This is a MUST LEARN for everyone who is descended from Avraham, Yitzchak and Yaakov [and Geirim as well....].
A TRILLION BUCK$$$$$$$$$$$$$$$$$$
פלס מעגל רגליך
(שיעורי דעת, חכמה ומוסר, שיעור ב)
"השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים... שכיון שהאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע"ז". (ספרי עקב)
"שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט". (קהלת י"א ט')
במדרש תנחומא פ' ראה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום כו', זש"ה ולעם הזה תאמר כה אמר ה' הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות (ירמיהו כ"א)... וכתיב רק השמר לך ושמור וגו', וכתיב יום אשר עמדת וגו', ללמדך שכל מי שמתבטל מן התורה (שלא לצורך), כאלו כופר בהקב"ה, שלא נתן תורה לישראל אלא כדי שיעסקו בה יומם ולילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה".
דברי המדרש נפלאים הם, ודאי שמצות למוד התורה גדולה מאד, אבל בכל זאת תמוה הוא שבשביל כך יהא המבטל איזו שעה מן התורה דומה לעובד ע"ז. ועוד יותר יש מקום להשתומם, כי התורה דורשת זאת לא רק מיחידי סגולה, אלא מכל אחד מישראל, כי הלא אמרו "כל מי שמתבטל", משמע שכל אחד, באיזו מדרגה שיהיה, אם הוא מבטל מן התורה, שלא בהכרח, הרי הוא ככופר ח"ו. וזה מבהיל הוא, כי הלא לא מצאנו ולא ראינו אף אחד שלא יתבטל מן התורה לפעמים שלא לצורך, ואיך אפשר לדרוש שכל בני ישראל יגיעו למדרגה זו. ובאמת הלא למדים אנו כל זה ומוכרח הוא מפשטות הכתובים "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' והקללה אם לא תשמעו... וסרתם מן הדרך... ללכת אחרי אלהים אחרים", מבואר שישנם רק שני דרכים: דרך הברכה ודרך הקללה. הברכה היא למוד התורה2) וקיום המצוות, והקללה: אם לא תשמעו. וגם משמע שבאי - השמיעה לבד הוא הולך מיד אחרי ע"ז, כמש"כ אם לא תשמעו.... "ללכת אחרי אלהים אחרים" וזהו שמביא המדרש מקרא דירמיהו "הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות", היינו שאין דרך אמצעי, דרך הרשות, אלא כל שאינו הולך בדרך החיים, הוא הולך בדרך המות, ולזה מביא ראי' מן הכתוב "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך... יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" ששם נאמר, כי האדם מוזהר שלא ישכח דבר מן התורה3) אף יום אחד, אף שעה אחת, כי אם מסיח דעתו מזה הרי הוא בסכנה גדולה וכמו שנאמר "ושמור נפשך מאד".
אמנם לכאורה נפלא מאתנו מפני מה חמור כל כך עון המבטל מן התורה, שיחשב ככופר בהקב"ה וכעובד ע"ז, אבל כשנתבונן בינה נוכל להבין, כי לפי האמת נכון הדבר, כי לפי יסוד אמונתנו מחויבים אנחנו לדעת כי אין מציאות אמתית בלעדו יתברך "אמת מלכנו אפס זולתו ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", והוא כי באמת גם אחרי שצמצם כביכול את עצמו ונתן מקום לבריאה ונבראים שימצאו, אין זה נקרא מציאות לעומתו ית', כי כל ענין מציאות בריאה היא רק לפי השגתנו, שכך רצה הקדוש ברוך הוא שימצאו מושגים אלו, אבל גם לפי מושגנו אנו ניתן לנו לדעת וצריכים אנו לקבע בלבנו אמונת אמן, שמלא כל הארץ כבודו ושהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיני', וזה צריכים אנו לכוון בקריאת "שמע ישראל, הוי' אלקינו הוי' אחד", כי הוא אחד באמת ואין בלתו, אין מציאות כמציאותו ואפס זולתו. ומי שאינו מאמין בזה ופורש את עצמו מלהכיר ולהרגיש זאת, הרי זה ככופר באחדותו יתברך, במציאותו האמתית, כי עבודת האדם בעוה"ז היא לשום אל לבו אמונה זו, ולאמתה במעשיו, דבורו ומחשבתו, ובהכרתו זאת הוא ממליך להקב"ה ומיחדו בעולם.
ובזה יתבאר לנו מה שמצינו בתורה בענין המרגלים (במדבר י"ד): "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי" ולכאורה אינו מובן לשון "וימלא אחרי", כי אמנם היתה כאן גבורת הדעת וצדקות גדולה מכלב, שלא נפתה לעצת מרגלים והראה אמונתו ובטחונו בה', וכמה שנאמר ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר וגו' "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו" וגו', אבל מה שייך על זה לשון "וימלא אחרי", ואם נאמר כי ענין וימלא, היינו שמלא את לבו באמונת ה', הי' צריך לכתוב "וימלא לפני". אמנם יש כאן ידיעה גדולה ואמתית במה שדברה תורה בלשון זו.
