התחלת הסדרה היא "אם בחוקותי תלכו", ואיתא בגמרא "אין אם אלא לשון תחנונים". כלומר: פירוש תיבת "אם" כאן אינו תנאי כמו בכ"מ, וגם בפרשתנו גופא: "ואם לא תשמעו לי", "ואם בחקותי גו'", אלא – תחנונים. הקב"ה, כביכול, מתחנן לבנ"י ש"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה".
והבקשה והציווי נותנים גם כח, ומהווים גם הבטחה, לכאו"א מישראל, ש"בחוקותי תלכו", כמ"ש "לבלתי ידח ממנו נדח".
יט. שני ענינים אלו – ציווי והבטחה – מצינו גם במצות אהבת ה'.
על הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך", מפרש אדמו"ר הזקן ב' פירושים: א) חייב אתה לאהבו ("דו זאָלסט ליב האָבן"), ב) עתיד אתה לאהבו ("דו וועסט ליב האָבן"). וגם שם קשורים פירושים אלו זה בזה, כי הציווי מלמעלה הוא גם נתינת כח והבטחה, כמבואר לעיל.
אהבה היא שורש לכל רמ"ח מצוות עשה, כולל גם המצוה דיראת ה', שהיא שורש לכל שס"ה מצוות לא-תעשה. ונמצא, שאהבת ה' היא שורש לכל תרי"ג מצוות.
ונמצא, שכשם שעל אהבה ישנו ציווי והבטחה, כן הוא גם על כל תרי"ג מצוות – הנכללים בפסוק "אם (לשון תחנונים וגם הבטחה) בחוקותכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".
כ. עוד פירוש ישנו ב"בחוקותי" – דקאי על מצוות. במצוות ישנם ג' סוגים: "משפטים", "עדות" ו"חוקים". "משפטים" הם המצוות שהשכל עצמו מחייבם, אפילו אלמלא ציוותה עליהם תורה; "עדות" הם המצוות שהשכל עצמו לא הי' מחייבם, אבל לאחר שהתורה ציוותה עליהם, יש להם מקום בשכל; "חוקים" הם המצוות שאין להם שום מקום בשכל, כמו מצות שעטנז, פרה אדומה, וכיו"ב.
ומש"נ בכתוב "בחוקותי", אף שהכוונה היא לכל המצוות – לפי שמרמז, שגם "עדות" ו"משפטים", אף שיש להם מקום בשכל, צריך לקיימם מצד קבלת-עול, כמו הקיום ד"חוקים" – "חוקה חקקתי גזירה גזרתי".
ואף שקיום המצוות אינו מצד השכל, אלא מצד קבלת-עול, אעפ"כ יש בזה תענוג, ואדרבה – התענוג הוא גדול עוד יותר, כידוע בענין עבודת עבד נאמן ועבד פשוט, שתענוג העבד הוא תענוג האדון.
וענין זה מרומז בתיבת "תלכו", שאף שזהו "בחוקותי", קבלת- עול, אעפ"כ – "תלכו", שאמיתית ענין ההליכה הוא בלי גבול, שאינו יכול לבוא מצד כחות פנימיים ומוגבלים, אלא מצד כח מקיף, תענוג, חיות.
ותיבת "אם", התחנונים וההבטחה דהקב"ה, קאי לא רק על גוף קיום המצוות, אלא גם על אופן קיום המצוות: "בחוקותי תלכו", שכאו"א מישראל מובטח שיקיים מצוות בחיות של קבלת עול.
כא. השכר על זה הוא "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"– גשם ברוחניות, שהו"ע "יערוף כמטר לקחי", ולמעלה מזה – אור תורה, ולמעלה מזה – התורה שילמד משיח, שהתורה דעתה הבל היא לגבי תורתו של משיח [קה"ר פי"א ח'].
ועל-ידי זה גם: "גשמיכם בעתם", בגשמיות כפשוטו.
והגשמיות תהי' באופן, שלא זו בלבד שלא תעכב מעבודת הוי', אלא אדרבה – תסייע, כמאמר "דלא אכלי בישרא דתורא כו'" (שעד שאינו אוכל בשר אין דעתו צלולה מספיק), שע"י הגשמיות נעבוד את הקב"ה מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת.
