ביאור הגמ' פסחים (מח, א) - ההבדל שיש בין המושגים איסור חפצא ואיסור גברא, ובין המושגים איסור גופו גרם לו, ואיסור דבר אחר גרם לו - הראשון מדבר על מהות האיסורים, והשני מדבר על סבתם. - האיסורים בכלל מתחלקים לארבעה גדרים - איסור דבר אחר גרם לו נקרא שפיר מן המותר לישראל. - אם אמרינן מוקצה דאורייתא אסור להביא נסכים מזה מצד שימוש.
פסחים (מח, א) "ממשקה ישראל מן המותר לישראל, מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל, יכול לא יביא מן המוקצה? אמרת, מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה, שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו".
והנה לכאורה משמע דכוונת הגמרא בכאן, לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא, כלומר דטבל, כמו כל האיסורים שהם בחפצא, ממעטינן שפיר שלא יביא מהם קרבנות ונסכים, מהכתוב ממשקה ישראל, לא כן מוקצה, דהוא רק איסור גברא, מצד איסור שבת ויו"ט המוטל על האדם, וא"כ לפ"ז משמע להדיא דכל האיסורים שבתורה בחפצא הם.
אכן באמת, אי אפשר לאמר כן, דהרי כתב הר"ן להדיא בנדרים (יח, א ד"ה הלכך נקטינן) דכל לא תעשה שבתורה איסור גברא הוא, ומה"ט, דעת הרבה ראשונים דנדרים חלים על כל האיסורים, ואם אמר, קונם שלא אוכל נבילות וטריפות חייב עליהם גם משום בל יחל. (עיין בטוי"ד ס' רט"ו).
ע"כ נראה לי, אחרי ההתבוננות בהבדל הלשונות, דבמס' נדרים משתמשים תמיד בהלשונות "איסור חפצא ואיסור גברא". ובכאן אנו מוצאים שמות חדשים לגמרי, "איסור גופו גרם לו ואיסור דבר אחר גרם לו", דלא רק הבדל לשונות יש בכאן, אך גם הבדל המושגים. דבמס' נדרים הגבלנו את מהות האיסורים, ובכאן, את סבתם, כלומר, דבכל איסור צריכים אנו להגביל את מהותו, אם דהאדם אסור עליה דחפצא, או דהחפצא אסור עליה דהאדם, זהו המושג איסור חפצא ואיסור גברא, דהלשון מוכיח, דמדבר בכאן על ההבדל שיש בעצמותם של האיסורים גופא. אבל גם במקום דהאיסור הוי במהותו איסור גברא, עדיין יש לחקור בסבתו אם הוא בגופו או בדבר אחר. דבודאי רוב האיסורים שבתורה כמו למשל, נבילה וטריפה, אם דמהות האיסור, לדעת הר"ן והראשונים הנ"ל הוא איסור גברא, אך עכ"פ הסבה לאיסורם נמצא בגוף הדבר האסור, יען שהוא נבילה או טריפה וכדומה, אבל יש גם איסורים כאלה, שלא רק מהותם הוא בגברא, אך גם סבתם היא לא בהחפצא אך בדבר אחר, וזהו שמשתמש בכאן, בההבדל בין איסור גופו גרם לו, ובין איסור דבר אחר גרם לו, להראות, כי לא בעצם האיסור הוא דן בכאן, אך על הגורם לו, על הגורם והמסבב את האיסור.
ונמצא לפ"ז, דהאיסורים בכלל מתחלקים לארבע חלוקות, או, יותר נכון, לשתים שהן ארבע, א) איסור חפצא, ב) איסור גברא, ג) איסור גופו גרם לו, ד) איסור דבר אחר גרם לו.
והדברים ברורים בכאן, דרק אז נקרא מן האסור, כשהסבה היא בהאסור, אם כי עצם מהות האיסור הוא בגברא כהנ"ל. אבל במקום שגם הסבה היא בדבר אחר, כמו מוקצה, למשל, שכל איסורה הוא מצד איסור מלאכה בשבת ויו"ט שעל האדם, הרי הדבר הוא מן המותר. ואל תשיבני על זה "שפיל לסיפא דקרא", דפרכינן שם בפסחים, "ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר?" אלמא דאין שום הבדל בזה ובאמת גם איסור דבר אחר לא נקרא מן המותר לישראל?
