בס"ד
בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש שלא
לרדות בעבד עברי בפרך. עוד ציונו הבורא ית"ש לעבוד בעבד כנעני לעולם ולא
לשחררו, ע"כ נכתוב בעז"ה ענין הנוגע לב' המצוות האלו.
בחגיגה ד' א', יליף רב הונא מהא דכתיב
במצות ראי' אל פני האדון ה' לפטור עבד ממצות ראי', דדוקא מי שאין לו אלא אדון אחד
חייב, יצא מי שיש לו אדון אחר. וקאמר התם רבינא, דהדרשא לא נצרכה לפטור עבד מראי',
דכיון דנשים פטורות גם עבד פטור, אלא נצרכה לחצי עבד וחצי בן חורין, דסד"א שיתחייב
משום צד ב"ח שבו, קמ"ל קרא דפטור.
ולעיל ב' א' אמרי' דהא דתנן הכל חייבין
בראי' קאתי לרבויי חצי עבד וחצי ב"ח. ואקשי' מדרבינא דס"ל דפטור,
ותרצינן כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה. דתנן בגיטין מ"א א', "מי
שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם וכו', אלא מפני תיקון העולם
כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכו', וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".
וכתב רש"י ז"ל שם ד"ה משנה, דרבינא מיירי למשנה ראשונה דכיון דיום
אחד עובד את רבו אכתי עבד הוא ויש לו אדון אחר, אבל למשנה אחרונה כיון דכופין את
רבו לשחררו הוי לי' כאילו משוחרר כבר, וחייב בראי'.
והתוס' ד' א' ד"ה לא, הקשו
וז"ל, "אך קשה הכא משמע בחציו עבד לפי משנה אחרונה חייב וכו', ואלו
בגיטין ריש השולח (מב ב) מיבעי ליה מי שחציו עבד אם יש לו קנס או לא, שלשים שקלים
יתן לאדניו אמר רחמנא והאי אדון הוא. ולפי משנה אחרונה קאי, דקאמר התם מאי לאו לפי
משנה אחרונה ואילו הכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד".
ומצינו בדברי רבנן קמאי ז"ל כמה
תירוצים.
א] התוס' בערכין ב' ב' כתבו וז"ל
"יש לחלק, דגבי עולה לרגל אינו אדונו דאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל כדי לעשות
מלאכתו, אבל מכל מקום אדונו מיקרי". וכונתם ז"ל למאי דהוכיחו בגיטין
מ"ב א' ד"ה יום, דלמשנה אחרונה מעשה ידיו של החעוחב"ח הוי לעצמו [עי' לקמן בטעם הדבר],
וכ"כ הרשב"א ז"ל גיטין מ"ב ב' והתוהרא"ש ז"ל שם ובחגיגה
ד' ב'.
והנה בתי' ז"ל יש להתבונן, מה ענין
מעשה ידים לעבדות, וכי עבדות נמדד רק אם מעשה ידיו לאדונו. ותו, דאם עבד נמדד לפי
מעשה ידיו, א"כ אמאי לגבי קנס אין העבדות נמדד לפי מעשה ידיו.
תו קשיא לי, דאם נימא דעבדות לגבי עליה
לרגל נמדד רק אם יכול לעכבו מלעלות, א"כ גם למשנה ראשונה משכח"ל אופן
שיתחייב החעוחב"ח לעלות לרגל, וכגון שהאדון גר בירושלים או סמוך לו, וביום
שהעבד עובד לעצמו יכול להגיע למקדש ולחזור לבית אדונו, והרי גם למשנה ראשונה ביום
שהעבד עובד לעצמו אין האדון יכול לעכבו מלעלות לרגל, ואמאי לא יתחייב בכה"ג
במצות ראי'.
וליכא למימר דאה"נ ובכה"ג
חייב גם למשנה ראשונה, הא ליתא, דא"כ אמאי נדחקו התם בחגיגה לתרץ כאן כמשנה
ראשונה כאן כמשנה אחרונה ולהפך סדר המתני' דרישא דמתני' מיירי למשנה אחרונה וסיפא
דמתני' מיירי למשנה ראשונה וכדהעירו התוס' בערכין ב' ב' ד"ה מי, ואמאי לא תי'
דהכל כמשנה ראשונה כאן כשיכול לחזור לבית אדונו ולעבדו למחרת דאז חייב בראי', כאן
כשגר רחוק מירושלים שאינו יכול לחזור לבית אדונו דאז פטור ממצות ראי', אלא
בע"כ דלמשנה ראשונה בכל ענין פטור, וצ"ע טעמא מאי, הא אינו יכול לעכבו
מלעלות לירושלים.
