מהר"ל - וישב

ביאור הדיבה שהביא יוסף אל יעקב

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (לז, ב).

רש"י : את דבתם רעה - כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות וגו'.

בפסוק אינו מוזכר מהו הדיבה הרעה שיוסף הביא אל אביו, יש ראשונים שמפרשים שהדיבה היתה שזלזלו בבני השפחות. אבל רש"י פירש וכ"כ במדרש (ב"ר פד, ז), שהדיבה היתה בג' דברים, שאוכלין אבר מן החי', מזלזלין בבני השפחות, וחשודין על העריות.

ויש להתבונן היכן נרמז בפסוק שהדיבה היתה בשלשה דברים אלו. ועוד צריך ביאור אם אמת היתה שראה בהם דברים אלו, למה נענש יוסף ע"ז, מהו החסרון להגיד לאביו להפרישו מן העבירה. ועוד צ"ב האיך היה השבטי יה עושים דברים חמורים כאלו.

המהר"ל מביא פירוש הרא"ם בזה ודחה אותו, ומבאר שוודאי לא ראה אותם עושים דברים אלו, אלא 'חשודין' היה בעיניהם, פירוש- שיוסף היה צדיק גמור וכמו שנקרא 'יוסף הצדיק', והיה מחמיר מאוד מאוד באיסורים אלו אפילו בדברים שמעיקר הדין מותר. באיסור אבר מן החי' - החמיר שלא להניח לעבדיו לבשל בשבילו, שהם חשודין על אבר מן החי'. ומה שקרא להם 'עבדים' – שקירבם ביותר, ואין פירושו שהאחים קרא להם עבדים, אלא שהיה מרחקים אותם, בעיני יוסף נחשב שקראו להם עבדים. ומה שחשודים על עריות, ח"ו שנחשדו על כך, אלא שיוסף היה לו חומרות ביותר לענין הסתכלות מבנות הארץ שחשש ביצרו יתגבר עליו, והשבטים לא החמירו כמותו.

ולכן, אצל צדיק שחמור עליו עבירה כל כך, ומרחיק עצמו ממנה, אפילו בדבר שאינו אסור מדינא, דומה עליו מי שאינו נזהר באותו התרחקות כראוי, שהוא 'נחשד' בדבר. וזהו מה שאמרו שהיה 'נחשדין בעיניו', שחס ושלום לומר שהם חטאו בענין זה, אלא 'כל רעה שהיה רואה', פירוש- מהו 'שהוא' ראה היה רעה, שאצלו היה נחשב לרע, אבל באמת אינו רעה בעצם.

וז"ל בגור אריה :

'ולכך נראה ד'חשודין' קאמר, והשתא לא קשה מידי, כי מפני שהיה יוסף צדיק גמור כאשר נקרא 'יוסף הצדיק', מחמיר היה מאד באיסור אבר מן החי, ולא הניח לו אף עבדיו לבשל לו, כי העבדים חשודין על אבר מן החי, כדאמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין סז:) דלא רצה רב ששת לסעוד אצל ריש גלותא משום דחשידי עבדי אאבר מן החי. וכן מה שקוראים 'עבדים', מפני שהיו הם מרחקים אותם - זהו קריאתן 'עבדים'. וכן מה שתולין עיניהן בבנות הארץ - לאדם הצדיק אין להסתכל באשה כלל שמא יהיה יצרו גובר עליו, ואלו לא היו מדקדקים באלו ג'.

כי הצדיק אשר הוא צדיק גמור העבירה היא חמורה עליו מאד, ומפני זה הוא מרחיק עצמו מן העבירה ואפילו בדבר שאינו אסור, וזה עושה בשביל צדקתו, ודומה אליו מי שאינו נזהר כל כך כמו שהוא נזהר - שהוא נחשד בדבר. ולפיכך אתי שפיר 'כל רעה שהיה רואה', כי אצל הצדיק גמור רעה היא, ומכל מקום הם לא חטאו כלל חס ושלום בענין הזה':

ונשאר עדיין לפרש, מהו המקור לזה בקרא שנחשדו על שלשה דברים אלו.

