הנה מדברי התוס' גיטין י' א' ד"ה מצת, מוכח דראובן המושיט לשמעון מצה שאינה משומרת לשמה ועי"ז נמנע שמעון מלאכול מצה כשירה [ושמעון יש בידו מעות לקנות מצה כשירה] עבר ראובן על איסור לפני עור והיינו דאיסור לפנ"ע איכא נמי כשמונע מחבירו קיום מצות עשה, והנה כיון דאיסור לפני עור הוי איסור ל"ת מסתברא דראובן חייב להוציא כל ממונו שלא יעבור באיסור לפנ"ע, ולא מבעיא להסוברים דגם ל"ת שהוא בשוא"ת חייב להוציא כל ממונו, אלא אפי' להחולקים מ"מ הא הכא גורם ההכשלה בקו"ע, נמצא לפי"ז דאע"ג דשמעון עצמו אינו חייב להוציא יותר מחומש מנכסיו לקיום מצות מצה דהוי מ"ע, מ"מ ראובן המכשילו חייב להוציא כל ממונו דגבי דידי' הוי מצות ל"ת.
והנה בנדונינו אע"ג דהאדון אינו גורם המכשול לעבד דהא מה שהעבד נעשה חצי ב"ח היינו משום דהשותף השני שחררו, מ"מ הרי הוא הגורם המונע מעבדו מלקיים המצוה, והנה המהרשד"ם ז"ל בתשו' יור"ד סי' ר"ד לחדש יצא דאדם חייב להוציא ממון כדי להציל את חבירו מעשיית עבירה, ויליף לה מהא דאמרי' בסנהדרין ע"ג א' דאדם חייב להוציא ממון כדי להציל את השני מטביעה בנהר ואבידת גופו, ואם לא כן עובר על ל"ת דלא תעמוד על דם רעך, אלא דיכול לחזור ולתבוע המעות שהוציא מחבירו וכדכ' הרא"ש ז"ל בסנהדרין שם, וכ"כ המנח"ח ז"ל במצוה רל"ט, והשער המשפט ז"ל בשער דעה יור"ד סי' ק"ס סק"ח כ' דהי' מן הדין דגם לצורך פיקו"נ אסור ללוות בריבית דהא מכשיל את המלוה באיסור ריבית וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו ומאי חזית דדמא דידי' סמיק טפי מדם המלוה, יעוש"ה.
ונראה דגם החולקים על דין זה, מ"מ היכא דהוא הגורם למה שחבירו עובר אע"ג דלא הוא נתן לפניו המכשול אלא דביכלתו למנוע ממנו לעבור עבירה הנגרם על ידו ודאי חייב להוציא ממון על זה, והנה כיון דזה נלמד מכח לא תעשה דלא תעמוד על דם רעך, מסתברא דגדרו כשאר מצוות ל"ת שאדם חייב להוציא כל ממונו על כך.
מיהו י"ל דכ"ז במצילו מן העבירה אבל במצילו מביטול מצות עשה י"ל דאינו חייב להוציא כל ממונו דלא גרע מחבירו גופא שאינו חייב להוציא כל ממונו על קיום מצות עשה, אמנם כיון דאתינן עלה מכח מה שהוא הגורם לחבירו לבטל מצות עשה גרע טפי, וכדכתבנו לגבי איסור לפני עור, דאע"ג דהנכשל אינו צריך להוציא יותר מחומש מ"מ המכשילו חייב להוציא כל ממונו ע"ז, וה"נ דכוותה.
ומעתה לפי"ז יש לדחות ההוכחה הנ"ל, דגם אם נימא כהך גיסא דאין אדם חייב להוציא טפי מחומש בעדל"ת, מ"מ האדון שהוא המונע מעבדו לקיים מצות פ"ו חייב להוציא ע"ז כל ממונו.
והראוני לדברי האבני נזר ז"ל באהע"ז סי' א' אות ט' שחידש דמצות פ"ו שאם לא יוציא כל ממונו יתבטל כל חייו ממצוה זו חייב להוציא כל ממונו ולפיכך אם אשתו אינה ראויה לילד חייב לגרשנה ואע"ג דמה שמגרש אשתו הוי יותר מחומש מנכסיו, והנה לדבריו ז"ל אזדא ההוכחה שכתבנו, דשפיר חייב לשחרר עבדו שיוכל לקיים מ"ע דפ"ו ואפי' אם העבד הוי יותר מחומש מנכסיו.
