צירוף רוממות הלשון עם פנימיות השתיקה

ג' כי תבא, י"ב אלול

אמרנו, שהמעמיד למעלת "ישראל" הוא "ורוממתנו מכל הלשונות". 

"רוממות" אינה מלה של שבח בעלמא, אלא ענין מוגדר היטב כמו כל עניני תוה"ק: אנו אומרים בשחרית "רם ונשא, גדול ונורא וכו'". הקב"ה נקרא "רם ונשא" מצד שאיננו משיגים אותו, שהוא למעלה מכל מושג. "גדול ונורא" הוא מצד מעשיו שבהם אנו רואים ומכירים את גדלותו. רם ונשא – הוא עלמא דאיתכסיין; גדול ונורא – הוא עלמא דאיתגליין. לפי זה יתפרש "ורוממתנו מכל הלשונות", שהקב"ה הרים את לשוננו עד לעלמא דאיתכסיין, היינו ששרשי לשוננו הם בקדושה עליונה שהיא למעלה מהשגתנו.

ידועה דעת הרמב"ם כי "לשון הקודש" נקראה כך מפני שאין בה שמות עצמיים לעניני זיווג ולאברי ההולדה, והרמב"ן כתב שלא זה הטעם, אלא מפני שבלשון זו דיבר הקב"ה את אדה"ר ומרע"ה וכל הנביאים. אם זאת היא הלשון שבה מתקשר הקב"ה עם הנבראים, אנו מבינים שיש בה רוממות בלי גבול. טעם הרמב"ן בקדושת הלשון הוא מצד עלמא דאיתכסיין, וטעם הרמב"ם מצד עלמא דאיתגליין.

בזה עמדנו על פלך ההודי'. מעתה נברר, מהו מקורו של פלך השתיקה. גרסינן במגילה יג: "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהי' בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר". הרי מה שחז"ל קוראים במדרש "פלך השתיקה" נקרא כאן — צניעות, ונמצינו למדים כי שתיקה וצניעות היינו הך.

על צניעות הארכנו בס"ד בחורף העבר בהא ד"בא מיכה והעמידן [לתרי"ג מצוות] על שלש: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך" (שלהי מכות). הרי התורה מתחלקת לשלשה חלקים: עשות משפט — הם הדינים שאנו חייבים לעשות. אהבת חסד זו גמ"ח, כלומר מעשים הנובעים מאהבת חסד הם "גמילות חסדים"; זה מחייב את האדם לתקן מדותיו כולן ולבו לטובה. הצנע לכת — זהו טיפוח עולם פנימי בלב על־ידי המצוות התלויות בלב; כאשר אדם זכה לפנימיות, הוא יכול להיות דבוק בבורא. על זה אמרו בתנדב"א רבא פכ"ח: "אל תקרי והצנע לכת עם אלקיך אלא והצנע לכת עמך אלקיך, כל זמן שאתה הולך עמו בצניעות הוא ג"כ הולך עמך בצינעא", זוהי העליונה שבמדרגות, דבקות בתכלית, ואין שום דרך אחרת להשיגה אלא ע"י צניעות. עכשו אנו לומדים, כי כאן, בעולם פנימי זה, הוא מקומו של פלך השתיקה. ודעת לנבון נקל, כי הפנימיות הזאת באדם היא הקשר של האדם עם העלמא דאיתכסיין.

התברר בזה, כי פלך הדיבור וגם פלך השתיקה מקורם גבוה מאד בעלמא דאיתכסיין. רוממות הלשון ופנימיות השתיקה הם מהדברים העומדים ברומו של עולם ממש. מעתה נבין, עד כמה אנו צריכים לשלוט על שני הפלכים ביחד! כבר ראינו בהלכות דעות, איך הרמב"ם משלב הלכות דיבור עם הלכות שתיקה, אשר שפת אמת יוצאת דווקא מ"סיג לחכמה שתיקה", "ולא מצאתי טוב לגוף משתיקה", ו"תוכו כברו" שהוא הסימן המובהק לת"ח הוא דווקא ההתאמה בין הענין שבלב עם הדבר שבפה. וכן נאה ויאה לת"ח אשר עסקו בתורה הוא "צדק תדברון", וההקדמה לזה היא דווקא "אומנותו של אדם — יעשה עצמו כאילם" [עיין מאמר ב'].

ב.

דוגמה לכך, שהדיבור והשתיקה צריכים להיות משולבים בעבודה, היא התפילה, וניחזי אנן.

