א. לפני עשרים שנה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות שבת פ' תבוא שנת תרנ"ב, שחל בח"י אלול (כבקביעות שנה זו).
באותה תקופה התקיימה חתונת דודתו, אחותו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. השבע ברכות האחרונות היו ביום ה'. באותו יום הי' אדמו"ר נ"ע על ה"אוהל" (של אדמו"ר הצ"צ ואדמו"ר מהר"ש), ולמחרת, ביום ועש"ק, הלך עוה"פ על האוהל.
ענין זה – הליכה על האוהל יומיים רצופים, שלא כסדר הרגיל שהי' נוסע בזמנים קבועים – עורר תמיהה גדולה.
גם תפלתו של כ"ק אדמו"ר נ"ע ביום הש"ק ההוא היתה בדרך הפלאה.
לאחרי משך זמן, בעת התוועדות, הסביר כ"ק אדמו"ר נ"ע את סיבת הדבר:
כל מאמר שאומר ברבים, אינו אומרו עד שהמאמר נתעצם עמו תחילה. וכיון שהמאמר שהוצרך לומר בש"ק פ' תבוא עדיין לא נתעצם עמו כפי שרצה, לכן נסע על האוהל של אדמו"ר מהר"ש – כי המאמר הי' מאמר של אדמו"ר מהר"ש – בכדי לפעול שיתעצם עם המאמר.
וכיון שאין הקב"ה נשאר בעל-חוב – הנה בגלל היגיעה שהתייגע על מאמרו של אדמו"ר מהר"ש, לקחו אדמו"ר מהר"ש ביום הש"ק פ' תבוא, ח"י אלול, להיכל הבעש"ט, ושם שמע את שבעת התורות שאמר מורנו הבעש"ט ביום הולדתו.
כאשר כ"ק אדמו"ר נ"ע סיפר אודות שבעת התורות – תיאר בפרטיות את ציור הגן-עדן, וסיפר בפרטיות אודות כל אחת משבעת התורות באיזה זמן ובאיזה אופן היתה אמירתה, כדלקמן.
ב. התורה הראשונה היתה אחר קבלת שבת, קודם תפלת ערבית, ונאמרה בהקהל, היינו, לפני תלמידיו ותלמידי תלמידיו כו', ואפילו נשמות דנוקבא היו במעמד זה.
והתורה היא:
"והי' כי תבוא אל הארץ" – "ארץ" לשון מרוצה [כי מצינו גם ש"ארץ" הוא מלשון רצון, אבל כאן פירש "ארץ" מלשון מרוצה], ופירוש "והי' כי תבוא אל הארץ" – אַז דו וועסט צוקומען (כאשר תגיע) אל הרצון ומרוצה – "אשר ה"א נותן לך" – בדרך מתנה – "וירשתה" – בדרך ירושה, אזי העבודה היא – "וישבת בה", להמשיך בהתיישבות, "ושמת בטנא" – אורות בכלים, "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך", היינו, שיהודי צריך לידע שכאשר בא למקום מסויים הרי זה בהשגחה פרטית, והכוונה בזה היא – "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות בעולם.
התורה השני' נאמרה ג"כ בהקהל, אחר תפלת ערבית.
בתורה זו אמר עוה"פ את התורה הקודמת, והוסיף: "והי' כי תבוא אל הארץ" – בכדי להגיע אל הרצון כו', הרי זה ע"י – "לשכן שמו שם", שהו"ע המסירת נפש לפרסם אלקותו בעולם, ע"י אמירת ברכה ופסוק תהלים.
– כאשר כ"ק אדמו"ר נ"ע חזר תורה הנ"ל, ביאר: למטה – ענין ההשכלה הוא יחוס, אבל למעלה – היחוס הוא ברכה וקאַפּיטל תהלים.
שאר התורות נאמרו בשאר הזמנים, לא בהקהל, אלא עבור יחידי סגולה, ואין כאן מקומם.
ג. כיון שב' תורות הנ"ל נאמרו בהקהל, ואפילו במעמד נשמות דנוקבא, היינו, לא רק נשמות דדכורא שהם משפיעים, אלא גם כאלה שאינם בבחי' משפיעים, כיון שלעת-עתה אין להם מה להשפיע, וענינם הוא רק לקבל – הרי מובן שתורות הנ"ל מהווים הוראה לכל.
ובבוא ח"י אלול, ובפרט כשחל בש"פ תבוא, כבפעם הראשונה – חוזר ונשנה ענין זה עוה"פ – כמבואר בכתבי האריז"ל על הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים" – שגם עתה שומעים כל הנשמות השייכים לתלמידי הבעש"ט את התורות הנ"ל.
ד. בתורה הנ"ל מדובר אודות ענין הירושה ("וירשתה"), שהו"ע נעלה ביותר – שהרי הירושה אינה תלוי' במעמדו ומצבו של היורש, שהרי אפילו תינוק בן יומו יורש הכל ללא ענין של עבודה כלל.
ומוסיף ומקדים לזה ענין המתנה ("נותן לך"), שגם זה ענין נעלה ביותר – כמארז"ל "כל הנותן בעין יפה הוא נותן", ועוד זאת, שזהו ענין נעלה יותר מענין הירושה.
ובהקדמה:
לכאורה יש מקום לומר שב' הענינים דירושה ומתנה הם שוים, כיון שבשניהם ישנה אותה מעלה – שהם למעלה מערך כלי המקבל, וזוהי מעלתם לגבי מכירה, שמכירה היא לפי אופן עבודת הלוקח, משא"כ ירושה ומתנה הם לפי ערך המוריש והנותן.
