לראש השנה לפני תקיעת שופר
"כל העמים תקעו כף, הריעו לאלהים בקול רנה, כי ד' עליון, נורא, מלך גדול על כל הארץ. - וכו' - עלה אלהים בתרועה, ד' בקול שופר" (תהלים מז, ו).
מורי ורבותי!
הנני מביט על כל סביבי, והנני רואה לפני גם זקנים וגם צעירים, גם ילדים וגם באים בימים, גם עשירים וגם עניים, וכולם עומדים בחרדת קודש וברטט פנימי, מוכנים ומזומנים לשמוע קול שופר מאת הבעל-תוקע העומד לפניכם.
אבל אם תדמו, כי זה האיש העומד כאן הוא הוא הבעל-תוקע באמת, אם תחשבו, שהקרן של איל המונח עתה על השלחן זהו השופר, אם יעלה על דעתכם, כי רק בראש השנה לבד אנו שומעים קול תרועה וכל הקולות עולים רק למאה - אם סבורים אתם כך, אינכם באמת אלא טועים במחילת כבודכם.
ברם הדבר, כי הבעל תוקע האמתי זהו הקב"ה בכבודו ובעצמו, והשופר הוא נשמותינו גופא, אכן קול תרועה זה אנו שומעים לא רק בר"ה, אך בכל שס"ה ימים של השנה, ולא מאה קולות, אך רבוא רבבות קולות מריעים באזנינו בלי הרף.
הנכם מביטים עלי בתמהון, היתכן הדבר, הלא איננו רואים ואיננו שומעים גם כעת שום דבר?
אך לא עלי תלונותיכם, אך עליכם בעצמכם, שעינים לכם ולא תראו, אזנים לכם ולא תשמעו, וכבר התפלא עלינו הנביא ירמיהו באמרו:
"כה אמר ד', עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתבות עולם, אי זה דרך הטוב ולכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם, ויאמרו: לא נלך. והקמתי עליכם צפים, הקשיבו לקול שופר, ויאמרו, לא נקשיב" (ירמיהו ו, טז-יז).
וזהו כל האסון, כי אנו צועקים תמיד: לא נקשיב, בעוד שבאמת אם תרצו, הרי אפשר לכם לשמוע את קול השופר גם עתה עוד לפני התקיעות.
הלא כה יאמר אותו הנביא ירמיה במקום אחר:
"תנו לד' אלהיכם כבוד בטרם יחשך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף... ואם לא תשמועה, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, ודמע תדמע ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד'" (שם יג, טז-יז).
וחכמינו ז"ל דורשים על זה: "מקום יש לו להקב"ה, ומסתרים שמו. ומי איכא בכיה קמי הקב"ה, והאמר רב פפא, אין עצבות לפני הקב"ה, שנאמר הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו? לא קשיא, הא בבתי גואי, הא בבתי בראי" (חגיגה ה, ב).
מי הוא המאושר בתבל?
אם אשאל לכל העדה הגדולה הנמצאת עתה בכאן, מי מכם מרגיש את עצמו למאושר בתבל, מי בכם שמח בחלקו באמת, שאינו דורש ואינו מבקש יותר בחייו? אז, חושב אנכי, שבלי שום ספק לא אשמע גם מאחד מכם תשובה חיובית על שאלתי זו, אך אשמע על זה תשובה של "לא" באלף רבתי. ולא עוד אלא שברי לי, שהמאושר הזה, מאושר במלא מובן המלה, אין במציאות בכל הארץ.
אבל מדוע באמת אין אתם חושבים את עצמכם למאושרים? מה חסר לכם בעולמכם?
