מלבי"ם במדבר י"א:ד'
והאספסף אשר בקרבו – לבאר הפרשה הזאת אקדים הקדמה אחת, והוא כי המן היה בו שני ענינים, שמצד היותו לחם ומזון להשביע רעבים מבואר שהיה דבר גשמי ומין מזון טבעי ירד אל האיצטומכא ויתפעל מארבע כתות אשר לכח הזן שבנפש הצומחת, שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה. אמנם מצד שהיה יורד מן השמים יחויב שיהיה דומה כתולדות השמים ויהיה בו ענין רוחני מתיחס אל שרשו אשר משם לוקח, וע"כ אמרו חז"ל לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, וידוע שמה"ש לא יאכלו לחם לשבוע ומזונם הוא ההשגה השכליית שמכונה בכתבי הקדש בשם לחם, כמ"ש לכו לחמו בלחמי, כי תשב ללחום את מושל, שכמו שהמזון הגשמי הוא לחם המזין את הגוף כן ההשגה השכליית הוא הלחם המשביע את הנפש ומכלכלה בצחצחות, וכבר מבואר שכמו שראינו בתורת ה' שנתנה מן השמים שהגם שמצד שרשה הרוחני היא כלה קדש לה' והיא מלאה אור זרוע ושכל אלהי אשר בו היתה כתובה לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה בסודות הנשגבים והנעלמים שבה והחלק הנסתר שבתורה אשר זה לבדו הוא מה שבקשו מה"ש שינתן להם, לא על חלק הפשט והמצות המתיחסות להנהגת בעלי גופים כמו דיני שור ובור ואבות נזיקין, מ"מ מצד רדתה להנתן אל בני אדם הוכרחה להתלבש במלבושים גשמיים וספורים עולמיים ומצות מעשיות כפי הצורך אל בני אדם, אשר גם הם עם היות שרשם ממקום קדוש בנפשם הרוחנית היא מלובשת בכסות עור ובשר ובית חומר מעון ביתה והנשמה נעלמת ונסתרת, וכן נשמת התורה נעלמת ולא יזכו אליה אלא היושבים לפני ה' האוכלים מעץ החיים ופשטו בגדים הצואים מעליהם ללבוש מחלצות, וזה הדבר עצמו היה במן, שעם היותו בעצמותו מצד שרשו מן השמים דבר נשגב רוחני והשגה שכליית אשר ירד עמו מלמעלה, שבו השיגו הנביאים שבאותו דור רוח הקדש ודבר ה', וכמ"ש חז"ל על דבר יום ביומו שההלכה המתחדשת בכל יום למעלה כמ"ש הקב"ה מחדש הלכה בכל יום ירדה ונשתלשלה עם המן אל חסידי ישראל למטה, וזה מליצה על השגה שכליית או שפע נבואיית שהשיגו עמו והיה נשמה אליו, מ"מ יען ירד למטה לארץ אל בני אדם להשביע רעבונם, היה מוכרח להתגשם ולהתעטף במזון גשמי ממש משביע שבר רעבון, ונשאר ענינו כמו שהיא התורה בשני חלקיה, רצונו החלק הפשטי שהוא הגוף או הלבוש אליה, והחלק הסודי אשר הוא הנשמה ונפש התורה, שהראשון יהיה לצורך הנשים וההמון שאין משיגים רק את הלבוש כמ"ש בזה בזוה"ק טפשין דבני נשא אינון מסתכלין בלבישא דהאי גברא, חכימין מסתכלין בגופא, אינון דחכימין יתיר מסתכלין בנשמתא, כך אורייתא אית לה לבושא וגופא ונשמתא וכו', והחכמים ומשכילי עם יגלו את המסך לראות את המסתתר תחת הלבוש כענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, וכן היה במן, שהמון בית ישראל אשר לא השיגו מאומה מדבר ה' ושפע השכליית אשר היתה נעלמת כלחם הנבחר הזה לא היה להם המן רק לחם לשבר רעבונם, ושב אצלם מזון גשמי ממש, בשלוהו בפרור ודכוהו במדוכה והוצרכו ללקטו בשדה ולאספו הביתה, אבל הצדיקים אשר השיגו הרוחניות שבתוכו ושפע השכליית והנבואיית אשר הוא נשמה אליו היה להם מזון רוחני מתיחס למזון הנפש לבד כמ"ש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, וז"ש חז"ל ביומא (דף עז) כתיב וברדת הטל ירד המן עליו וכתיב שטו העם ולקטו, כאן לצדיקים כאן לרשעים, כי לרשעים נתהפך למזון גשמי ממש והוצרכו ללקטו ולאספו הביתה, אבל לצדיקים שלהם גבר בו ענין הרוחני שבו לא יצויר שילקטו דבר רוחני ביד ולאספו בחצן רק שירד להם אל בתיהם שהשיגו באהליהם השפע האלהית שירד עמו, ועם דבר הרוחני לקחו גם מזון הגשמי שהיה טפל אליו.
ולפ"ז מבואר שהגם שבמזון הגשמי שקבלו מהמן להשביע הגוף היו כלם שוים בלקיטתו שלא השיגו ממנו רק עומר לגלגלת שהוא מזון שתי סעודות, מ"מ בשפע הרוחניית ומזון הנפשי שהשיגו עמו בודאי לא היו כלם שוים בהשגתם, שבודאי יהושע שהיתה מעלת נפשו גדולה מכלם היה משיג ממנו בשעור כנגד כלם, וכמ"ש ביומא (שם) לחם אבירים אכל איש זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, ואין זה סותר מה שבארה התורה שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, שזה במזון הגשמי שלקטו ממנו לא בשפע הרוחניית, שלפי מעלת נפש יהושע ויתרון שלמות נשמתו היתה מקבלת למזונה שפע רוחניית כנגד כלם, וכן הזקנים והנביאים כל אחד קבל שפע רוחניית הזאת לפי מעלת מכסת נשמותיהם, וכל אלה הדברים מבוארים לפי דעתי בפ' המן:
