הרב יצחק זאגא
'וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך' (בראשית כט יא). 'ויבך - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה' (רש"י).
הפגישה בין יעקב לרחל מעוררת לכאורה תמיהה גדולה מאד. יעקב אינו פותח עימה בשיחת הכרות. היא מגיעה, והוא מגולל את האבן מעל פי הבאר. אותה אבן שכל הרועים צריכים להתאסף כדי להסירה, הוא מגוללה לבדו. אחר כך משקה את צאן רחל. משסיים נותן לה נשיקה, ועומד ובוכה על שלא תיקבר עימו.
בדרך הטבע היה צריך קודם לומר לה שהוא קרוב שלה, להציע שישקה את הצאן. להשקות את הצאן. ללכת לבית אביה לבקש את ידה ולהתחתן עימה. אחר כך לנשקה. לחיות עימה חיים ארוכים, ואחרי פטירתה בעת שיגלה כי לא נקברה עימו, לבכות על כך. אבל יעקב אבינו כאילו רץ את חייו במהירות עצומה, והוא כבר מוצא את עצמו לאחר פטירתה, ועוד בטרם אפילו הכירה. מה קרה כאן?
נראה שכשיעקב פוגש את רחל, יש כאן פגישה נשמתית עם בת זוגו, עם החצי השני של נשמתו. הפגישה הזו גורמת לתסיסה פנימית עצומה, המעלה אותו לעומק עצמותו, מעל למציאות העולם הזה וגבולותיו, והוא צופה עד לסוף חייו, וחייה עימו. העליה מעל לעולם הזה, נותנת לו גם כוחות עצומים על אנושיים, לגולל את האבן מעל פי הבאר, וממלאה אותו ברוח הקודש. כשיעקב פוגש את רחל, הוא בעצם פוגש את העומק של העומק של עצמותו שלו. שורש שורשו באלוקים חיים. נראה כי בשל תופעה מדהימה זו אמר אדם הראשון בעת שראה לראשונה את חוה אשתו, זאת הפעם עצם מעצמי.
כשאדם פוגש את בת זוגו האמיתית, הוא אינו מתלהב התלהבות חיצונית ממראה טכני כזה או אחר. הוא מרגיש את העצמות שלו מתעוררת. העצמות הנשמתית הרוחנית שלו. הוא מעריך אותה, הוא מחשיב אותה, מרגיש שהיא גורמת לו להיות יותר עצמי, יותר מחובר לעצמו. 'אהבה ממבט ראשון' הגויית, אינה אלא חיקוי עלוב למפגש הנשמתי האדיר שבין יעקב לרחל, ובין כל זוג יהודי לפי מדרגתו שלו. התחושה הראשונה שצריך אדם לחפש בתוך עצמו כשהוא פוגש מועמדת להיות בת זוגו ולהיפך, היא תחושת הערכה לאישיות העומדת מולו. תחושה של מלאות נשמתית, רוחנית. תחושה שהוא יותר עצמו, או היא יותר עצמה, בפוגשה את אותו אדם. עם תחושה כזו, יש על מה לבנות, ויש בשביל מה לברר ולדבר, ובסופו של דבר אף להתקשר, ולבנות בית נאמן בישראל.