וע"כ נלע"ד בע"ה לבאר
כונתם ז"ל באופן נכון, דודאי אין עבדות תלויה במעשה ידים, אלא דלענין מצות
ראי' הא קאתינן לחייב רק צד הבן חורין שבו, דהא צד העבדות פטור משום דהוי מצות עשה
שהזמן גרמא. אלא דאם אכתי הי' משועבד לרבו ומעשה ידיו לרבו, הוי קרינן בי' יש לו
אדון אחר, וגם חלק הבן חורין שבו הי' נחשב כיש לו אדון, דסו"ס אינו קנוי
לגמרי לעצמו. ולפיכך כל שמעשה ידיו לעצמו שוב אין לו אדון אחר. אבל בההיא דגיטין
לענין קנס קאתינן לחייב קנס על צד העבדות שבו, ובצד העבדות לא מעלה ולא מוריד הא
דמע"י לעצמו דסו"ס עבד הוא, אלא דאיבעי לן התם בגיטין דשמא לא חייבה
התורה קנס רק בעבד גמור שגם חלק הממוני שבו משועבד לרבו.
ובזה יומתק מאד לשון התוס' הרא"ש
ז"ל בגיטין מ"ב ב' וז"ל "וי"ל דאין לו אדון דהתם היינו
שיעכבנו לילך לרגל בעבור שרוצה שיעשה לו מלאכתו, ולמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו
אבל מ"מ אכתי אדון הוא דלא משתרי בבת חורין אלא על ידו", ולדברינו
הנ"ל הביאור בדבריו ז"ל הוא ממש באופן הזה, דלענין עבד גמור העבדות
נמדדת בעצם היותו עבד וכגון לענין היתר לבא בקהל וכדו', אבל לענין עליה לרגל
דדיינינן לחייב צד ב"ח שבו אלא דצד עבדות מעכבת כיון דחצי מגופו שייך לאדון ויכול
לעכבו מלעלות לרגל, בזה מהניא הסברא דכיון דאין רבו יכול לעכבו מלעלות לרגל חייב
במצות ראי'.
ובזה מיושב הא דהקשינו דגם למשנה ראשונה
משכח"ל שרבו אין יכול לעכבו מלעלות לרגל וכגון שדר בירושלים, ולהנ"ל
ניחא, דלמשנה ראשונה אע"ג דביום של עצמו אין האדון יכול לעכבו מלעלות לרגל
מ"מ כיון דחצי עבדותו מתפשט בכולו וכדכ' הקצוה"ח ז"ל בסי'
קע"א סק"א דגם ביום של עצמו אין כל קנין הגוף קנוי לעצמו אלא משועבד נמי
לרבו, ממילא פטור ממצות ראי' דזה נחשב כיש לו אדון אחר, ורק למשנה אחרונה כיון
דמע"י של עצמו והיינו משום דהפקיעו קנין ממון שיש לרבו בו, שפיר איכא לחייב
חצי הב"ח שבו לעלות לרגל.
והנה מתירוצא דהראשונים ז"ל
הנ"ל יש להוציא בע"ה חידוש דין נפלא. דהנה רש"י ז"ל בערכין ב'
ב' ד"ה מי שחציו, כתב חידוש גדול, דטעמא דעבד פטור מראי' היינו משום דיש לו
אדון אחר ולא משום דאיתקש לאשה וכדאמרי' בחגיגה ד' א' יעו"ש [ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל
בפ"ב מחגיגה ה"א דהביא ילפותא אחרת דכתיב בבא כל ישראל להוציא העבדים].
ומהר"י כולי ז"ל בהגהה למשנה למלך פ"י ממלכים ה"ז ד"ה
וא"ת היכי, כתב לבאר כונת רש"י ז"ל, דלמאי דאסיקנא דלמשנה אחרונה
חעוחב"ח חייב בראי', א"כ בהכרח דדרשה דרב הונא בחגיגה שם 'מי שיש לו
אדון אחר' קאתי אעבד גמור. ובמ"א כתבנו
בעז"ה, דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דבעי' קרא ד'זכורך' לפטור נשים
מראי' והיינו משום דהו"א למילף גז"ש מהקהל, א"כ י"ל דקרא לא
קאתי למימר דאין למדין גז"ש אלא לפטור אשה, וא"כ בעבד אכתי איכא
גז"ש מהקהל לחייבו בראי' קמ"ל קרא ד'אדון' לפוטרו.