ומבאר המהר"ל, שמצאנו בקרא שג' דברים העונות האלו נקראים 'רעה'. ולכן יוסף שהיה מיוחד בצדקתו מכל השבטים, היה מרחיק עצמו מכל מה שיש לו אפילו שייכות עם רע. שהרעה מתנגד בעצם לו, שהצדיק הוא 'טוב' כמ"ש 'אמרו צדיק כי טוב', נמצא שיוסף שהיה כולו טוב היה מרחיק עצמו לקצה האחרון ההיפוך מן הרע, וכשראה שאין אחיו מרחיקים עצמם כל כך מן הרע, עצם אי התרחקות גרם להיות נחשד בעיניו כאילו אינם מואסים ברע.

ובאמת, שלשה דברים אלו הם השלשה דברים שמוציאים את האדם מן העולם כדאיתא באבות (ב, יא) 'עין הרע, ויצר הרע, ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם'.

פירוש; 'יצר הרע' הוא החמדה לעריות שע"ז מסיתו יותר מן הכל. ו'עין הרע' הוא שיש לו עין רע בדבר שיש לחבירו, בממונו או במעלה שיש לו. והבני השפחות באמת הם בני יעקב, והשבטים לא רצו שיהי' חשובים כמותם, ולכן רצו ליטול מהם מעלתם שהם 'בני יעקב', וזהו מדת רע עין שלא רצו שיהי' חשובים כמותם וקראו אותם עבדים. שהעין טוב אינו רוצה ליקח מעלת חבירו. ו'לב רע' הוא המתאכזר על הבריות, ולחתוך אבר מן החי זהו צער ואכזריות על חיה המורה על מדת לב רע.

וכיון דיוסף היה צדיק גמור התרחק בכל יכולתו מכל מה שנקראת בכתוב 'רע', וזהו המקור לדרשת חז"ל לפרש מש"כ 'דיבתם רע', דקאי על השלשה דברים הנזכרים.

וביתר ביאור למה ג' אלו דייקא מוציאין את האדם מן העולם; הקב"ה ברא עולמו שיהא בו 'טוב' כמ"ש במעשי בראשית 'וירא אלהים כי טוב', ו'טוב' הוא המציאות, וה'רע' הוא ההיפוך מן מציאות שהוא 'העדר', וכאשר נוטה אל הרע מתחבר עצמו אל ההעדר ומסלק עצמו ממציאות, ולכן שלשה דברים הרעים האלו, 'עין רע, לב רע, ויצר רע', מוציאין את האדם מן העולם היינו מן המציאות. ו'צדיק' הוא כולו טוב ויש לו מציאות הגמור, ולכן מתרחק עצמו מכל מה שקרוב להעדר.

ואע"פ שכל זה בא מחמת צדקתו וריחוקו מן החטא, קיבל יוסף עונש ע"ז, שלא היה לו להגיד את הדיבה לאביו שאין זה ממדת הצדיק לחשוד אותם, דבאמת לא חטאו כלל.

וממשיך בזה"ל:

'ומפני כי היה יוסף צדיק גמור, והרי הוא בייחוד משאר השבטים נקרא 'יוסף הצדיק', והצדיק הוא הטוב שנאמר (ר' ישעיה ג, י) "אמרו לצדיק כי טוב", ומפני כי טוב הוא - היה מרחיק עצמו מן דבר הנקרא 'רע', והאחים שאינם כל כך במדריגת צדקתו - היה חושד אותם בענין 'רע'. אבל לשון הרע - לא מצאנו שנקרא 'רע' בכתוב כמו אלו ג'.

