דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם, ג׳
כתב הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' קט ד"ה ולענין) "הא דנדרים חלין על דבר מצוה, דוקא במצות עשה וכו' אבל על מצות לא תעשה דעלמא לא חל, בין בביטולו ובין בקיומו, כיצד, הרי שאמר אכילת נבילה עלי קונם אין הנדר חל עליו וכו', וה"ה לאיסור הבא מעצמו, כגון שאמר שבועה, שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת, דהיינו משום בל יחל דשבועה וכו', ודעת מקצת רבותי לחלק, בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו. שבאיסור הבא מאליו כולם מודים שאין איסור הנדר חל עליו, אבל באיסור הבא מעצמו סוברים שהוא חל". ועי' בטור יו"ד (סוף סי' רטו) "נדר מדברים האסורים כגון נבילות וטריפות חל הנדר, ואם אוכל מהן, עובר משום בל יחל", ובב"י שם שזוהי דעת רש"י, דבשבועות (כ, ב) על הא דאמרינן שם, "כיום שנהרג בו גדליהו בן אחיקם איצטרכא ליה, סד"א, כיון דכי לא נדר נמי אסור, כי נדר נמי לא הויא עליה איסור קמ"ל", וכתב ז"ל וזה לשונו, "ולא גרסינן, כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל, לא גרסינן לה, דהא א"נ מדאורייתא הוא אמרינן לקמן הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות" עכ"ל. ובשו"ע יו"ד בסימן הנ"ל (סעיפים ה-ו) כתב "הא דנדרים חלין על דבר מצוה דוקא במצות עשה וכו' אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל, כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי אין הנדר חל עליו, וה"ה לאיסור הבא ע"י עצמו, כגון שאמר, שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת, דהיינו משום בל יחל דשבועה וכו', וי"א שאם נדר מדברים האסורים, כגון נבילות וטריפות חל הנדר, ואם אוכל מהם עובר בלא יחל", והנה שניהם, גם הטור וגם השו"ע, לא הזכירו כלל את הדעה שהביא הרשב"א בשם "מקצת רבותי", לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו. ובאמת נראה לי שזוהי גם כן דעת הר"ן בנדרים, (יח, א)שכתב "ובודאי דכי היכי, דנדר חל על דבר מצוה חייל נמי אשבועה, שמצוה ושבועות שתיהן איסור גברא הן, וחייל עליהו איסור חפצא דנדרים לבטלן בשב ואל תעשה, ואפשר ג"כ, שכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה, כך הוא חל לקיימה, שהנשבע שלא יאכל ככר זו וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים. וכן בדין, אם לבטל הן חלין לקיים לא כ"ש". ושם (יב, א ד"ה והוא) כתב וז"ל, "והך סוגיא קטיע היא וכו' וסמיך ליה אסוגייא דריש פרק שבועות שתים בתרא, דאמרינן התם האי לישנא ממש דאמר שמואל וכו' ובתר הכי מקשה כיום שמת בו אביו פשיטא? ומתרץ, יום שנהרג בו גדליהו בן אחיקם אצטריכא ליה, ומקשינן הא נמי פשיטא? מהו דתימא, כיון דאפילו לא נדר אסור מדרבנן, כי נדר נמי לא חייל נדרא ולאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל וכו' וממסקנא דשבועות שמעינן לנודר מגבינה של נכרים וסתם יינן ושמנו של גיד והתפיס בהן דמתפיס בנדר הוי ואסור" עכ"ל. ומשמע מזה, דדוקא על איסור דרבנן חייל נדרא, ולא אאיסור דאורייתא, אע"ג שעל שבועה שהיא איסור דאורייתא חל נדרא, ומוכח כנ"ל, דחילוק יש בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו.
יש מהתימא על הרשב"א ז"ל, שכתב כ"כ בפשיטות "שבאיסור הבא מאליו כולם מודים שאין איסור הנדר חל עליו" ואיך אשתמיטתי' ליה דעת הגדול שבכולם, רש"י ז"ל, שסובר להיפך, דגם על איסור הבא מאליו הנדר חל? וזוהי פליאה עצומה על רבינו הגדול הרשב"א ז"ל, - ומלבד זה נחוץ להבין בטעמא של דבר, דחלוק איסור הבא מאליו מאיסור הבא ע"י עצמו, כיון, דכל טעמו של דבר דהנדר חל על שבועה משום דאיסור חפצא חל על איסור גברא, וכיון דכל האיסורים שבתורה ג"כ איסורי גברא הם ומ"ש?