והשתא לפי"ז למאי דכ' רש"י
ז"ל דטעמא דעבד גמור פטור מראי' היינו משום דיש לו אדון אחר, יש לחקור למשנה
אחרונה דחעוחב"ח חייב בראי', האם חלק העבדות נמי חייב או רק חלק הבן חורין.
האם נימא דמכח הסברא דכופין את האדון לשחררו ומע"י העבד לעצמו, גם חלק העבדות
נחשב כאין לו אדון.
ונפק"מ לדעת ר' אושעיא בחגיגה ט'
א' דכולן תשלומין זה לזה, ולדבריו, עבד שנשתחרר בחול המועד חייב להביא קרבן ראי',
א"כ בחעוחב"ח שהביא ביום הראשון קרבן ראי' ושוב שיחררו רבו יש להסתפק
האם חייב להביא עוד קרבן ראי' מחמת חלק העבדות שנעשה ב"ח, או דילמא יצא
ידי"ח במה שהביא ביום הראשון. ולהנ"ל כיון דגבי חלק העבדות שלו לא אמרי'
הסברא דאין לו אדון אחר אע"ג דמע"י לעצמו, א"כ חייב להביא עוד קרבן
ראי'.
תו איכא נפק"מ, למאי דס"ל להירושלמי
בפ"ג דברכות ה"ג דטעמא דעבד גמור פטור מקרי"ש היינו משום שיש לו
אדון אחר ולא מטעם מצות עשה שהז"ג, וכ' הגרעק"א ז"ל בגליון למשניות
ברכות פ"ג ה"ג ובשו"ע או"ח סי' ע' דלפי"ז חעוחב"ח
נמי פטור מקרי"ש למשנה ראשונה, אבל למשנה אחרונה חייב בקרי"ש, דמיקרי
אין לו אדון אחר, והשתא להנ"ל דרק חלק הב"ח שבו מיקרי אין לו אדון אחר
ואין זה מועיל לחלק העבדות שבו, א"כ לענין קרי"ש חעוחב"ח לא יוכל
להוציא אחרים דרק חלק הב"ח שבו חייב בקרי"ש.
ולכאו' יש להוכיח דגם
צד העבדות הוי כבן חורין למשנה אחרונה, מהא דאיתא בפסחים פ"ח א' דלמשנה
אחרונה, חעוחב"ח יכול לשחוט קרבן משל עצמו. וכ' רש"י ז"ל שם
בד"ה כמשנה אחרונה, דכיון דעומד להשתחרר הוי כבן חורין. והרי התם צד העבדות
הוא דאינו יכול לאכול משל עצמו, ומוכח דלמשנה אחרונה גם לגבי צד העבדות דיינינן
לי' השתא כבן חורין. מיהו הא ליתא, דהרי טעמא דעבד אינו אוכל משל עצמו כ' התוס' שם
בד"ה מתניתין דהיינו דוקא כשרבו מקפיד שלא ליהנות מאחרים, וע"כ אסור
לעבד ליהנות משל עצמו יעו"ש, וא"כ בחעוחב"ח, כיון דבלא"ה עומד
להשתחרר, לא איכפת לי' לאדון שיהנה העבד משל עצמו, וא"כ גם צד העבדות שלו
יוצא בק"פ של עצמו, ואין זה ענין להנ"ל.
ואי כנים אנו בעז"ה, יש ליישב
באופן נכון קושית השער המלך ז"ל בפ"ב מחגיגה סוף ה"א, לדעת
הרשב"א ז"ל הנ"ל דטעמא דחעוחב"ח חייב בראי' כיון דמעשה ידיו
לעצמו, והק' דא"כ הי' מן הדין דגם מעוכב גט שחרור חייב בראי' כיון דמע"י
לעצמו, וא"כ אמאי דחיק בגמ' לאוקומי מתני' דקתני הכל חייבין בחעוחב"ח,
ורק למשנה אחרונה נוקמי' ככו"ע ובמעוכב גט שחרור, יעו"ש.
ולדברינו ניחא מאד, דמעוכב גט שחרור
כיון דעדיין עבד הוא לא איכפת לן בהא דמע"י לעצמו, ולא דמיא לחעוחב"ח
דמחייבינן לי' משום צד הב"ח שבו וכנ"ל.
ב] התוס' בחגיגה ד' א' תי' וז"ל "ויש
לדחות דעד כאן לא מחייבי ליה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי אבל
התם כיון דמית אגליא מילתא דלא הוה עומד לשחרור". והנה חידשו התוס' דכל שעומד
להשתחרר נחשב כמשוחרר, וכ"כ רש"י ז"ל לעיל ב' סוף ע"א.
