There were periods in history where people had a much better sense of who Hashem was, his glory and splendor, so people were subordinate to Him naturally. But then things changed. People developed a muddled vision of who Hashem is. He became this scary, angry policemen in the sky with whom you had "better not mess". The sense is that we HAVE to lower ourselves and subordinate ourselves because otherwise this Great Referee will punish us [like making sure we have poor parnassa], suspend us [i.e. make us ill] or throw us out of the game [i.e. die].
This is HORRIBLE, APPALLING, AWFUL AND DREADFUL.
This attitude is a catalyst for Kefirah and טמטום הלב [any translation would be deficient]. Who wants to follow a G-d with control issues and anger management problems?
The Rav writes:
החסרון הבא לרגלי המניעה הכללית של הלימוד הרוחני בענינים האלהיים הוא מה שהמושג מהאלהות הולך הוא ונחשך מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה ועם זה הפחד החיצוני והאמונה הטבעית והשיעבוד של ההכנעה נשאר הוא בלבבות רבים בתור השפעה של ירושה מאותם התקופות שבהם היתה הדעה וההרגשה האלהית מאירה בעזה עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת התוך של ההכרה האלהית עמומה היא הרי המהות האלהית כלולה אצל ההמון וגם היחידים שהם ראויים להיות למאירי דרך להם רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו ולהשתעבד גם כן להאמין במציאותו מפני הספק של הסכנה האיומה של אי האמונה והכל בתור חמת מלך תקיף ובעל זרוע אמונה כזו מטמטמת היא את הלב ומונעת את העדינות הנפש של האדם להתגבר עד שהכפירה מוצאת מקום לעמד במרכז המוסריות.
We need to learn about Hashem so that this misunderstanding is corrected.
Of course we need fear of punishment to keep us in order. Most of us would do a lot of things we don't do now if not for our fear of retribution. But that is like sediment at the bottom of the barrel that holds everything else up. On top of that we have to have a sophisticated, mature understanding of Hashem. No fear of punishment is dangerous. Only fearing punishment is crude.
לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו, אע"פ שרק בתחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח הוא יושב, וצריך הוא רק שם לקחת את מקומו, אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכח של היין המעולה, בהיותם שוכנים בתחתיתו. הננו מתדמים לשכלול היצירה. הצרות והרעות שבעולם, הפורעניות והעלבונות, עם כל מה שאנחנו לוחמים נגדם. עם כל מה שאנו כואבים על ידם, הנה הנם מלח העולם. ומחשבות וציורים הללו שמיסוד יראת העונש, בהיותם מוגדרים בגדריהם, ממוזגים ומשוערים, הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה, מישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני, הראוי להיות ליסוד נכון בבנין החברה היותר מאושרה. על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בנינים רמים לתלפיות, הגיונות ושאיפות רוממות, מרהיבי עין בקרני הודם. זהירות פנימית, שוה עם טבע היראה מכל אסון, והזהירות הטבעית ממנו, זהו היסוד הנלוה אל כל אמוצי החיים, והוא הגורם בקורטוב המעורב שלו, דמשתכח כי קורטיתא בכורא, לחבב את החיים כולם, לעשותם רעננים ומאושרים. העוקר את הציור התחתיתי הזה מסרס הוא את החיים, ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם, ומרפה את ידיה של הנשמה, ורישום המום מוכרח להיות ניכר בכל תנועה טבעית ושכלית. ראשית חכמה יראת ד' ויראת ד' מקור חיים היא למען סור משאול מטה. צוף דבש אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם.
See here for an oldie but goodie BS"D!