א. רבינו יונה כ' בספר היראה: "ויבא לביהכ"נ... וישב במקומו... וישב ולא יפתח פיו עד שישהה מעט, וישיב אל לבו לפני מי הוא עומד ומי השומע דבריו, ואז ילבש חרדה ואימה וזיע ורתת — ויפתח תפלתו על הסדר". רגעים אלה של התבוננות ושתייה לפני התפילה משנים לגמרי את פני התפילה. נופלת עליו חרדה ואימה, הוא יודע לפני מי הוא עומד. כאשר מדלגים על רגעי השתיקה האלה ומתחילים תיכף להתפלל. תהי' זו תפילה בלי חרדה ובלי ידיעה לפני מי הוא עומד... ושהי' זו לפני ואחרי התפילה היא הלכה, עיין ברמב"ם ד' תפלה טז, ושם נראה כי מה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה ואחרי' — רק השעור של שעה אחת היא מידת חסידות, אבל עצם השהי' היא הלכה לכל אחד! וכך כ' המס"י בפרק יז: "ומן המעשים המדריכים את האדם... הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצות, והיינו שלא יכנס לקיים המצוה בפתע פתאום שאין דעתו מיושבת עליו, ויכול להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהכנסו בעיון זה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצונות ויקבע בלבו הכונה האמיתית והרצוי". הרי מצוה, ותפילה — דווקא מתוך שקט ושתיקה!

ב. נתיר לעצמנו להביא כאן דברי הנפש החיים, אף שהם רמים ונישאים הרבה למעלה ממדרגתנו, בענין מה שקבעו אנשי כנסת הגדולה לומר קודם התפילה הפסוק אד' שפתי תפתח, "כי מי שזוכה למדרגה זו בעת התפילה, הרי מהתקשרות המחשבה זו יוכל להיות גופו כאבן דומם וכאילם לא יפתח פיו, רק שהוא ית' יפתח שפתיו לדבר לפניו תיבות התפילה" (ישעי ב' פרק י"ח). הרי כשאדם מתעלה מאד לקראת התפילה, מרוב התקרבות והכרה עלול להיות כמשותק לא יוכל דבר עוד, וצריך להתפלל שהשי"ת יפתח פיו, והוצרכו אנשי כנה"ג לתקן פסוק זה כי באמת כך צריך לגשת לתפילה! אמירת התפילה — מתוך דומי'!

ג. ובתוך התפילה: "ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר הא' הגדול הגבור והנורא והאדיר והעיזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים. כי סיים אמר לי' סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי! אנן, הני תלת דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנה"ג ותקנינהו בתפילה לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי? משל למלך בו"ד שהיו אלף אלפי דינרי זהב והוו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו!" (ברכות לג:) פלא הוא: לולא מרע"ה ואנשי כנה"ג הי' נבצר מחז"ל להגיד אף שבח אחד על הבורא, וכי לא הכירוהו? אלא — "לך דומי' תדילה!" (תהלים סה, ב) ואמר מרע"ה רק שלשה תוארים על הבורא עולם, ומה שאנשי כנה"ג קבעו אותם בתפילה היו בזה דברים גדולים, כדאיתא ביומא, ובגלל זה זכו לשם כנסת "הגדולה". בודאי יש בשלש מלים אלו דברים כל כך עמוקים, שאם כל אדם מישראל מאז הכנה"ג עד ימות המשיח הי' מכוון בהם בכל תפילה כוונה אחרת — לכל כוונות אלו ביחד כיוונו אנשי כנה"ג. זה שהירבה בשבחים אל הקב"ה הפחית במשקל הדברים, בדומה למי שקילס את המלך באוצרות כסף במקום זהב. הרי במעט השבחים גדולה השתיקה על הדיבור, והשבחים הנאמרים מתוך השתיקה הם הם שבחים של אמת.

הרי לנו שלשה ציורים גדולים מענין התפילה, כיצד עלינו להתלמד באומנות השתיקה יחד עם אומנות הדיבור, וזוהי שלימות האדם מישראל.

We said that what establishes the virtue of "Israel" is "and You have exalted us above all tongues." 

"Exaltation" is not merely a word of praise but a well-defined concept, like all matters in the holy Torah. We say in Shacharit: "Exalted and elevated, great and awesome, etc." The Holy One, Blessed be He, is called "exalted and elevated" because we cannot attain Him—He is above all concepts. "Great and awesome" refers to His actions, through which we see and recognize His greatness. "Exalted and elevated" is the hidden world (alma d'itkasya); "great and awesome" is the revealed world (alma d'itgalya). Accordingly, "and You have exalted us above all tongues" means that the Holy One, Blessed be He, has raised our language to the hidden world, meaning its roots are in supreme holiness beyond our grasp.

The Rambam's known opinion is that "the holy language" is so called because it lacks explicit names for matters of coupling or reproductive organs. The Ramban wrote that this is not the reason, but rather because in this language the Holy One, Blessed be He, spoke to Adam HaRishon, Moshe Rabbeinu, and all the prophets. If this is the language through which the Holy One, Blessed be He, connects with creation, we understand it possesses boundless exaltation. The Ramban's reason for the language's holiness is from the hidden world, while the Rambam's is from the revealed world.