בכלל צריך לדעת, כי לשון הקדש אינה דומה לשאר לשונות, בזה שבכל הלשונות אין למלה ולשם שייכות לעצמיות הדבר ומהותו, כי ענין השפה, לפי המקובל בעולם, הוא רק מה שהסכימו בני עם זה לקרות דבר זה בשם כזה וכדומה, או אף לפי מה שנתבאר4), כי שורש הלשון טבוע במקוריותו של כל עם, והיינו כי כל עם ועם בדה מלבו את לשונו הוא, לפי אופן השגתו והרגשתו המיוחדת בכל דבר, בכל זאת אין זה השם לפי מציאות הדבר בעצם, אלא רק לפי הרושם החיצוני, שעושה הדבר על האדם, לפי חושיו והרגשיו, אבל בלשון הקדש מתבטא כל דבר לפי מהותו ועצמותו, והוא שמו בעצם, כי באמת נתנו השמות בלשון הקדש, לפי שרשם ומקורם של הדברים, אשר זהו עיקר מציאותם, וכמו שמצינו במד"ר מצורע (ט"ז א'), ששם "מצורע", הוא מוציא שם רע, ומשום שהנגעים באים על לשון הרע, והיינו כי לפי ידיעת האמת שורש וסבת הצרעת הוא מהפגם הנעשה בנפש האדם ע"י עון לשון הרע ולכן נקרא ענין הצרעת בשם זה ע"ש שרשו ומקורו, שזהו מציאותו באמת. וכן מצינו בכמה מקומות דרשות חז"ל שכולם צריך לבאר בדרך זו. וכן אנו רואים כמה שמות בלה"ק שהונחו לפי תוכנם האמתי של הדברים בשרשם. ולדוגמא מלת "זכה" שהונחה בלה"ק על ענין קנין והשגת דבר, זהו מפני כי לפי ידיעת האמת, כל מה שאדם משיג בעולם הזה הוא מתנות הקדוש ברוך הוא בעד זכיותיו הרוחניות, ואחרי שכל ענין השכר והגמול מסובבים מהמעלה הנפשית שרוכש האדם ע"י מעשיו הטובים, וענין המעלה הוא רק לפי זכוך הנפש והגוף, שלזה נתן האדם בעולם הזה, שע"י עבודתו בתורה ומצות יזדככו גופו ונפשו, לכן מתבטא כל ענין השגת טובה בשם "זכות" משורש "זכות" ע"ש שרשו הרוחני, וכן יש להבין ולהכיר הרבה מלים בלשון הקדש, וזהו הטעם שנקראת שפתנו בשם לשון הקדש, כי היא לשון הקדושה והאמת.
ואמנם הראשונים ז"ל נתנו טעמים למה נקרא "לשון הקדש". הרמב"ם כתב הטעם מפני שלא נמצא בה שמות על הדברים המגונים, והכוזרי כתב טעם אחר, ואף כי דבריהם אמת ע"פ פשוטם, בכ"ז לפי האמת טעם הדבר הוא, כי שורש הלשון הוא משורש עליון מאד, שכל המלים המורות על כל ענין ופעולה, הרי הם לפי מקורם העליון של הדברים בשרשם האמתי למעלה, ובאמת גם האותיות, שמהן מצטרפת כל מלה, כל ענין מציאותן ותמונתן הוא השתלשלות מאורות העליונים, ושהם גם כן שרשם של הענינים הנראים לפנינו, כי כ"ב אותיות הקדושות שרשן למעלה בקדש, ותמונת האות הנראית לפנינו כאן היא התגלמות מהשתלשלות ענינים רוחניים נאצלים שבעולמות העליונים, וכמה שמצינו בגמ' (מנחות כ"ט) "ומפני מה נברא העולם הזה ב"הא"? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא, ומ"ט תליא כרעי'? דאי הדר בתשובה מעיילי לי', וליעייל בהך? לא מסתייעא מלתא". נמצא, כי תמונת ה"הא" מורה על הענין שנמצא בעולם, שכל הרוצה לצאת יצא, ועל ענין התשובה, והיינו כי לפי האמת מה שנמצא בעולמנו זה ענין חטא ותשובה, זהו השתלשלות מענינים עוד יותר נשגבים לאין שיעור וערך הנמצאים בעליונים, שהם שורש לענינים אלו הנמצאים פה, ומהענינים העליונים הללו נשתלשלה ג"כ תמונת ה"הא", שהיא התגשמות הענין הזה מלמעלה.
וזה מה שמצינו שהתורה הקדושה כתובה למעלה באש שחורה על גבי אש לבנה, והיינו שלמעלה נמצאים עניני אורות קדושים, שהם שרשי התורה למעלה בקדש. והתורה הכתובה לפנינו פה, היא התגשמות האורות העליונים הללו, שהם הם שורש האותיות וצרופיהן שבכל תיבה ותיבה שבתורה הכתובה, כי כל תיבה מצטרפת מצרופי אותיות לפי שרשם למעלה, וכל דבר שהתיבה מורה עליו כולל בתוכו התגשמות מצרופי הענינים הנשגבים למעלה (ולמשל השם "אמת" נמצא למעלה בצרוף "א" "מ" "ת" באורות העליונים, וכן מלת "שקר" מצרוף "ש" "ק" "ר" שנעשה למעלה ע"י השקר) וכ"כ ענין מצורע כולל בקרבו צרופי "מ" "צ" "ר" "ע", שצרוף זה בעליונים הוא ע"י חטא לשון הרע ומוציא שם רע, ורושם פעולת ענין זה למעלה בהשתלשלותו למטה מתגשם בצרעת, נמצא, שכל תיבה ומבטא בלשון הקדש הוא על פי שרשי הדברים למעלה בקדש, ששם היא מציאותם האמתית.