והראשונים ז"ל לעיל שתי' דתליא במע"י, לא הזכירו כלל הא דכל העומד
להשתחרר כמשוחרר דמי, ודו"ק בזה דבאמת ב' תירוצים שונים הם.
והנה הא דמיאנו רש"י והתוס'
ז"ל בתירוצא דהראשונים ז"ל הנ"ל דתליא במעשה ידים, יש לומר
דס"ל כדעת הב"ח ז"ל בחו"מ סי' תכ"ד אות ו' בדעת
הרמב"ם ז"ל, דכ"ז שלא שיחררו רבו, העבד ממשיך לעבוד יום אחד לרבו
ויום אחד לעצמו, ואסיק כן הב"ח ז"ל להלכה, וכ"כ המאירי ז"ל
בגיטין מ"ב א' ד"ה זה. ולשיטתייהו ז"ל, הא דמחייבינן חעוחב"ח
במצות ראי' למשנה אחרונה, היינו רק משום הסברא דעומד להשתחרר כמשוחרר דמי.
ונסתפקתי לפי"ז, האם הסברא דכל
העומד להשתחרר כמשוחרר דמי מהני נמי לחלק בעבדות שבו, דגם חלק העבדות עומד
להשתחרר, או דילמא רק לחלק הבן חורין שבו דקאתינן לפוטרו משום שיש לו אדון אחר בזה
אמרי' דכיון דעומד להשתחרר כמשוחרר דמי, אבל עבד גמור אין משגיחין במה שעומד
להשתחרר כיון דאכתי עבד הוא.
ומסתברא דבמצוות עשה שהזמן גרמא דעבד
פטור משום דאיתקש לאשה, לא שייך לחייב צד עבדות שבו משום דעומד להשתחרר,
דסו"ס אינו משוחרר עדיין, וכשם דגם למשנה אחרונה אסור בבת חורין, ודמיא
למעוכב גט שחרור דכ' התוס' בגיטין מ' א' ד"ה אותו, דמותר בשפחה, וכן
משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מעדות ה"ו, דמעוכב ג"ש פטור
מכל המצוות. אמנם לדעת רש"י
ז"ל ל"ט ב' ד"ה אין לו, דמעוכב ג"ש אסור בשפחה, כ'
המנח"ח ז"ל במצוה שמ"ז אות ג' ד"ה וכל הנהו, דחייב בכל המצוות
כאיש יעו"ש, וכונתו ז"ל דכיון דחזי' דנאסר בשפחה והיינו משום דכבר חל
עליו דין ב"ח לענין איסורים שהי' מותר בהם בעבדותו ה"נ לענין חיוב מצוות
כאיש.
ושו"ר דהטו"א ז"ל בחגיגה
ב' א' ד"ה ומלבד, כתב ב' צדדים בזה, ובצד הראשון כתב חידוש גדול, דחעוחב"ח כיון דעומד להשתחרר
והפקר בי"ד הפקר, ממילא חייב בכל המצוות, ומכח זה הק' אמאי חעוחב"ח אינו
מוציא אחרים ידי חובת שופר הא דינו כב"ח, ובצד השני כתב דצד עבדות פטור
ממצוות שהאשה פטורה וכדכתבנו. ויליף לה מהא דחעוחב"ח אסור לישא בת חורין, [וקצת
הי' נראה דלהצד הראשון ס"ל להטו"א ז"ל דכיון דכופים אותו לשחררו
ונעשה ב"ח גמור מותר לו לישא ב"ח, וזה פלא, אלא אם נימא דס"ל לחלק
בין היתר לישא ב"ח לבין חיובו במצוות כאיש וצ"ע],
ושוב מצאתי דבפי' רבינו אברהם מן ההר ז"ל הק' על פירש"י ז"ל דכיון
דעומד להשתחרר כמשוחרר דמי, א"כ אמאי חעוחב"ח אינו יכול להוציא אחרים
בתקי"ש, ומכח זה נאיד מפירש"י ז"ל יעו"ש, וזה כגיסא קמייתא
דהטו"א ז"ל.