ויתירה מזה: לא זו בלבד ששניהם שוים, אלא אדרבה, יש מעלה בירושה לגבי מתנה – שהרי במתנה אמרו חז"ל "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא", והיינו, שבמתנה יש איזה אחיזה להמקבל, משא"כ בירושה שמצב היורש אינו נוגע כלל.
אך האמת היא שמתנה היא למעלה מירושה, כי:
בענין המתנה – הרי אע"פ ש"אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא", מ"מ, אין הכוונה שהמתנה היא לפי ערך הנח"ר שעשה להנותן, דא"כ, הרי זה ענין של שכר, ולא מתנה, ועכצ"ל, שהמתנה היא למעלה מערך הנח"ר שעשה להנותן, והיינו, שהנח"ר הוא רק "גורם" בלבד, ונתינת המתנה היא שלא בערך להנח"ר.
ועוד זאת, שיש מעלה במתנה לגבי ירושה – כי, ירושה קשורה עם מציאותו של היורש, סיבת הירושה היא, בגלל שהוא "יורש", היינו, שהוא אדם שיש לו קשר עם המוריש, ולכן הוא היורש של המוריש, וכמ"ש "תחת אבותיך יהיו בניך", וא"כ, ענין הירושה קשור עם מציאותו של היורש.
כלומר: אף שהירושה אינה תלוי' במצבו של היורש (שהרי ירושה אינה כמכירה שהיא לפי אופן עבודתו של הלוקח ולפי הכלים שלו, ולא לפי אופן המוכר, משא"כ בירושה, שלהיותו יורש, עומד הוא במקום המוריש כמו שהוא, מבלי הבט על מעמדו ומצבו), מ"מ, ענין הירושה הוא מצד מציאותו, שהוא "יורש", היינו, מצד התקשרותו עם המוריש, ולכן הרי זה תלוי לפי אופן ההתקשרות; עד כמה שהוא מקושר בקשר אמיץ – במדה כזו הוא יורש שעומד במקום המוריש.
משא"כ במתנה – הרי נתינת המתנה אינה מצד מציאותו של המקבל, כי אם מצד מציאותו של הנותן, ד"כל הנותן בעין יפה" (שהרי הנח"ר שעשה להנותן אינה אלא "גורם" בלבד, כנ"ל).
ה. וב' ענינים אלו – ירושה ומתנה – ישנם בתורה:
א) ענין הירושה – כמ"ש "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב",
ב) וענין המתנה – כמ"ש "ויתן אל משה", שהתורה "ניתנה לו במתנה", ו"נהג בה טובת עין ונתנה לישראל".
וכמו כן ישנם ב' ענינים אלו בעבודה:
ירושה – כידוע בפירוש "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו", שהו"ע ירושת האורות דתהו (שרשו של עשו), שהרי בתהו הי' הענין ד"וימלוך גו' וימת", ובמילא ישנו ענין הירושה, והיורש הוא יעקב, כמ"ש "הלא אח עשו ליעקב".
וזהו שענין הירושה אינו שכר העבודה אלא למעלה מכפי עבודתו – כיון שמקבל לא רק ז' תחתונות דתהו שבהם הי' ענין השבירה, אלא גם ג' ראשונות, כח"ב דתהו.
אמנם, גם ג' ראשונות שבהם לא היתה השבירה, שייכים לתהו, ולכן נמשכים גם הם – מצד ענין הירושה ד"אח עשו ליעקב".
אך ישנו ענין נעלה יותר – מתנה – שלמעלה לגמרי מתהו ותיקון, וענין זה שייך לבנ"י מצד עצמם, והו"ע המשכת העצמות שבא בדרך מתנה באופן ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן".
ו. אמנם, אע"פ שמתנה היא למעלה מירושה, מ"מ, נזכר גם ענין הירושה.
וטעם הדבר – לפי שיש גם מעלה בירושה לגבי מתנה, שמתנה יש לה הפסק, משא"כ ירושה אין לה הפסק, שנמשכת עד סוף כל הדורות. ולכן נאמר "נותן לך וירשתה", להורות שבענין זה ישנם המעלות שבשניהם.
וכפי שמבאר הצ"צ בדברי הגמרא שמתנה יש לה הפסק – ש"שם גופא אמרו דמתנה למי שראוי ליורשו אין לה הפסק".
ז. ועל זה מבאר בהתורה הנ"ל, שכאשר מגיעים "אל הארץ", בהמדריגה היותר נעלית בירושה ומתנה – אזי העבודה היא "וישבת בה", להמשיך-להוריד באופן של התיישבות, היינו, להמשיך למטה כדי לחבר גשמיות עם רוחניות.
וזהו ענין הביכורים – שהרי הביכורים הם דבר גשמי, והמובחר של הגשמיות, ועוד זאת, שאין מקריבים אותם ע"ג המזבח, אלא נותנים אותם לכהן, והכהן אוכל אותם ונעשים דם ובשר כבשרו; וענין זה נעשה קדושה.
והכח לזה הוא מבית-המקדש – כי, בביהמ"ק הי' הזמן והמקום למעלה מזמן ומקום, ולכן היתה יכולה להיות שם עבודת הביכורים, ליקח דבר גשמי, המובחר שבגשמי, וליתנו לה', כמ"ש "כל חלב לה'", ובאופן ד"הגדתי היום לה' אלקיך", "הגדתי" מלשון שבח, היינו, לשבח את הקב"ה עם הגשמיות גופא.
וזהו גם "לשכן שמו שם" – לשכן שמו בעולם גופא, היינו, שבתחתונים גופא עושים דירה להעצמות, "כתפארת אדם לשבת בית".
תורת מנחם תשי"ז