With this, we have grasped the spindle of speech. Now, let us clarify the source of the spindle of silence. It is taught in Megillah 13b: "In reward for the modesty in Rachel, she merited Saul descending from her; in reward for the modesty in Saul, she merited Esther descending from him." What Chazal call "the spindle of silence" in the Midrash is here called modesty, teaching us that silence and modesty are one and the same.

A.

We elaborated on modesty, with God's help, last winter regarding "Micah came and established them [the 613 mitzvot] on three: 'He has told you, O man, what is good, and what does the Lord require of you but to do justice, to love kindness, and to walk modestly with your God'" (end of Makkot). The Torah divides into three parts: "Do justice" – these are the laws we must perform. "Love kindness" is acts of kindness (gemilut chasadim), actions stemming from love of kindness; this obligates a person to refine all their traits and direct their heart toward good. "Walk modestly" – this cultivates an inner world in the heart through heart-dependent mitzvot. When one merits innerness, they can cleave to the Creator. On this, Tanna Devei Eliyahu Rabbah (ch. 28) says: "Do not read 'and to walk modestly with your God' but 'and to walk modestly with you your God.' As long as you walk with Him in modesty, He walks with you in privacy." This is the highest level: perfect attachment, achievable only through modesty. Now we learn that the spindle of silence resides in this inner world. It is easy for the wise to understand that this innerness connects man to the hidden world.

B.

It is thus clarified that both the spindle of speech and silence originate from a very high source in the hidden world. The exaltation of language and innerness of silence stand at the world's pinnacle. Now we understand how much we must master both spindles together! We have seen in Hilchot De'ot how the Rambam intertwines laws of speech with silence: truthful lips emerge precisely from "a fence for wisdom is silence," "I have found nothing better for the body than silence," and "his inside like his outside" – the hallmark of a Torah scholar is the harmony between heart and mouth. Fitting for a Torah scholar engaged in Torah is "speak righteousness," prefaced by "a person's craft – make himself like a mute" [see second article].

An example that speech and silence must be integrated in service is prayer. Let us examine.

A. Rabbeinu Yonah writes in Sefer HaYirah: "He enters the synagogue... sits in his place... sits and does not open his mouth until he pauses a little, turns his heart to before Whom he stands and Who hears his words, then dons trembling, fear, sweat, and shaking – and begins his prayer in order." These moments of contemplation and silence before prayer transform it entirely. Trembling and fear overtake him; he knows before Whom he stands. Skipping these silent moments and starting prayer immediately results in prayer without trembling or awareness of before Whom he stands... This pause before and after prayer is halakhah (see Rambam, Hilchot Tefillah 4:16). There, we see that the early pious ones pausing one hour before and after is a pious measure, but the pause itself is halakhah for all! The Mesillat Yesharim (ch. 17) writes: "Among actions guiding a person... is preparation for service and mitzvot, meaning not entering a mitzvah suddenly when one's mind is unsettled, unable to contemplate, but preparing oneself calmly until entering with contemplation, then contemplating what one does and before Whom, easily casting off external distractions and establishing true intention." Behold, mitzvah and prayer – precisely from calm and silence!

B. We permit ourselves to cite Nefesh HaChaim's words, though far above our level: on the Men of the Great Assembly instituting "Lord, open my lips" before prayer, "for one attaining this level in prayer, from thought-connection, their body becomes like a silent stone, a mute unable to open their mouth; only He, blessed be He, opens their lips to utter prayer words" (Sha'ar 2, ch. 18). When one elevates greatly toward prayer, from intense closeness and recognition, they may become paralyzed, unable to speak, needing to pray God opens their mouth. The Men of the Great Assembly instituted this verse because one must approach prayer thus! Uttering prayer – from silence!

C. Within prayer: "One who descended before R' Chanina said: 'The God, the great, the mighty, the awesome, the powerful, the strong, the fearful, the courageous, the certain, the honored.' He waited until he finished. Then said: 'Have you finished all your Master's praises? Why all this! We say these three; if Moshe our teacher hadn't said them in Torah and the Men of the Great Assembly instituted them in prayer, we couldn't say them – and you say all this? Parable: a king with a thousand thousand gold dinars praised for silver – is it not disgraceful to him!'" (Berachot 33b). Wondrous: without Moshe and the Men of the Great Assembly, Chazal couldn't utter even one praise of the Creator – did they not know Him? But "to You, silence is praise!" (Psalms 65:2). Moshe said only three titles for the World's Creator; the Men of the Great Assembly instituting them in prayer involved great matters (as in Yoma), earning them "Great" Assembly. These three words hold such depth that if every Jew from then until Messiah intended a different meaning in every prayer, the Men of the Great Assembly intended all combined. Multiplying praises diminishes their weight, like praising a king for silver instead of gold. In few praises, silence surpasses speech; praises from silence are true praises.

Here are three great depictions from prayer, how we must learn silence's craft with speech's, this being Israel's person's perfection.