מיהו גם לגיסא קמייתא דהטו"א
ז"ל דלענין חיוב מצוות חצי עבדותו פטור מ"מ ספקתינו קיים לענין מצוות
ראיה, לדעת רש"י ז"ל בערכין הנ"ל, דטעמא דעבד פטור מראי' היינו
משום דיש לו אדון אחר ולא משום דהוי מצות עשה שהז"ג. וכן מצינו בירושלמי
בפ"ג דברכות ה"ג דטעמא דעבד פטור ממצות קרי"ש היינו משום דיש לו
אדון אחר ולא משום דהוי מעשהז"ג יעוש"ה. ובזה איכא לספוקי כנ"ל,
האם עבד שעומד להשתחרר חייב במצוות אלו או דילמא רק לענין חעוחב"ח לא פטרינן
חלק הב"ח שבו, משום דעומד להשתחרר, אבל עבד גמור לא מהני סברא זו לחייבו
במצות ראי' ובמצוות קרי"ש.
ומסברא נראה, דלמאי דכתבנו בע"ה
לעיל דרש"י והתוס' ז"ל דלא תי' כתי' דהראשונים ז"ל דתליא
במע"י היינו משום דס"ל דחעוחב"ח גם למשנה אחרונה עובד את רבו יום
אחד, וכיון דעלה כתבו דהיכא דעומד להשתחרר כמשוחרר דמי, א"כ ה"ה בעבד
גמור מהני הך סברא נמי לצד עבדות שבו לגבי מצות ראי' וקרי"ש. ונפק"מ
לפי"ז דיוציא אחרים בקרי"ש, וכן נפק"מ אם חצי עבדותו נשתחרר
בחוה"מ דחייב להביא עוד קרבן ראי' וכנ"ל, [ושו"ר דכן מוכח מדברי השעה"מ
ז"ל שהבאתי בסמוך לקמן].
נמצא לפי"ז, דמעוכב גט שחרור שפיר
חייב במצות ראי' כיון דעומד להשתחרר. ולפי"ז הדרי קושית השעה"מ ז"ל
הנ"ל לדוכתא, אמאי הוצרכנו להעמיד ריבוייא דהכל חייבין בראי' בחעוחב"ח
ולמשנה אחרונה, נוקמי' ככו"ע ובמעוכב גט שחרור. והשעה"מ ז"ל גופי'
העיר כן, ותי' דהיכא דהמעוכב גט שחרור רצונו לישא שפחה אין כופין את רבו לשחררו,
ובכה"ג הרי פטור ממצות ראי', וכיון דלא פסיקא לי' דחייב בראי' לא תרצינן הכי.
ברם, דבריו ז"ל הועילו ליישב שי'
התוס', אבל אכתי תיקשי לדעת רש"י ז"ל בגיטין ל"ט ב' הנ"ל
דמעוכב גט שחרור אסור בשפחה ובכל ענין כופין את רבו, מאי איכא למימר. ושמא
י"ל דלא ניחא להגמ' לאוקמא למתני' בכה"ג, כיון דמעוכב גט שחרור לא מיקרי
עבד גמור, דלענין החלק הממוני הוי ב"ח גמור.
ובדרך החידוד יש להקשות לפי"ז,
דהנה ביבמות ק' א' אמרי' דבנתערב ולד כהן בולד שפחה, כיון דמספק אסור לאחד מהם
לישא שפחה וגם לא בת חורין, כייפי' להאדון לשחרר העבד יעו"ש. והשתא יש להסתפק
האם הם חייבים לעלות לרגל קודם שנשתחררו. ולהנ"ל יהי' הדין, דאע"ג דאחד
מהם הוי עבד גמור, מ"מ כיון דעומד להשתחרר חייב במצות ראי'. וא"כ יש
להק' קושית השעה"מ ז"ל באופן זה, דאמאי לא תי' בגמ' דהא דקתני דהכל
חייבים בראי' קאתי לרבויי נתערב עבד בישראל, והכא לא שייך תי' דהשעה"מ
ז"ל דהא תרוייהו אסורים בשפחה. ותירוצינו נמי לא שייך, דהרי באמת אחד
מהתערובת הוי עבד גמור אפי' בחלק הממוני שבו, אלא דמספק אסור לאדון להשתעבד בו דלא
ידוע מי מהם הוא העבד.
ועתה ניתנה ראש ונשובה לגוף דברי התוס',
דלענין קנס כיון דמת איגלאי מילתא דאינו עומד להשתחרר ומשו"ה מספקי' אי הוי
הקנס לרבו.
ובדבריהם ז"ל קשיא לי טובא, איבעית
אימא גמרא איבעית אימא סברא. איבעית אימא סברא, מה בכך דמת, הא כל ימי חיותו אמת
הוא דהי' עומד להשתחרר ורק לאחר מיתתו אינו עומד תו להשתחרר. והרי סברת רש"י
והתוס' ז"ל דכיון דעומד להשתחרר כמשוחרר דמי היינו דעבד שעומד להשתחרר, הוקלש
מציאות עבדותו [דאין כונתם ז"ל כגדר שמצינו כל העומד ליזרק כזרוק דמי],
וא"כ כיון דבחייו הי' עומד בכל רגע להשתחרר הרי כח עבדותו איקלש למעשה.