והנה על פי חכמת האמת - כל ענין הבריאה ואפשרות מציאות יצורים - מצטיירת לעין הנביא בציור כזה, שהבורא צמצם כביכול את מציאותו האמתית והניח חלל בעד יצירת העולמות, אבל האציל קו אור ממציאותו ית' - כח אלקי - שממנו נבראה ונשתלשלה כל הבריאה, כל העולמות ויציריהם, ולכן לפי כח השגתנו מצטייר לנו כאלו הקדוש ברוך הוא כביכול עבר ממקום הבריאה, וכל הבריאה היא מאחרי ה', אבל ח"ו שנקיים מחשבתנו ע"ז, כי צריכים אנחנו להאמין, שגם אחרי חדוש הבריאה, הוא ממלא הכל וסובב הכל ולית אתר פנוי מיני', כי לפי האמת לאמתו, גם אחרי הבריאה לא נשתנתה מציאותו במאומה ואין בלעדיו מציאות כלל - ושתי המחשבות האלו צריכות לשלוט במחשבתנו בגדר "רצוא ושוב" - אמנם לפי כח השגתנו אי אפשר שיהי' לנו שום ציור בבורא כפי בחינת אמתתו וכל ציורנו בבורא ב"ה הוא רק כפי בחינת הצמצום והקו, וכמשנ"ת.
וזהו מה שמצינו בתורה כשבקש משה רבינו ע"ה "הראני נא את כבודך" "ויאמר ה' הנה מקום אתי וגו' והי' בעבור כבודי וגו' וראית את אחורי ופני לא יראו", והיינו כי גם עין הנביא לא תוכל להשיג פני ה' והוא בחינת מציאותו האמתית, אלא רק בחינת אחרי, היינו, לאחרי הצמצום, כשהבורא כביכול משך את עצמותו והניח מקום לבריאה הנמשכת מאורו ית', וזהו שנא' "והי' בעבור כבודי וגו' וראית את אחורי", היינו שתשיג את מדת ההתקשרות שישנה לבורא עם הבריאה, לאחרי שכבר עבר כביכול והתקשר עם הבריאה ע"י ההנהגה העליונה, ורק מה שנמצא תחת הנהגה זו מצטייר לנביא.
וזהו מה שאמרו חז"ל (ברכות ז' א'): "'והסירותי את כפי וראית את אחורי', אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין", והיינו שעלה בהשגתו להבין התקשרות הקדושה שישנה להשם ית' עם העולמות לאחר הבריאה וראה בעין נבואתו איך העולמות מתקשרין ומתאחדין עם הבורא ב"ה, אבל להשיג ולדעת איזו בחינה במהות מציאותו, דהיינו פני ה', לא הי' יכול. וע"ז נאמר: "כי לא יראני האדם וחי"5).
הלא רואים אנו, כי כל ענין הבריאה ויצירת העולמות מתבטא במלת "אחרי", כי תכלית ציורינו בהם היא רק לפי המושג האפשרי היותר עליון שהשיג אדון הנביאים ושגם הוא הי' רק בבחינת "אחרי ה'". והנה עבודת האדם בעוה"ז היא להגביר את אורו ית' בכל העולמות בכל חלל הבריאה, וזה ע"י ידיעתו והרגשו, כי גם אחרי הבריאה הוא ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין, ובהכרתו זאת הרי הוא כאלו ממלא את החלל הנמצא מאחרי ה' - (כי הכל תלוי בהשגת הנבראים, זהו כל מציאות הבריאה, והבן) ולכן כשהאדם מחזיק באמונתו ומכיר ומרגיש, כי כל המציאות היא רק מאורו ית', נקרא זאת בשם "ממלא אחרי ה'" וכשהתורה רצתה לספר לנו, כי יהושע וכלב היו חזקים באמונתם האמתית, הכירו וידעו כי מידו הכל, כי הוא המהוה ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומנהיגם ברצונו, הביעה לנו זאת במלים כאלו, שבהן מתבטא שורש הדבר וענינו באמת ונכתב בתורה "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי". כי הם ע"י מחשבותיהם ומעשיהם השלמים, בהשיגם כי אורו ית' ומציאותו ממלא הכל, מלאו אחרי ה' במושגם הם והגבירו את התפשטות אורו ית' בכל העולמות.