והנה היה חושדן על העריות בשביל כי יצר רע באדם לעריות יותר מכל. וקראום לבני השפחות 'עבדים', והוא מפני עין רע שהאדם נותן בחבירו במעלה שיש בו - ולקחה הימנו, ובני השפחות היו גם כן בני יעקב, והאחים לא רצו שיהיו חשובים כמותם - קראו להם 'עבדים', וזה מדריגת עין רעה שבהם, שלא היו רוצים שיהיה לאחר המעלה והמדרגה שיש להם, שאילו היה להם מדריגת עין טוב לא היה קוראים להם 'עבדים' ליקח מעלתם.

והשלישי הוא 'לב רע' שהוא אכזר על הבריות - אמר כי הם חשודים על אבר מן החי, שזהו אכזריות על הבריות אף כי בבהמה לחתוך ממנו ולאכול ממנו, והוא ענין 'לב רע' באדם'. ודע כי לפעמים אדם שונא את אחר מפני שאין דעתו נוחה הימנו, ואין נקרא שונא הבריות, אבל מי שהוא נוהג אכזריות עם הבהמה הוא ודאי משום לב רע ואכזריות שבו, ולכך נקט אבר מן החי - לאכול כך מן הבהמה אבר החי'.

Mussar Haskel: Never looking at a woman is a מעלה [unless it is a breach of derech eretz]. If you are not on that level - fine. But respect those who are. 

בשכר הצניעות – יוצאה ממנה מלכים ונביאים

וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: (לח, טו)

ברש"י : ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה, לפיכך לא חשדה:

בגמ' (מגילה י:) 'דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים מנלן מתמר דכתיב ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים'.

בחז"ל מבואר שבזכות צניעות תמר זכתה לצאת ממנה מלכים ונביאים. ויל"ע מהו המדה כנגד מדה ששכר של צניעות זוכה למלכים ונביאים.

ומבאר המהר"ל שהצניעות הוא התקדשות ופרישות מן העריות, היינו – יצרא דעריות הוא כולו חומר וגופני, שהיצר הרע הוא כח הרע שיש בגוף האדם. ומי שהוא צנוע מורה שהוא פורש עצמו ונבדל מן החומר, וע"י עצם הפרישות והריחוק האדם 'מתקדש' ונעשה נבדל מן החומר. נמצא המתקדש עצמו ומתרחק מן הזנות, עצם ההתרחקות מסיר ממנו הגשמיות.

והנה 'מלכים'– היה נמשחים בשמן המשחה כמו כלי הקודש, וזהו מורה שהמלך נבדל משאר העם במעלה, ויש לו מעלה רוחנית נבדלת מן הגשמיות, וכמו כן הנביא כדי לקבל הנבואה הוצרך להתקדש מן החומריות..

ובזה נבין עומק דברי חכמים ש'כלה צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים', שבשני אלו, מלך ונביא, מצאנו שיש להם ריחוק מן הגשמיות, והצנוע בבית חמיה נמי יש לה אותו מדה שהיא נבדל מן הגשמיות, ושכרה שזוכה לדברי אלו.

וז"ל החידושי אגדות (סוטה י.) :

'כל כלה שהיא צנועה כו'. פי' כי ראוי שהצניעות גורם למלכות ולנביאים, וביאר זה כי הצניעות הוא התקדשות מן הערוה, ואשר הוא קדוש מן הערוה דבר זה הוא מעלה נבדלת מן הגשמי, כי הזנות הוא חמרי גשמי, כמו שביארנו זה בכל מקום, כי הוא דבר בהמי, ואשר מתקדש עצמו מן הזנות הוא הסרת הגשמי.

ולכך אמרו ז"ל 'כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויצאו ממנה מלכים ונביאים', כי המלכים יש להם מעלה נבדלת מן הגשמי כמו שהתבאר למעלה, ולכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה כמו כהן וכלי קודש, ויותר יש למלך קדושה שהרי המלך קודם לנביא כדאיתא במסכת הוריות (י"ג.)

ולפיכך אמר כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה שדבר זה הוא קדושה ופרישות, ראוי שיצאו ממנו מלכים ונביאים, שיש להם המעלה האלקית הנבדלת'.

[מכון משנת המהר"ל]