איבעית אימא גמרא. דהנה משכחת לה חיוב
קנס ועדיין עומד להשתחרר, דהנה מדברי הגמ' בגיטין מ"ג א' גבי הא דאמר רבא
"ועוד כופר הוא ואמר ריש לקיש אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה", מבואר,
דקנס שייך שפיר קודם מיתה וכדכ' רש"י ז"ל שם ד"ה ועוד, דגם בעשאו
השור טריפה חייב לשלם קנס. וא"כ הדרי קושית התוס' לדוכתא, דבהא דמספקי' שם
מ"ב ב' בנגח חעוחב"ח אי חייב קנס בפשוטו מיירי נמי בשנגחו השור ועשאו
טריפה, ובזה שפיר עומד להשתחרר ואמאי חייב קנס הא אין לו אדון אחר.
אמנם זה תליא בפלוגתת רבנן בתראי
ז"ל האם טריפה זכר מוליד או שמא זכר כנקבה ואינו מוליד, דהפר"ח ז"ל
בתשו' מים חיים סי' ב' הביא בשם הר"ש משאנץ ז"ל דהסתפק בזה והפר"ח
ז"ל גופי' הכריע שם דאינו מוליד וכ"כ הגרעק"א ז"ל בתשו' קמא
סי' ר"ד, אמנם האבני מילואים ז"ל בשו"ת סי' ח' כתב דזכר טריפה
מוליד, וכ"נ מדברי הפמ"ג ז"ל ביור"ד סי' נ"ז שפ"ד
סקמ"ד.
והשתא להסוברים דזכר טריפה אינו מוליד,
לא קשיא קושיתינו הנ"ל, דכיון דטריפה אינו מוליד א"כ לא כייפינן לרבו
לשחררו דאין העבד יכול לקיים מצות פ"ו ושבת, וא"כ גם בעשאו טריפה אמרי'
איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד להשתחרר ושפיר יש לחייב בעל השור בקנס, אמנם
להסוברים דזכר טריפה מוליד קושיין במקומה עומדת.
מיהו י"ל דס"ל להתוס', כדעת
האבני מילואים ז"ל בשו"ת סי' ח' שהוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל
דבעשאו טריפה ליכא חיוב קנס, ודין הקנס כדין הכופר שאין משתלם אלא לאחר מיתה.
ומעתה דאתינן להכי, נלע"ד
בעזהשי"ת לבאר תירוצא דהתוס' באופן אחר.
די"ל דאין כונת התוס', דכיון דמת
איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד להשתחרר, אלא כונתם ז"ל דחלוק דין קנס ממצות
ראי', דכיון דחיוב קנס חל רק לאחר מיתת העבד וס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל
דבעשאו טריפה ליכא קנס, ולאחר מיתתו הרי לא שייך תו שחרור גבי' דאין שחרור לאחר
מיתה, ונמצא דחיוב הקנס בא בזמן שלא שייך שחרור, אבל גבי מצות ראי' דהוי בחיי העבד
שפיר יש לחייבו כיון דבכל רגע עומד להשתחרר.
וריוח גדול יש להוציא בעז"ה
לפי"ז, ליישב קושית הטו"א ז"ל בחגיגה ד' א' אהא דכ' התוס' דכל שמת
איגלאי מילתא דאינו עומד להשתחרר, א"כ היאך מחייבינן את החעוחב"ח להביא
קרבן ראי', הא כיון דחיישינן למיתה ניחוש שימות העבד ונתברר דלא הי' עומד לשיחרור
והוי חולין בעזרה. וכן הק' מדאמרי' בפסחים פ"ח א' דחעוחב"ח אוכל קרבן
פסח משל עצמו למשנה אחרונה כיון דעומד להשתחרר דינו כב"ח, ותיקשי ניחוש שמא
ימות ונמצא פסח נאכל שלא למנוייו.
ולדברינו השתא ניחא מאד, דאין כונת
התוס' דכשמת איגלאי מילתא דאינו עומד להשתחרר, אלא כונתם ז"ל דדוקא בדבר
שהחיוב בא מחמת המיתה לא מהני הסברא דעומד להשתחרר דבשעת מיתתו אינו בר שחרור,
ולפיכך לענין מצות ראי' וקרבן פסח דיינינן לי' כב"ח כיון דעומד להשתחרר.