והנה לפי זה יש לנו להבין, כי מי שמתבטל מן התורה שלא לצורך, היינו כשהתכלית אינה לשם שמים, הרי הוא מחשיב מציאות אחרת וכאילו נותן מקום לענינים בלתי תלוים במציאותו ורצונו יתברך, ובזה הרי הוא כאלו כופר באחדותו האמתית, מכחיש אורו ית' בבריאה וכאילו דוחק רגלי השכינה והוא כאילו עובד ע"ז, בזה שהוא מוסר עצמו לענינים נבדלים ממציאותו ית', מכיר ומודה בהם. ובאמת המאמין האמתי באחדות ה', היודע כי אין מציאות אמתית אחרת בלעדו ית', וכי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, אי אפשר שיקבע במחשבתו לעשות דבר בלתי נצרך לעבודת ה' וקיום רצונו, כי איך אפשר שיהיו לו תכלית וענין במעשה, דבור ומחשבה לצורך דבר הרשות, כאשר נקבע בנפשו ולבבו ענין אחדותו ית', שהכל כלא נחשב לעומתו, ולכן אצל המאמין האמתי כל עניניו סובבים רק לתכלית אחת, הוא רצונו ית', שרק הוא ורצונו נמצא באמת והוא ורצונו אחד...
הרי נתבאר לנו אמתיות דברי המדרש... כי המתבטל מן התורה שלא לצורך, הרי הוא כאלו כופר בהקב"ה, ולפ"ז נמצא שהעוסק בדברי הרשות ומתבטל מן התורה יותר מכפי הדרוש לצרכו ההכרחי, הרי הוא ככופר ח"ו. והלא הדבר נורא ואיום, כי מי הוא אשר יכול להזהר במדה כזו, שלא להתבטל מן התורה, אלא רק בשביל הדברים הנצרכים לו לקיום חייו? וכשנשים אל לבנו מצבנו אנו, הלא יפול עלינו מורא ופחד, כי כמה רחוקים אנו ממדרגה זו "שלא להתבטל מן התורה שלא לצורך"! וכשנעמיד במקביל את זה לעומת זה: חומר החובה אשר עלינו ומצבנו אנו, הלא נדמה לנו כי אין ביכלתנו כלל למלאות חובתנו לה'.
אבל באמת צריך לדעת, כי ענין "לצורך" יש בו מדרגות מדרגות, ואין זאת אומרת שאסור לו לאדם לקחת מעוה"ז רק כדי קיום נפשו, ויותר מזה "שלא לצורך" נקרא, אלא ענין לצורך מתאים לכל אדם לפי מדרגתו ותכונתו, כי כל מה שנצרך לו לאדם למען יעמוד על מתכונת נפשו, כדי שיהי' במצב של רצון ושמחה, שרק אז ערים כשרונותיו וחיים בו כל כחותיו, כל הנצרך כדי שתהי' לו שלמות ותפארת אדם, בכלל "לצורך" הוא. ומובן כי לרוב בני אדם דרוש לזה לקחת מן העולם יותר מכדי הספוק, דרוש הוא לתענוגים גשמיים, לטיול ולחברת בני אדם ולהתענג מנועם הטבע וכדומה, ואחרי שנחוץ לו כל זה, אם יגמר בנפשו לפרש מהנאות אלו הרי זה בכלל "אל תהי' צדיק הרבה וגו' למה תשומם". וכבר דברנו כמה פעמים, כי אינו כדאי לאדם לפסע בפעם אחת על מעלה עליונה, הרחוקה ממדרגתו הוא, כי כ"ז לא יתכן, ומלבד יחידי סגולה, שזכו להרגיש במלא המדה בנועם התורה, החיים ומתענגים בה לבד, כמו הגאון מוילנא זכרונו לברכה, או אף הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל, שאמרו הרופאים עליו כי לפי רפיון גופו אינם יודעים מהיכן הוא חי, אם לא כי העונג הרב שיש לו מלמוד התורה מכלכל את גופו ומחייהו, קדושים כאלו אינם צריכים להנאות גשמיות, כי נפשם מתמלאת מהתענוגים הרוחניים שיש להם לאין שעור מעבודתם בתורה ומצות, והם מכלכלים את כל כחות נפשם, עד שלא נצרך להם לקחת מתענוגי עוה"ז רק מעט מזער, אבל מי שלא הגיע למדרגה רמה כזו, לו יש צורך אף לתענוגים גשמיים, המעוררים בו את כחותיו וכשרונותיו, המרחיבים את דעתו ומשביעים אותו רצון, ואם יחסר את נפשו מהם, יחסרו לו חיים ולא תהי' לו שלמות האדם כפי שנצרך לעבודת הבורא, החפץ באדם שלם, שהאדם עם כל כחותיו ועניניו יעבד לו, ולכן אם יצמצם עצמו לקחת מן העולם הזה רק כדי מחיתו, חוטא על הנפש יקרא.
