה האלוהים הזה שבשבילו אתם מגיעים לתפילה וצריכים להשקיע כל כך הרבה זמן?".
והם מסתכלים אליי. וממשיכים לבהות בי. והרוב המוחלט פשוט שותק.
הוא שותק כי אף פעם לא פתחו איתו את הנושא הזה ברצינות. יודעים מה, אהיה זהיר...כמעט אף פעם לא פתחו. או נדירים לדעתי המקרים שכן. ומי שרוצה להעמיד אותי על טעותי...בכבוד.
ביסודי? הרי הם קטנים מידי זה לא שייך.
בחטיבה הבוגרת של היסודי?
טוב, הם לא מספיק בשלים. כאילו זה תחילת גיל ההתבגרות, אבל בשביל לפתוח נושא כזה אנחנו צריכים מישהו בעל שיעור קומה שידע איך להנגיש ולתווך להם את זה.
אז בוא נשאיר את זה לחטיבה ולתיכון. ומה אז? ובכן, בחטיבה והתיכון או שפותחים. או שלא.
ולמרות שאני מכיר בחטיבה ובתיכון הרבה רמי"ם יקרים ומוכשרים שכן פותחים, האם תמיד זה מספיק?
האם זה לא קצת מאוחר מידי? לא יודע. נראה שנשאר בצריך עיון. גדול.
כי לא תמיד יש זמן ומקום לפתוח את זה כי גמרא, מה תהא עליה?
וכך יוצא שבמקרים רבים, אנו מנסים להטמיע את עניין התפילה דרך שיח של חובה או דרך הסברים רציונליים-תועלתניים, מבלי לבנות קודם לכן את המצע הרגשי והרוחני של הזיקה לאינסוף.
רוצה לומר, הנער בבית המדרש עשוי לדעת לנתח סוגיה מורכבת בקידושין, אך הוא נותר חסר אונים מול הסידור, משום שלא הוקדש זמן מספיק לפיתוח ה"שמיעה הרוחנית" שלו.
לניקוי התדר ולבניית הצלילות הרוחנית שתוכל לחדור ולהתיישב על ליבו ונשמתו בצורה כזו, שהוא באמת ייהפך לכלי של 'כל עצמותי תאמרנה'.
אנו מלמדים אותם את ה"איך", אך משאירים אותם יתומים מה"למה".
התוצאה היא תפילה של "מצוות אנשים מלומדה", שהופכת למעמסה נפשית כבדה במקום למקור של חיות.
תפילה שכל כמה רגעים, תלמיד אחר ניגש ומבקש ממך לצאת להתפנות כי אובייקטיבית למי יש בכלל כוח לשבת ארבעים וחמש דקות ולא לדבר.
וזה מבלי להיכנס בכלל לדוגמא האישית שהתלמידים חווים מכל מיני דמויות סמכותיות בחיים שלהם, שגורמות להם לשאול:
'רגע, כך נראית תפילה? אז למה מצפים ממני בישיבה להתרכז בתפילה אם בזמן השיחה של הרב בשבת, אני רואה אנשים שאני מחזיק מהם יוצאים החוצה לדבר?'
בין האקסטזה של הסליחות לסיזיפיות של ה"תמידים כסדרם"
הנקודה השלישית המאפיינת את המשבר הנוכחי היא המתח שבין ה"חוויה" לבין ה"קבע".
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מרתקת:
אלפי נערים ונערות נוהרים לירושלים בחצות הלילה לסליחות, ממלאים את רחבת הכותל בשירה נרגשת ובדמעות. הנשמה שלהם, כך מתברר, צמאה לרוחניות, לריגוש ולמגע עם הקדושה. הם מחפשים את ה"אורות".
אולם, התשוקה הזו לרוחניות אינה מצליחה לתרגם את עצמה לשפת ה"תמידים כסדרם".
כאן נעוץ אחד האתגרים הגדולים של החינוך בדורנו:
המעבר מהחוויה האקסטטית החד-פעמית לתפילה היומיומית, האפורה והשגרתית.
נדמה כי הנער המודרני מוכן להשקיע הרבה מאוד משאבים על חוויה רוחנית עוצמתית, אך הוא מתקשה להתמודד עם ה"סיזיפיות" של השחרית בכל בוקר בשעה שבע וחצי.
עבודת השם הפכה עבור רבים ל"פרויקט של חוויות". אך התפילה, במהותה היהודית, היא עבודה של התמדה.
קורבן התמיד לא היה אירוע של פעם בחיים, אלא סדר קבוע.
הפער הזה מעיד על כך שהנפש הצעירה מחפשת את ה"גבוה" מבלי לרצות לעבור דרך ה"נמוך", דרך העבודה המפרכת של בניית כלי.
האתגר החינוכי הוא ללמד את הנער שדווקא בתוך ה"אפור", בתוך הדיבור הקבוע והפשוט, נמצא העומק האמיתי. שהתפילה אינה רק "התפרצות של רגש", אלא עיצוב תמידי של הרצון.
סיכום: קריאה למחנכי הדור
על המחנכים בחטיבות הביניים ובתיכונים להבין כי איננו יכולים עוד להמשיך בשיטות הישנות.
עלינו להכיר במגבלות שהעידן הדיגיטלי כופה עלינו ולבנות מודלים חדשים של עבודה רוחנית.
זה דורש מאיתנו:
1. ליצור מרחבים של שתיקה.
2.לפתח שפה אמונית שמדברת אל הקומה הראשונה של הנפש, ולתווך לתלמידים את הערך של ה"קבע" כבסיס הכרחי לכל "חוויה".
3.להכיר בחשיבות התפילה למול מקצועות נחשבים אחרים. כמה הורים אתם מכירים נכנסים ליום הורים ושואלים את המחנך של הילד שלהם:
"תקשיב, לפני שאתה מתחיל לדבר איתנו על מתמטיקה ואנגלית, איך התפילה שלו?".
מנהלים ואני חלילה לא בא להכליל או להוציא לעז כי יש המון מנהלים שאני מכיר אישית שממש 'אול אין' על עניין התפילה, אבל יצא לי גם לעבוד עם כאלו שבמחילה...לא בדיוק התייחסו לתפילה כמו אל מקצוע ליבה והנגזרת התממשה בהקצאת הזמן.
התפילה אינה עוד פרט אחד במערכת השעות:
היא זירת המאבק על האנושיות עצמה, על היכולת של האדם להיות יותר מאשר צרכן של סרטונים קצרים.
אם נשכיל לבנות את הקומה הראשונה, אולי נזכה לראות דור שלא רק צמא לרוחניות בלילות סליחות, אלא יודע למצוא את האלוקים גם בשחרית של יום חול רגיל.
נראה שאין מנוס וגם אין באמת קיצורי דרך:
בלי בניית הקומה הראשונה כמו גם יציקת התשתית האמונית והחווייתית לתפילה, אין סיכוי שהתלמידים והתלמידות יגיעו ויפתחו בעצמם את היכולת הנדרשת בכדי להגיע ולנשום את המילים:
"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת."
באמת באופן נקי. בלי פילטרים. בלי אלגוריתם שמשחק להם עם המוח. בלי פיד שמרעיל אותם.
רק עם הסתכלות וכמיהה לקול הפנימי הזה, שכל כך עורג לדבקות אמיתית בקב"ה.
כחיות הנוהמות ביער. כחסידים הראשונים.