אמנם יודע אנכי, ששערי תרוצים לא ננעלו, לכל אחד יש תרוץ מן המוכן על שאלה זו, זה תולה במעוט ממון, וזה תולה ברבוי בנים, זה מראה על מחלה זו, וזה מראה על תקלה זו, אבל מראש אנכי יודע, כי כל התרוצים האלה הנם רק אמתלאות לבד לכסות על האמת, כל אלה הם רק הונאה עצמית, כי הלא כמה וכמה אנשים אנכי יודע, שכבר נמלאו להם החסרונות הללו, והם אדרבא מרגישים את עצמם עוד לאומללים יותר גדולים.
יסורי הגוף ויסורי הנפש.
אכן אומללים המה בני אדם על פי רוב, לא בשביל יסורי הגוף שלהם, אך בשביל יסורי הנפש, כי יסורי הגוף יש רק להמעוט, ואלה הבעלי מומים, החולים, הרעבים וכדומה, אבל הרוב הרי המה שבעים, בריאים ושלמים בגוף, אלא שהשלמות הנפשית חסרה להם.
והראיה, כי גם רוב התענוגים שבעולם אינם באים בשביל הגוף, אך בשביל הנפש, כמו המוסיקה, התיאטראות, המשחקים השונים, המחולות, השכרות וכדומה.
והשאלה היא, מאין בא לאדם כל יסורי הנפש האלה? מה היא הנסבה לכל העצבות וה"מרה שחורה" שבנפש האדם, עד, כי הוא מוכרח לבקש חדשים לבקרים, אפקטים חדשים כדי לבדחה ולשעשעה?
פנים וחיצון בעולם הנשמות.
ברם הדבר, כי כשם שיש פנים וחיצון בעולם הגופים, כך יש פנים וחיצון בעולם הנשמות, ועל פי רוב רחוקה החיצוניות שבנפש מהפנימיות שבה כרחוק מזרח ממערב, וכשאנו אומרים על איזה איש בדאי ושקרן, שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב, הנה גם זה גופא הוא שקר, כי לא אחד בלב יש בו, אך רבוא רבבה. והאמת היא, כי לא רק הפה משקר, אך עוד יותר משקר הלב, האנשים שפיהם ולבבם אינם שוים לא רובא דעלמא הם, אבל גם אלה שפיהם ולבבם שוים, הנה הלב גופא איננו שוה. הוא מדמה בלבו, שלבו חושב כך וכך, בעוד שבאמת לבו חושב אחרת לגמרי, הוא שומע את קולו החיצוני שבלבו ואיננו שומע את קולו הפנימי, ושעל כן השקרים שבמחשבה עוד רבו יותר מהשקרים שבדיבור, כי על כן "ודובר אמת בלבבו" זהו יקר המציאות מאד.
הכל יודעים כעת מההיפנוטיזם, שמפילים תרדמה על האדם, ואז אם יאמרו לו, למשל, שיקח איזה חרב שלופה הנמצאה במקום פלוני וילך עם החרב הזאת בשעה פלונית אל שכנו הדר בבית פלוני ויכהו נפש, אזי ישמור למלאות זאת בדיוק, כמצווה עליו מפי הגבורה, ואם ישאלו אותו אחר כך, על מה ולמה הרגת איש ושפכת דם נקי על לא דבר? ישוב לך אמרים, כי אתה חושד בכשרים, ח"ו, הוא איננו רוצח ולא גזלן, אך הוא עשה את מעשהו כדין וכדת, מפני שההרוג היה אויב בנפשו וארב עליו תמיד להורגו, והוא קיים רק את המצוה של "הבא להורגך השכם והרגהו". והאיש הזה איננו משקר ח"ו, פיו ולבו שוים, והוא מדבר את מה שבלבו, אבל הוא איננו "דובר אמת בלבבו", כי לבו מהופנט ומסור לרשות אחרים, בעוד שלבו גופא. לבו באמת יודע, כי ההרוג הזה היה אדרבא כרע וכאח לו ובקש תמיד את טובתו.