כללו של דבר: גדרי "לצורך" רבים הם ומשתנים בהתאמה לכל אחד לפי מדרגתו, האנשים העומדים במעלה עליונה במדרגת השלמות, ה"לצורך" שלהם מקיף חוג צר מעניני עוה"ז ועיקר חייהם ועבודתם הוא בענינים רוחניים, בתורה ומצות, שבהם הם מוצאים ספוק לנפשם ומזון לכל כחותיהם. ואלה שלא הגיעו למעלה רמה כזו, הענינים שהם בגדרי "לצורך", מקיפים אצלם חוג יותר גדול מעניני העוה"ז, והעומדים במעלה תחתונה במדרגת השלמות, אצלם החוג עוד יותר גדול וכן הלאה, כי כל אחד לפי מדרגתו יש לו היקף מיוחד בעניני "לצורך" המתאים לאופי תכונתו ומדרגתו, ואין מן הראוי והאפשר לאיש לפסע בפעם אחת למעלה רמה, אלא כל אחד צריך למדד את מדת קרבותו לנקודת האמת, לדעת מדרגתו ולעמד בה, וכל מעשיו ודרכיו יהיו נמדדים לפי מדת "לצורך" עפ"י מדרגתו הוא, אבל יזהר לבלי הרבות לקחת מעניני עוה"ז יותר מכפי הדרוש לו, כי זהו כבר בכלל מבטל את התורה שלא לצורך, שהוא ככופר באמונה האמתית, כי אם הוא פונה בזדון לענינים שהם עבורו שלא לצורך כלל לעבודת הבורא הרי הוא מחשיב את עצמו למציאות נבדלת, ונוטל לו ענינים אחרים שאינם מקושרים עם רצון הבורא, וזה נחשב לע"ז, וכמה שנתבאר.
והציור לזה שאמרנו יש לתאר כנקודה העומדת במרכז ומוקפת בעגולים הרבה, עגול בתוך עגול, שכמה שירחק העגול מהמרכז, הקיפו הוא יותר גדול, וכל אחד צריך לבחור לו עגולו לפי מדת ריחוקו מהנקודה המרכזית ולהקיף את הנקודה מסביב במעגל מדויק ולהזהר לבלי להתרחק מהנקודה המרכזית. כדומה לציור זה הם דרכי החיים הראויים לכל אחד לפי מעלתו, כי הנה השלמות האמתית היא בנקודה המרכזית בקוטב העגול, ואלה העומדים במעלה העליונה במדרגת השלמות, הדבקים בה' וקרובים לו ית', הם עומדים מסביב לנקודה זו, היא נקודת האמת, ומעגל דרכם המקיף את נקודת האמת הוא קטן מאד - כלומר הענינים הצריכים להם מעניני העוה"ז, מלבד עניני השלמות האמתית, הנם מועטים, אבל אלו שלא הגיעו למעלת דבקות כזו, אצלם העגול יותר גדול, כלומר הענינים הצריכים להם מעניני העוה"ז הנכנסים בגדר "לצורך" הם ענינים יותר רבים ורחבים וכן הלאה, כל אחד לפי מדת הרחקו מהשלמות האמתית עניני ה"לצורך" שלו מקיפים עגול יותר גדול, אבל כל אחד צריך למוד מדת הרחקו מנקודת האמת ולהקיף בכל הלך דרכו את הנקודה הלזו במדה שוה, לבל יתרחק יותר מנקודת האמת. ואם כל מעשיו יקיפו במעגלם הנכון, אז ממילא יקורב יותר ויותר אל מעלת השלמות והיקף עגולו יקטן עדי יתקרב אל נקודת האמת להיות מן הדבקים בה' וקרובים לו ית'.
ובזה יש לפרש הכתוב (משלי ד' כ"ו) "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו" היינו, כי על האדם לפלס מעגל רגלו, לשקול כל פעולה, דבור ומחשבה, שיהיו לפי מעגלו ומדת קרבותו לנקודת האמת ולבלי להתרחק מנקודה זו, כי אסור לו לצעוד אף צעד אחד מחוץ למעגל, אלא צריך לעולם להקיף את הנקודה במעגל, כי אם יצעד צעד אחד ישר, שלא בהיקף מסביב לנקודה, מתרחק הוא בזה מנקודת האמת, ולזה אמר החכם "פלס מעגל רגלך", הוי שוקל ומפלס כל צעד ושעל, אם הוא במעגל הראוי לך לפי מדרגתך ואז "כל דרכיך יכונו", כי כל עניניך, אם רק הם במעגל הראוי לך, הם טובים ונכונים, כי לצורך הם לך והם הדברים היותר טובים בעדך לפי מדרגתך ומביאים אותך אל התכלית הנרצה.
אמנם גם אחרי שבארנו כל אלה לא הוקל לנו, כי עדיין יקשה דרכנו מאד. כי מי הוא אשר יוכל לכוון אל נכון מדרגתו למען דעת מעגל דרכו, ומי הוא זה אשר יוכל לשקול מפלס שכלו כל פעולה, דבור ומחשבה למען דעת אם זהו לצורך דרכו, או שהוא שלא לצורך כלל, ואולי הוא מנטית טבעו ויצרו שמטה אותו מדרכי חיים לבקש לו מותרות ותענוגי הגוף, שאינם לצורך עבודת הבורא אף לפי כחותיו הוא, ואז הסכנה גדולה שכבר יצא ממעגלי צדק והוא בכלל מבטל את התורה שלא לצורך, וכופר ח"ו במלכו של עולם. ואם נתבונן בזה נראה, כי דרך זו היא עוד יותר קשה מן הראשונה, כי אף אם יש בכח האדם לנזר עצמו מתענוגי העולם ולמסר נפשו אך ורק לעבודת הבורא, ושלא ליהנות מעוה"ז רק כדי קיום נפשו, אבל ליהנות מהעולם הזה ולהיות זהיר תמיד למוד מדרגתו ולפלס את כל מעשיו שלא לצאת בהן ממעגלו לא לאחור ולא לפנים יותר מכפי ה"צורך", הלא זה מכביד עוד יותר את דרכנו בחיים, וכמעט מן הנמנע הוא להביא כל דבר במשפט, ולהקיף בחשבון צדק כל החשבונות המקושרים עם כל פעולה, דבור ומחשבה, ואם כן ישתומם כל אדם ואנחנו לא נדע מה נעשה.