ועי' באבני מלואים בתשובותיו (סי' יב ד"ה ובענין נדרים) דהביא ראיה חזקה לדעת הרשב"א, מהא דאמרינן בכריתות (יד, א) גבי הא דהאוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א', ומפרש לה בש"ס "מוקדשין חל על איסור חלב, מגו דאיתוסף בה איסור הנאה חל נמי על החלב", ותפ"ל דמוקדשין הוי איסור חפצא, דהא נדר הוי האומר כקרבן, כאימרא וכמוקדשין, ואיסור חפצא חייל על שאר איסורין, אע"כ מוכח כדעת הרשב"א, והוא באמת קושיא חמורה לדעת רש"י הנ"ל?
אכן לפי דברינו בפרקים הקודמים יש חומר בידינו לישב הכל בטוטו"ד.
דאמנם צדק הרשב"א, דחילוק רבתי יש בין איסור הבא מאליו כנבילות וכטריפות לאיסור הבא ע"י עצמו כשבועה, דאף, דכולם איסורי גברא הם, בכל זאת הבדל יש ביניהם, דהראשונים אף דמהות האיסור בהאדם הוא, אבל הם איסורים כאלה, שאיסור גופו גרם לו, דהסבה הלא היא בודאי בהחפץ, אבל שבועה, מלבד דהויא איסור גברא, הוא ג"כ בכלל איסור דבר אחר גרם לו, דגם הסבה היא לא בהחפץ, אך בהאדם, שלא יעבור על מוצא שפתיו. כן מובן, דכל מצוה ממצות עשה, מלבד דמהותה היא בהאדם אך סבתה הלא היא ג"כ בו, כנ"ל בפרק הקודם, דלאו בשביל הסוכה הוא מוכרח לשבת, אך, להיפך, בשביל שהוא מחויב לשבת לכן הוא עושה אותה, ולכן כשם שהנדר חל על המצוה, משום דאין בזה סתירה בהסבה ועיקר הדבר, אך בהדבר מסתעף. כלומר, דאע"פ דבהסוף דבר יתנגשו יחד. דהמצוה היא לישב בסוכה וע"י הנדר לא ישב, אך זהו רק הסוף דבר. אך בהסבות אין כלל סתירה, דסבת המצוה היא חיוב האדם, וסבת הנדר היא איסור החפץ. כן חל תמיד איסור נדר על איסור שבועה. משום דחלות כ"א הרי הוא בדברים נפרדים, סבת השבועה היא מצד האדם, וסבת הנדר היא מצד החפץ, כנ"ל. אבל נדר על נבילות וטריפות, נהי דשמות האיסורים שונים הם, זה איסור חפצא וזה איסור גברא. אבל, הלא החלות והסבה שבשניהם הרי אחת היא, מצד החפץ, והלא זהו כל עיקר הגדר דאין איסור חל על איסור, דלאו מצד דהאדם לא יכלכל שני איסורים בפעם אחת - דהרי משנה שלמה שנינו "יש חורש תלם אחד וחייב עליה משום שמונה לאוין" (מכות ג, ט דף כא, ב), אלא מצד דבאותו הדבר שיש בה סיבה איסורית לא תוכל לחול עוד סבה. ומה יועיל לנו מה דשני שמות הם, אבל הא הסבה באחת היא - וממילא מובן דקושית האבני מלואים הנ"ל איננה קשה כלל לשיטת הר"ן, דגם חלב הוי איסור גופו גרם לו, ולכן אינו ראוי לחול ע"ז איסור מוקדשין, אף דמהותו שונה דהוא איסור חפצא - לולא דהוה איסור מוסיף. וארהיב לאמר, לענ"ד, דגם רש"י מודה דאין איסור נדר חל על נבילות וטריפות. והא דכתב, "ולא גרסינן כיון דמדרבנן היא דאסור" אי משום הא לא אריא, דהא שם מיירי לענין איסור תענית, כיום שנהרג בו גדליהו בן אחיקם. והגע עצמך, לו היה האיסור הזה מדאורייתא, כמו יוהכ"פ למשל, מה היה, איסור גופו גרם לו, או איסור דבר אחר גרם לו, בודאי מובן, דהסבה היא בהאדם שמחויב הוא להתענות, אך בהמאכל הלא אין שום סבה, ועל איסור כזה, לפי דברינו הנ"ל, בודאי חל הנדר.
וזו היא דעת הרשב"א, שכתב שבאיסור הבא מאליו כולי עלמא מודים שאין הנדר חל עליו, וכונתו באיסורי אכילה, דבהא קא מיירי דפתח כיצד הרי שאמר אכילת נבילה עלי, נמצא דעל איסורים כמו נבילות וטריפות, אין שום ראשון שיסבור דהנדר חל ודלא כהטור והב"י. והדברים מרפסן איגרי וצ"ע.