ולההיפנוטיזם הזה, הלא היינו כולנו עדי ראיה שנים תכופות זה לא כבר כשנות המלחמה העולמית, שמיליוני אנשים עמדו זה לעומת זה כחיות טורפות, ועוד יותר מחיות טורפות, כי תותחיהם הלכו למרחוק, גזרו על ימין ועל שמאל בהנאה משונה ובתענוג גדול אשר אין דוגמתו. וכשהיינו שואלים את כל המיליוני אנשים האלה, מדוע ולמה עזבתם את משפחותיכם ועסקיכם, את כל האהוב והחביב לכם, ויצאתם על שדי קטל להפוך את כל העולם כולו לדם? מה המריצכם לזה? היינו שומעים בודאי את התשובה הידועה, כי מלחמת מצוה המה נלחמים, והמצוה הזו היא הגדולה מכל המצוות שבעולם, אבל כל יודעי דעה באמת יודעים, כי רק ההיפנוטיזם המריצם לזה, ההיפנוטיזם שעשו איזה רודפי כבוד ומבקשים עטרה מיוחדת להתגדר בה. אמנם, מיליוני האנשים האלה אינם כולם שקרנים ח"ו, המה מדברים את מה שבלבם, אבל לבם מסור לאיזה יחידים היודעים היטיב את חכמת ההיפנוטיזם, ובפרט אחרי שהתותחים והתופים מכל המינים עוזרים על ידם להמשיך את ההיפנוטיזם הזה.
אבל כל זאת הלא רק לדוגמא להראות על לבנו ונפשנו בכלל, כי באמת, גם בעת שאין מי שיטיל עלינו תרדמת ההיפנוטיזם, וגם בזמן שאין מלחמה בעולם, גם אז רחוקה הפנימיות שבנפשנו מהחיצוניות שבה כרחוק מזרח ממערב, כי גם אז הננו מושפעים מהשפעת -
המונה של העיר.
על פי דברי חכז"ל "אלמלא קול המונה של העיר נשמע קול גלגל חמה" (יומא כ, ב) הנה נמצאים אנו מראשית יציאתנו לאויר העולם תחת השפעת קול המונה של העיר. הכול מטילים עלינו היפנוז, המולדת, הסביבה, החברה, המפלגה, וכדומה, וגם אם תרצה להיות "פרא" ותתרחק מכל מפלגה, הרי אתה לא תוכל להתרחק מקול המונה של העיר, ההולך למרחוק של ק"כ מיל ויותר, ולא קול אחד, אך רבוא רבבות קולות כמספר הערים, והקולות האלה מטילים עליך שכרון הנפש, עד כי לא תשמע לא את הקול של גלגל חמה ולא את הקול הפנימי גופא שבך.
כי בעצם הדבר, הנשמה שבאדם, זאת אומרת: הפנימיות שבנשמה, גם באדם, היותר גרוע, היא יחידה, מחשבה מרכזית יחידה יש לה, זו המחשבה של:
"כאיל תערג על אפיקי מים, כן נפשי תערג אליך אלהים. צמאה נפשי לאלהים, לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלהים"... (תהלים מב, ב-ג)
ומכאן, מהצמאון הזה, באים כל יסורי הנפש שבאדם, ומכאן היא הנסבה, שבני אדם רצים ומבזבזים את כל כחותיהם, כדי למצוא ולהמציא אפקטים שונים לנפש כמו, הטיאטרון וכדומה, כי בכל אלה המה רוצים להשקיט את צער הצמאון הזה.
ובשביל כך, נחשב האדם להאומלל שבהאומללים, אם יושיבהו על איזה אי הרחק מ"המונה של העיר", אף אם יתנו לו שם כל המעדנים שבעולם, כי אז יסור מעליו ההיפנוטיזם הנפשי והוא מרגיש את ה"יחידה" שבו התובעת את חלקה.
אבל גם כל האפקטים שבדו להם בני אדם אינם בני קימא, ואינם מאריכים ימים, כי כל האפקטים עושים עלינו רושם רק על ידי חדושם, ותיכף אחרי זה פג טעמם מהם, ובשביל זה אין אחד שיחשוב את עצמו למאושר ויהא שמח בחלקו, זולת צדיק הדור המשקיט את צמאונו באמת, באלהים חיים...