אמנם כשנתעמק בענין יוקל הדבר הרבה, כי הנה יש להבין שמאחרי שאין בכח האדם לדקדק כל כך במעשיו ולחשב חשבונות לאין שיעור על כל דבר וענין, למען ידע להחליט איזה דבר נצרך לו באמת ואיזה דבר לא, ואף מה שאפשר לו לדעת אחרי רב עיון ומחשבה, אם יצטרך על כל פרט ופרט לדקדק ולחשב חשבונו של עולם, הלא לא יוכל לעשות ולפעול במרץ הדרוש לאיש חי, רק ישומם ולא יהי' במתכונתו בתפארת אדם, אם כן אין החובה עליו לדקדק כל כך במעשיו, כי במדה שקשה לו לשקול ולפלס דרכיו ומעשיו, לפי מדה זו צריך הוא לפעול ולעשות על פי אומד דעתו והרגשו, ואף אם יטעה במשפטו לא יקרא מבטל את התורה שלא לצורך, אלא כל זה בכלל "לצורך" הוא לו, כי צורך הוא לאדם ללכת בדרך החיים ברוח עז ובצעדי און ולא לפגר במעשיו בבקשת חשבונות רבים, ואם כן כל מה שמרגיש בנפשו, כי דרוש בעדו לפעול ולעשות, למען יחי' חיי עוז ושמחה, הרי זה לצרכו ולצורך התורה, ולפ"ז נמצא כי כל הענינים והמעשים הנכללים במדת ההכרעה שלו הרי הם בכלל מעגלו, ולכן כל מה שאפשר לו לדעת ולהבין שאין זה לצורך דרכו, אסור לו לפסע אף פסיעה אחת, כי אז יוצא ממעגלו ומתרחק מנקודת האמת, אבל מה שאי אפשר לו לפי כחותיו להביא בחשבון, וכבד ממנו הדבר לשקול במאזני שכלו, זהו כבר בכלל לצורך ובכלל מעגלי צדק לפי מה שהוא אדם.
ברם אל ידמה האדם להקל מעליו עול מלכות שמים ולאמר על כל דבר, כי לצורך הוא. כי ידע נא האדם, כי לפי המדה שאפשר לו לחשב חשבונו של עולם, החובה עליו לשקול את מעשיו בפלס שכלו וליזהר שלא יכשל ח"ו בנטי' כ"ש מדרך האמת6), ואם יעשה דבריו שלא בחשבון פושע יקרא וכבר יצא ממעגל האמת ויבא במשפט על כל מעשה אם נעשה אצלו לצורך דרכו ומפני שלא הי' יכול לשקול בחשבון לפי מדרגתו הוא, או רק מפני עצלות ורפיון ידים ונטית יצרו, כי במדה שאפשר וראוי לו לחשב ולדעת ולא חשב, ענש יענש.
כי הנה הראנו זה כמה בדברי רז"ל את עמק הדין וחומר העונש על כל מה שנטה האדם מדרך האמת, אף אם נעשה בשגגה ופשיעה קלה. גם זה עכשיו למדנו במס' כתובות (דף ס"ב ע"ב) "דרב רחומי הוה שכיח קמי דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתי' כל מעלי יומא דכפורא. יומא חד משכתי' שמעתא. הוה מסכיא דביתהו, השתא אתי, השתא אתי, לא אתא. חלש דעתה אתית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותי' ונח נפשי'", גם כאן אנו רואים עומק הדין שבשביל פשיעה קלה, שנמשך אחרי השמעתא וגרם צער לאשתו, נענש בעונש מר כל כך, ואף שלא עשה שום מעשה במזיד, אלא מאהבתו לתורה, לא נזכר באונאת אשתו, בכ"ז נגזר עליו העונש מפני שהבוחן לבבות יודע, כי לו היו ערים בו רגשי הרחמנות במדה הדרושה לפי ערכו, לא הי' שוכח צער אשתו, והי' רגש זה מעוררו להנתק משמעתא החביבה לו, ונתבע על זה, מובן כי תביעה דקה כזו ועונש מר כ"כ על חסרון זהירות במדה זו היא רק אצל בני עלי' וכמאמרם ז"ל: "וסביביו נשערה מאד" מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה (ב"ק נ' ע"א) אבל שאר בני אדם אינם נדרשים במדה זו.