ומן המורם מדברינו, יש להוציא
בעז"ה חידוש דין נפלא, דהנה התוס' בב"ק י' א' ד"ה שהשור, כתבו
דמותר ליהנות מגופו של עבד לאחר מיתתו. והמל"מ ז"ל בפי"ד מהל' אבל הכ"א
כ' דכונת התוס' היינו לעבד שמל וטבל, ועי' בדברי הקצוה"ח ז"ל סי'
ת"י סק"א. והנה נסתפקתי במעוכב גט שחרור שמת, האם מותר ליהנות מגופו או
לא, דלענין מצוות ואיסורים הרי דינו כעבד וכנ"ל, או דילמא כיון דכופים את רבו
לשחררו כמשוחרר דמי.
אמנם לדברינו הנ"ל נראה דמותר
ליהנות מגופו, דכיון דדין זה דאסור ליהנות ממת חל בשעת המיתה, ובשעת המיתה אינו בר
שחרור, א"כ דינו כעבד ומותר ליהנות מגופו.
ועתה נשית עינינו בע"ה למה שפתחנו
בו, דעת הראשונים ז"ל דחעוחב"ח מעשה ידיו לעצמו. והנה באמת טעמא בעי,
אמאי מעשה ידיו לעצמו, נהי דמשום תקנת העבד כופין את רבו לשחררו מ"מ כל כמה
דלא נשתחרר במה יפקע זכות שיש לרבו להשתעבד בו. ולא דמיא למעוכב גט שחרור או מפקיר
עבדו, דהתם הפקיעה התורה לעבדותו, אלא דקנין איסור אינו פוקע עד שיכתוב לו שטר
שחרור, אבל חעוחב"ח אמאי הוצרכו חז"ל מכח תקנה להפקיע עבדותו ושעבוד
לרבו.
והנה החתם סופר ז"ל בחי' לגיטין
מ"א א' כתב להק', הא דאמרו ב"ש לב"ה "תיקנתם את רבו",
דמה תקנה איכא לרבו, הא בכל ענין לא הי' עובד החעוחב"ח את רבו אלא יום אחד
דהא חצי שלו הוי ב"ח. ותי', דקודם תקנת משנה ראשונה שעובד את רבו יום אחד הי'
אסור לרבו להשתעבד בו כלל, דכיון דחצי הב"ח שבו מתפשט בכולו והתורה הק' אסרה
לעבוד בב"ח עבודת עבד כדכתיב ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך,
וע"כ תיקנו שיעבוד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד, יעו"ש.
ומעתה לדבריו ז"ל, י"ל
בע"ה באופן נכון הא דלמשנה אחרונה מעשה ידי העבד הוי לעצמו, די"ל דבתקנת
משנה אחרונה שתיקנו שחייב לשחררו ביטלו תקנת משנה ראשונה, והדר דינא דאסור לעבוד
בו משום דחלק הבן חורין מתפשט בכולו.
אלא דצ"ע בדברי החת"ס
ז"ל, דהנה בתו"כ בהר בפ"ז פיסקא ב' אמרי' "ד"א לא תעבוד
בו עבודת עבד, בו אין אתה עובד עבודת עבד אבל עובד אתה בבן חורים עבודת עבד",
ושם בפ"ח פיסקא ו' אמרי' "ובאחיכם בני ישראל איש כאחיו לא תרדה בו בפרך
בו אין אתה רודה בפרך, רודה את בבן חורים בפרך", והמג"א ז"ל בסי'
קס"ט סק"א העתיק דברי התו"כ להלכה יעו"ש.
ולפי"ז תיקשי בהא דכ' החת"ס
ז"ל דקודם תקנת משנה ראשונה הי' אסור להשתעבד בו כיון דצד ב"ח מתפשט
בכולו ואסור לעבוד בו עבודת עבד, ולהמבואר בתו"כ הא ליכא איסור לעבוד
בב"ח עבודת עבד, וא"כ ממ"נ יהא מותר להשתעבד בו דמצד העבדות
ה"ה עבדו, ומצד ב"ח ליכא איסור להשתעבד בב"ח.
ולאו
קושיא היא, דהא דמותר לעבוד בב"ח עבודת עבד כתב בפי' הראב"ד ז"ל שם
בתו"כ וז"ל "רודה אתה בבן חורין בפרך אם הוא שכירך", והיינו
דבאחד שאינו עבד אלא שכיר מותר לעבוד בו עבודת עבד, ובמיוחס לר"ש משאנץ
ז"ל כתב "אם הוא שכירו ונשתכר לעבודה קשה", דאפי' שכיר שרי רק אם
נשתכר לכך. וא"כ בחעוחב"ח הרי מה שמשתעבד בו היינו משום היותו חצי עבד,
וכיון דחלק הב"ח אינו מבורר הרי ע"י השתעבדותו משום עבד משעבד נמי בחלק
הבן חורין שבו, ובזה לכו"ע אסור, ודו"ק.