אולם באמת אי אפשר לפרש קושית המקשן כפשוטה, דא"כ הרי אפשר לאמר להמקשן, ולטעמיך דמוקצה איננה רק איסור דרבנן למה לן החילוק בין איסור גופו לאיסור דבר אחר, שבאמת איננו חילוק כלל. אך כך היה לו לאמר "מה טבל מיוחד שאסור מדאורייתא, אף כל דבר שאסור מדאורייתא, יצא מוקצה שאיסורה דרבנן"?
אלא ודאי, דגם המקשן ידע ההבדל בין איסור גופו גרם לו ובין איסור דבר אחר גרם לו, דהוא הבדל המורגש היטב בשכל, דבדבר שאין בו שום סבה לאיסור, ורק אריה הוא דרביע עליה, מצד איזה סבה צדדית שפיר נקרא הדבר כשהוא לעצמו מן המותר לישראל, ואמנם גם אם נימא דמוקצה דרבנן אנו זקוקים לההבדל הזה, כאשר יתבאר בהפרקים הבאים. אך קושיתו היא באופן זה, הן אמת שהחילוק - חילוק, ומוקצה נקראת שפיר מן המותר לישראל, כיון שרק איסור דבר אחר גרם לו, אבל כיון דמוקצה דאורייתא, הרי צריך להיות אסור בכאן מצד אחר לגמרי, דהא לפ"ז, איסור מוקצה הוא לא רק איסור אכילה, אך גם איסור תשמיש והנאה מדאורייתא, כדפירש שם רש"י בפסחים (מז, ב) על הא דאמר "אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה" בזה"ל, "דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה ביו"ט". וא"כ נהי דמטעם מן המותר לישראל שרי שפיר להביא מן המוקצה, כנ"ל, אבל, הלא, זהו גופא שמביאו בתור קרבן בעדו הוי שימוש דנאסר עליו, וז"ש "ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו גרם לו מה לי איסור דבר אחר גרם לו", כלומר דהטעם הזה אינו מספיק כלל, דהא אפשר לבוא בזה מצד אחר, מצד איסור שימוש דאורייתא?
וא"ת, הא קיי"ל דמצוות לאו ליהנות נתנו ולא הויא זאת בכלל שימוש? עיין ברמב"ם בפ"ה מהל' אסורי המזבח (הלכה ט) דכתב "אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם, מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה", ובמשנה למלך שם שכתב על זה "ומה שכתב רבינו ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא, לפי שאסורים בהנאה, ופשיטא דאין להביא מנחות מהם, לפי שהוא נהנה בהבאתם והויא מצוה הבאה בעבירה, אך התוס' בפרק בתרא דחולין (דף קמ, א) כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצוות לאו ליהנות נתנו", אבל, עכ"פ, מבואר מזה להדיא, דדעת הרמב"ם, דדבר זה אינו נכנס תחת הגדר דמצוות לאו ליהנות נתנו. ועי' בח"ס או"ח (ס' קפ), דבאמת אין כאן כלל מחלוקת בין הרמב"ם והתוס', וגם תוס' מודו בקדשים שכופים אותו וממשכנים עד שיקריבו וע"י שמקריב הני איסורי הנאה משתרשי ליה דלא ימשכנו, שפיר מיקרי הנאה, כמבואר בירושלמי שקלים פ"ב (הלכה ב) בשוקל שקל של הקדש. ובתוס' קאי בקרבנות שאין ממשכנים. והרמב"ם מיירי במנחות ונסכים דממשכנים, ואין כאן מחלוקת כלל, ועכ"פ דקארי לה שפיר קא קארי לה, דאי מוקצה דאורייתא יאסר בכאן מצד שימוש, דבכאן בנסכים אף לדעת התוס', לא שייך הגדר דמצות לאו ליהנות נתנו כנ"ל.
[דרך הקודש ]