אבל הלא צריך להבין מפני מה מדקדק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים במדה דקה כזו ובחומר רב כל כך ולכאורה נדמה לנו שאין זה משפט צדק, כי למה ידרשו מהם במדה מרובה כ"כ יותר מאשר ידרשו מאחרים? אבל באמת צריך לדעת, כי כל מה שהאדם נמצא במדרגה יותר גבוהה, הוא מרגיש ביתר דקות כל פגימה קלה שבמעשיו, דבורו ומחשבתו, ולפי מדרגתו הוא יכול לבחון במדה דקה מן הדקה כל חסרון ומגרעת, ולכן מדקדקים עמו אף כחוט השערה, וזהו שמביא מן הכתוב "וסביביו נשערה מאד", כי אלה הקרובים אליו ית', הסובבים אותו הם נדרשים על חוט השערה, כי לפי מדת התקרבותם אל האמת, האפשרות בידם והחובה עליהם לדקדק כחוט השערה, וגם זהו בדרך שאמרנו, כי כל אחד יש לו מעגל ידוע המתאים לו, והענינים והמעשים הנכנסים בחוג מעגלו, וזה תלוי לכ"א לפי מעלתו וקריבותו אל האמת, כי אלה העומדים במרחק מנקודת האמת חוג הענינים הנכנסים בתוך מעגלם הוא גדול, וכמו כן חוג הענינים הנכנסים אצלם בגדרי ההעלם ואי - הבחנה הוא גדול יותר, כי על פי מעגל דרכם הם אינם צריכים ואין להם היכולת לבחון את הכל במדה יותר דקה, אבל אלה הקרובים אל ה', שהם סביביו, כל עניניהם מתרכזים מסביב לנקודת האמת ומעגל מעשיהם לא ירחיק לכת מנקודה זו, ודקדוק המעשה אצלם הוא כחוט השערה, ולכן רב רחומי שהיה מאמוראי קדושי עליון, שאמרו עליהם כי הקטן שבהם הי' יכול להחיות מתים (ע"ז י') ודאי שהי' במדרגה רמה ונעלה בדביקותו בה', וחוג מעגלו הי' מסביב לנקודת האמת, ואם יצא כחוט השערה ממעגל הצדק לפי מדרגתו, כבר נדרש על זה, ולכן כשמשכתו שמעתא ושכח באונאת אשתו, אף כי הי' זה מרוב חשקו ואהבתו לתורה, בכ"ז לפי דעת עליון כבר נחסר אצלו במדה דקה מקרבותו לה' כי לרחמנא גלי, כי אלו הי' דבוק במחשבתו אל ה' ית' במדה הראוי' לו, היתה ערה אצלו יותר גם מדת אהבת בני אדם, כפי המדה הצריכה והראוי' לדבקים בו ית', מקור הטוב והחסד והמשכו אל השמעתא משכו קצת מדביקותו בה' ונדרש על זה לפי מדת הדין בכל החומר וזהו מה שאמרו וסביביו - כלומר אל הנמצאים מסביב לנקודת האמת - נשערה מאד - הדקדוק הוא כחוט השערה, וה' יביא במשפט על כל נעלם. אבל ידע האדם כי אין דורשים ממנו יותר ממדת יכלתו, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ומה שדורשים ממנו הוא רק שישים לנגד עיניו את נקודת האמת ואת הידיעה, כי אין תכלית אחרת בעולם מבלעדי רצונו ית', ואז יכונו כל דרכיו, כי נקודה זו תראה לו תמיד את דרכו במעגל חייו וגם את מדת חובתו בדקדוק המעשה והזהירות בה, כל אחד לפי מדרגתו, וכמאמר הכתוב "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".
איתא במס' ר"ה (ט"ז): "בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר, 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' ואמרינן בגמ' מאי כבני מרון, הכי תרגימו כבני אמרנא, ופירש"י "ככבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד", ר"ל אמר כמעלת בית מרון, רבי יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד", ולכל המימרות קמ"ל תנא דנידונין אחד אחד. ולהלן בגמ' שם: "אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת, אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם וכו' היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם". וצריך להבין כיון דנסקרין בסקירה אחת אמאי תנן: בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, דהיינו אחד אחד, והרי גם הכתוב "היוצר יחד לבם", מעיד שהיוצר רואה יחד לבם, דהיינו בסקירה אחת. אבל באור הדברים כך הוא, כי זה ודאי שהקב"ה דן את כל באי עולם ברגע אחד בסקירה אחת, אבל דינו של כל אדם הוא במשפט מיוחד רק לו, וזה מתבאר לפי מה שאמרנו, כי אין דנין לפי המעשה, רק לפי האדם, כי אותו המעשה שהוא חטא לאחד לפי מדרגתו, לשני, שהוא ממדרגה אחרת, הוא מעשה טוב כי מה שהוא לצורך לאחד, הוא שלא לצורך לשני, והרי הוא נתבע על זה וכן מה שהיא פשיעה אצל אחד, העומד במדרגה יותר עליונה, אינה פשיעה לשני, העומד במדרגה תחתיו, כי כל אחד ישפט לפי מדרגתו ומעגלו, וזהו מה שלמדנו מן הכתוב, "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", כי רק היוצר, היודע לבם של כל אחד ואחד, הוא המבין אל כל מעשיהם, לשפוט על כל מעשה לפי לבו של כל אחד, היינו לפי מדרגתו ודרכו המיוחד לו, ולכן אף שנסקרין בסקירה אחת, מ"מ מעשי כל אחד נשפטים במשפט מיוחד, כי אין שום אדם דומה לחברו במדרגתו ותכונותיו, ורק היוצר הרואה יחד לבם, הוא המבין אל כל מעשיהם.