תמצית
העולה מהדברים
א]
אמרי' בחגיגה דחצי עבד וחצי בן חורין פטור ממצות ראי' דכתיב את פני האדון ד' מי
שיש לו אדון אחד אבל חעוחב"ח יש לו אדון אחר, אבל למשנה אחרונה דחעוחב"ח
כופין את רבו לשחררו, חייב במצות ראי', דאין זה נחשב כיש לו אדון אחר.
ב]
והק' הראשונים ז"ל מדאמרי' בגיטין גבי קנס דבנגחו השור יש לרבו קנס מוכח דיש
לו אדון אחר, והתוס' בערכין תי' דשאני גבי ראי' דכיון דמעשה ידיו לעצמו אין רבו
יכול לעכבו מלעלות לרגל, אבל גבי קנס יש לו אדון.
ג]
וסברתם ז"ל יש לבאר דלגבי ראי' קאתינן לחייב צד הב"ח שבו אלא דבעי לפטרו
כיון דצד העבדות משועבד ועלה אמרי' דכיון דמע"י לעצמו אין חלק הב"ח נגרר
בתר צד העבדות, אבל גבי קנס הא קאתינן לחייב צד העבדות ובזה לא אזלי' בתר
מע"י דסו"ס עבד הוא.
ד]
ויש לחדש לפי"ז למאי דכ' רש"י ז"ל בערכין דעבד גמור פטור מראי'
משום דיש לו אדון אחר ולא משום דהוי מעשהז"ג, א"כ בעבד גמור שעומד
להשתחרר וכגון מעוכב גט שחרור פטור מראי'.
ה]
תוס' בחגיגה תי' דטעמא דחעוחב"ח חייב בראי' היינו משום דכל העומד להשתחרר
כמשוחרר דמי, אבל גבי קנס כיון דמת איגלאי מילתא דלא עמד להשתחרר.
ו]
ולדעת התוס' נראה דגם עבד גמור שמעוכב ג"ש חייב בראי' דגם לצד עבדותו מועיל
הסברא דעומד להשתחרר, ולפי"ז בנתערב ולד כהן בולד שפחה חייבים שניהם לעלות
לרגל בתורת ודאי דכייפינן לאדון לשחררם.
ז]אמנם
דברי התוס' צל"ע, דהא הסברא דעומד להשתחרר היינו דמכח זה הוקלש מציאות עבדותו
וא"כ מה בכך דמת לבסוף.
ח]
תו צ"ע למאי דמוכח מגיטין מ"ג דגם בשעשאו השור טריפה איכא קנס א"כ
אכתי משכח"ל חיוב קנס ושיהא עומד להשתחרר, אלא דלהסוברים דזכר טריפה אינו
מוליד גם טריפה אינו עומד להשתחרר דבלא"ה אינו יכול לקיים מצות פ"ו
ומצות שבת יצרה.
ט]
י"ל דאין כונת התוס' דנתברר למפרע דאינו עומד לשחרור, אלא כונתם ז"ל
דחיוב שבא מכח המיתה א"א לחייב כיון דבשעת המיתה אינו בר שחרור.
י]
ובזה יש ליישב קו' הטו"א ז"ל היאך חעוחב"ח מביא קרבן ראי' ניחוש
שמא ימות ונמצא קרבנו הוי חולין בעזרה, ולדברינו ניחא דאין כונת התוס' דנתברר
למפרע.
י"א]
בהא דס"ל להראשונים ז"ל דחעוחב"ח מע"י של עצמו כ' החת"ס
ז"ל משום דקודם תקנת משנה ראשונה הי' אסור להשתעבד בחעוחב"ח משום איסור
דלא תרדה בו בפרך, וא"כ משנה אחרונה ביטלה תקנת משנה ראשונה ושוב חזר האיסור
למקומו.
י"ב]
צ"ע דהא בתו"כ איתא דבב"ח ליכא איסור לא תרדה בפרך, וי"ל
דשאני התם דהוי שכיר אבל הכא כיון דמשתעבד בו מכח עבדותו ומשתעבד גם בחלק
הב"ח שבו, איכא איסור דלא תרדה.
מו"ר הגרח"מ הורוביץ שליט"א