וזהו שאמר "תנו לד' אלהיכם כבוד בטרם יחשך וגו' ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי" וכדברי חכז"ל:
"מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו".
אם תאמר בן אדם, כי חיפשת את הקב"ה בכל מקום ולא מצאת אותו, חיפשת אותו גם בעיר וגם בכפר, גם בשדה וגם ביער, גם ברשות הרבים וגם בסמטאות, גם בבית וגם בבית המדרש ובית הכנסת וכו' וכל המקומות האלה ריקנים הם מהקב"ה, חלילה; בדקת את כל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך, את כל גופך ואת כל נשמתך ובכולם אתה רואה רק חולין ולא קדשים, רק טומאה ולא טהרה, עד שבלי משים תעלה על לבך מחשבת הנבל "אמר נבל בלבו אין אלהים". כי אז עליך, בן אדם, להתבונן בעמקי נפשך, בפנימיות הנשמה, בעומקא דלבא, בהמסתרים שבך, הקדשי קדשים שלך, ואז תראה, כי "מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו", ואם מכל המקומות הרחקת אותו ודחקת את רגלי השכינה, כביכול, הנה בשום אופן לא תוכל להזיזו מהמסתרים שבך.
בתי גואי ובתי בראי.
"במסתרים תבכה נפשי". התבונן נא במסתרי נפשך ותראה, איך שהיא בוכה תמיד, בוכה בלי הפוגות ואין לה מנחם, ותמיד היא עטופת אבל ויגון, שוממה ועצובה, ואם כי כשאתה עובר ברחובות קריה הומיה אתה רואה, כי "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו", בני אדם רוקדים כאילים וכבני צאן מרוב שמחה ולא עוד, אלא שכל ה"הלולא וחנגא" שבבתי בראי שבך, מעידים על החורבן הנורא שב"בתי גואי" שבך, כי אלמלא זאת לא הוזקקת לכל אלה ה"איפקטים" החיצוניים, עד שבאמת גם ה"הוד וההדר" וגם ה"עוז וחדוה" מעוררים רק רחמים והשתתפות בצערם של האומללים האלה.
ומדוע באמת בוכה הנפש כל כך?
"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה". היא בוכה על שותפה הרע, הגוף, שמתנהג עמה כעם שפחה חרופה, ומענה אותה באכזריות נוראה. "כי נשבה עדר ד'" - הוא מחזיק אותה בשביה ומתעמר בה בענויים קשים ומרים. היא בוכה ועצובה כל כך, מפני שחשבונותיה עם השותף הזה, חשבון הנפש, מטושטשים לגמרי ועל כל תביעותיה להשותף: בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, עונה השותף: להד"מ (לא היו דברים מעולם).
בקצור, כי מה שאנו רואים, ש"במסתרים תבכה נפשי", זהו מעיד כי "מקום יש לו, להקב"ה, ומסתרים שמו".
גנוחי גנח וילולי יליל.
כי, על כן "כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה", אצל כל העמים, ולא דוקא בעם ישראל לבד, נמצאה תרועת אלהים, זו התרועה של "גנוחי גנח וילולי יליל". הגניחה והיללה שבמסתרי הנפש, ואם כי בין גניחה וגניחה יש איזה הפסק ואז במשך ההפסק באים ההוד והדר, העוז וחדוה של בתי בראי, הוא רק כדי להנפש מעט ולשאוף אויר לרגע קל בין גניחה לגניחה.
ומה היא הסבה לכל הגניחות והיללות האלה?
זהו "עלה אלהים בתרועה ד' בקול שופר".
אבל את הקול שופר הזה כבר אנו שומעים עכשיו, עוד לפני התקיעות מהתוקע האמתי...
אם תאבו ושמעתם...
דרשות אל עמי
