באחד מספרי הגדולים כתובה הערה נפלאה. בסוף פרשת וישב כתוב ששמו את
יוסף בבור, זו הייתה פתיחת גלות מצרים, "שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף",
לפניהם, היינו לפני בני ישראל שיורדים לגלות מצרים, כלומר, כששמו את יוסף
בבור אז התחילה פרשת גלות מצרים, זאת ההקדמה לגלות מצרים. והנה, הפעם
האחרונה שכתוב את שם ה', שמו של בורא העולם, שם הוי"ה, היא בפסוק "אין שר
בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח",
מכאן, בכל פרשת מקץ ובכל פרשת ויגש ובחצי מפרשת ויחי, לא כתוב שם ה', עד
"לישועתך קיויתי ה'".
זו הערה נפלאה מאד, כי הנה אצל משה רבינו, מאז שהוא נולד, יש פרשה אחת
שהוא לא מוזכר, והאריכו בזה רבות, היאך יתכן שמשה רבינו לא מוזכר בתורת
משה, וכתוב שזה קיום של "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", כך זה התקיים,
בפרשה אחת בתורת משה שהוא לא הוזכר, מאז שבא לעולם.
ואילו כאן, התורה הלא נקראת תורת ה', ושמו של בורא העולם. מה שנקרא בסתמא השם, השם המיוחד, עליו נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל", יש שתי פרשות שלימות בתורה שהוא לא מוזכר, יש כאן משהו שנראה בלתי אפשרי. המובן של הדברים הוא שכך נראית הגלות. שאותה הארה שכלולה בגילוי שמו יתברך, נסתמת, הפרשה נסתמת. וכיון שכאן התחילה גלות מצרים, כביכול נסתר שמו יתברך במעשה אבות סימן לבנים. הגלות נמשכת כל זמן שכלל ישראל נמצא במצרים, אבל הכוונה במעשה אבות סימן לבנים, כאשר השבטים ירדו למצרים, הירידה הזו היא ההתחלה של גלות מצרים, וכשנסתלק יעקב אבינו מן העולם, אז נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד, יעקב אבינו הוא ההארה של שמו יתברך, וידוע מה שכתוב בדברי רבותינו הקדמונים, כי יעקב עולה בגימטריה שבע פעמים שם הוי'ה. [ושם איתא כי יוסף הוא כפול שש ויצחק כפול שמונה], וכשהוא נסתלק מן העולם, כאן נסתמת ההארה הזאת שהיא גילוי שמו יתברך. פירוש הדבר, גילוי שמו יתברך, הגילוי השלם, הברור, והמלא, מי כאן בעל הבית, מי פעל ועשה את הכל, מי מחיה ומנהיג את הכל, הגילוי הזה נסתם. והדבר הזה, כל השפע כולו, עובר למלכויות, לחיצונים. הוא עובר מהמקום שאליו הוא צריך להגיע ונשפך החוצה. זאת הסתימה של שם הוי'ה. מה שהפסוק מגלה לנו, הוא, מתי חוזר ומתגלה שם הוי'ה, כשאנו מקיימים לישועתך קיויתי ה'. הפסוק הזה מחזיר את הגילוי של שם הוי'ה בעולם. באיזה אופן נביא את הגואל, אך ורק על ידי שנחכה לו. לישועתך קיויתי ה'. אם יתמהמה חכה לו, הקיום של חכה לו הוא זה שיביא אותו.
[הגר"מ שפירא זצ"ל]
ואילו כאן, התורה הלא נקראת תורת ה', ושמו של בורא העולם. מה שנקרא בסתמא השם, השם המיוחד, עליו נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל", יש שתי פרשות שלימות בתורה שהוא לא מוזכר, יש כאן משהו שנראה בלתי אפשרי. המובן של הדברים הוא שכך נראית הגלות. שאותה הארה שכלולה בגילוי שמו יתברך, נסתמת, הפרשה נסתמת. וכיון שכאן התחילה גלות מצרים, כביכול נסתר שמו יתברך במעשה אבות סימן לבנים. הגלות נמשכת כל זמן שכלל ישראל נמצא במצרים, אבל הכוונה במעשה אבות סימן לבנים, כאשר השבטים ירדו למצרים, הירידה הזו היא ההתחלה של גלות מצרים, וכשנסתלק יעקב אבינו מן העולם, אז נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד, יעקב אבינו הוא ההארה של שמו יתברך, וידוע מה שכתוב בדברי רבותינו הקדמונים, כי יעקב עולה בגימטריה שבע פעמים שם הוי'ה. [ושם איתא כי יוסף הוא כפול שש ויצחק כפול שמונה], וכשהוא נסתלק מן העולם, כאן נסתמת ההארה הזאת שהיא גילוי שמו יתברך. פירוש הדבר, גילוי שמו יתברך, הגילוי השלם, הברור, והמלא, מי כאן בעל הבית, מי פעל ועשה את הכל, מי מחיה ומנהיג את הכל, הגילוי הזה נסתם. והדבר הזה, כל השפע כולו, עובר למלכויות, לחיצונים. הוא עובר מהמקום שאליו הוא צריך להגיע ונשפך החוצה. זאת הסתימה של שם הוי'ה. מה שהפסוק מגלה לנו, הוא, מתי חוזר ומתגלה שם הוי'ה, כשאנו מקיימים לישועתך קיויתי ה'. הפסוק הזה מחזיר את הגילוי של שם הוי'ה בעולם. באיזה אופן נביא את הגואל, אך ורק על ידי שנחכה לו. לישועתך קיויתי ה'. אם יתמהמה חכה לו, הקיום של חכה לו הוא זה שיביא אותו.
[הגר"מ שפירא זצ"ל]