כללו של דבר: כל מה שיגדל האדם במעלתו צריך להיות זהיר ביותר והעיקר שלא לצאת ממעגל דרכו ולקחת הנאות העולם הזה שלא לצורך עבודת הבורא, כי בזה שהוא נמשך אחרי הנאות הגוף, הוא מורד במלכו של עולם ומתרחק מבוראו ונופל מיד ממדרגתו במעלת נפשו וגורם ירידה לדורו, וכמו שכ' הספורנו ז"ל בבאור הכתוב "וישמן ישורון ויבעט וגו'" (דברים ל"ב ט"ו) וז"ל: "והנה גם בעלי העיון שבו, הנקראים ישורון, מן אשורנו ולא קרוב, עשו כמו הבהמות הבועטות בבני אדם שנותנים להם מזונות... שמנת עבית כשית, הנה אתה ישורון, קהל תופסי התורה ובעלי העיון, פנית אל התענוגים הגשמיים, ובזה עבית מהבין דקות האמת, כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא, כשית, כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם, ויטש אל - ה עשהו, ולפיכך נטש ההמון אלק עשהו, וינבל צור ישועתו בזה כי מרעה אל רעה יצאו". הרי כי כאשר איש המעלה מבקש לו תענוגי העוה"ז - שלא לצורך ותכלית עבודת העוה"ז - מיד נולדת גסות בנפשו ומתרחק מהבין ומהרגיש דקות האמת, ומרחק עי"ז את המון בית ישראל מאבינו שבשמים. והנה בדורנו זה שרואים אנו, כי בע"ה נתרחק העם מדרך התורה, סרו מדרך אבותיהם עד כי המינות נתפשטה בין ההמון, ומנבלים את התורה ואת תופשי', צריכים אנו לדעת, כי ראשית האשם היא בנו תופסי התורה, כי בשביל זה שלומדי התורה נתרחקו מהכרת האמת, מלהבין דקות האמונה ועמק התורה אין להם ההשפעה הנכונה על המון בית ישראל להוליכם בדרך אמונה, והרי כמה עלינו להזהר מלבקש עניני עוה"ז שלא לצורך עבודת הבורא, כי הלא עי"ז מתרחקים אנו בעצמנו מהכרת האמת וגורמים ח"ו למצב השפל שבו נמצא המון בית ישראל.
נסיים בכי טוב: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט". (קהלת י"א ט').
ויש לפרש בזה לפי מה שדברנו, כי למדנו כאן דרך החיים של האדם על פי התורה. והיינו: כי האדם צריך להלך בחייו בהתאמה לטבע נפשו וצורך כחותיו ויחי' חיי עוז ושמחה, ולכן כל זמן שהאדם בימי בחורותיו, שערים בו כל כחות נפשו ומשתוקק הוא לשמחה וטוב לב, אינו כדאי להמית את כחות נפשו ולהזדקן לפני זמנו, רק צריך לכלכל כל כחות נפשו, ולזה כדאי בעדו לקחת גם מן העוה"ז במדה הצריכה לו, למען יהי' במצב של שמחה וטוב לב, ולכן עליו לשמח ולהטיב את לבו בימי הילדות והבחרות בכח עלומים והרעננות הדרושה, כי רק אז יהי' במצב השלמות לפי מדרגתו הוא. אבל כל זה אפשר וטוב רק אז כשידע ויזכר תמיד את עיקר תכליתו וכל דרכיו ישפט לפי תכלית זו, היינו אם מעגל מעשיו מתרכז סביב לנקודת האמת, שהיא צריכה להיות הנקודה התיכונה בכל דרכיו, ועל זה אמר "ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט", כי רק כשתדע זאת ותשים לנגד עיניך, אז טוב בעדך לשמח ולהטיב לבך ולהלך בדרכי לבך, בהתאמה לכחותיך ומדרגתך, אשר זהו מעגל דרכך. וזהו דאמרי' בגמ' שבת (ס"ג): "עד כאן דברי יצר הרע מכאן ואילך דברי יצר טוב", כי ראשית הכתוב "שמח בחור וגו'" הוא מדברי היצה"ר ומהטבע הדורש תפקידו, אבל היצר הטוב מוסיף לזה, כן הוא טוב לשמח ולהיטיב לב, כפי הדרוש לטבע האדם בימי הבחרות והשחרות, אבל אך ורק כשתדע ותזכר תמיד, כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט, דהיינו שתשים את נקודת האמת נר לרגלך והיא תראה לך את מעגל מעשיך ודרכיך וכמו שבארנו.
