האדמו"ר הקודם מגור, ה'פני מנחם', היה בן זקונים אצל אביו, ה'אמרי אמת' זצ"ל. אביו השגיח עליו, דאג לו לחברותות ולמלמדים וגם ל... ספרי קריאה. בכל ערב היה נכנס ה'אמרי אמת' אל בנו לפני השינה, ושואל אותו מה למד ומה קרא באותו היום. אחד הספרים שנתן ה'אמרי אמת' ל'פני מנחם' לקרוא היה ספר משלים.
בכל פעם היה ה'אמרי אמת' שואל את בנו מה היה המשל ומה לדעתו הוא הנמשל. אם היה הילד יודע היה אומר, ואם לא - היה האבא אומר לו. אחד המשלים שקרא ה'פני מנחם' סיפר מעשה מיהודי שהיה חוכר אצל הפריץ, ואצל הפריץ היתה חתונה לבתו. והיה היהודי, כמו כל הכפריים שתחת מרות הפריץ, צריך להביא מתנה. דא עקא, שכסף מנלן? חשב היהודי הרבה עד שמצא עצה. הלך לחנות גדולה של כלי בית, ושאל אם יש להם סט אחד שבור. ואכן, בחנות גדולה כזו מצאו סט כזה, ותמורת סכום פעוט גם ארזו ונתנו לו את הסט. חשב היהודי בלבו, "מן הסתם אטיל את האריזה בתוך כל האריזות, איזה ימים יעברו עד שיפתחו אותן, וכשימצאו את הכלים שבורים יתלו שנשברו בדרך, ואני וביתי שלום".
עבר שבוע, והיהודי שלנו נקרא לבוא בדחיפות אל הפריץ. שם חיכתה לו הפתעה לא נעימה: "הלא תבוש, מושקה!" – כועס הפריץ – "להביא לחתונת בתי כלים שבורים?"; "חס ושלום", היתמם היהודי. "שלמים הבאתי. שמא נשברו בדרך?" כעס הפריץ עוד יותר: "עוד אינך מתבייש לשקר? הבט וראה!" קרא הפריץ למשרתו, שהביא את האריזה אותה נתן היהודי. הביט בה היהודי וחשכו עיניו: אכן כלים שבורים, כל שבר עטוף בנייר בפני עצמו... אלא שבחנות טרחו וארזו אותם יפה יפה, כשסיפר ה'פני מנחם' לאביו את המשל באותו ערב, שאל אותו אביו: נו, ומה הנמשל? לא ידע הילד להשיב.
ענה לו ה'אמרי אמת': "אני אסביר לך, הקב"ה מחבב מאוד לב שבור. אבל לא כשהשברים עטופים יפה יפה...". ריחות וטעמים יש הרבה, אבל פשטות יש אחת. הערבה, העלובה שבמינים, מפארת את יום הושענא רבה במנהג הנביאים לחבוט אותה בקרקע. ולא שתהיה הקרקע עטופה. ולא שתהיה הערבה עטופה. ולא שיהיה לבנו עטוף.
