One may sell a shul to buy a Sefer Torah. Why? Because the kedusha of the Torah is m’ulah, it is higher. Yet, the Rambam brings a chiddush: when a Sefer Torah is placed inside the Heichal, the binyan (structure) itself gains a new level of sanctity.
If the Torah is the ultimate Emes, the infinite wisdom of HaKadosh Baruch Hu, does bringing it into a physical, wooden housing—a Mishkan or a shul—not represent a yeridah (descent)?
Chas v’shalom to think the Mishkan is a downgrade. Rather, the Mishkan is the svivah (environment) that allows the Nosein HaTorah to dwell alongside the Torah. Without the Mikdash, we have the Sefer; with the Mikdash, we have the Presence of the Mechaber. We don't just want the Law; we want the Giver of the Law.
The King and His Daughter: A Yichud of Souls
To understand this, the Mashgiach cited the famous Midrash of the King and his only daughter. The King tells the Prince (Klal Yisrael), "I cannot part with her, yet I cannot tell you not to take her. Therefore, wherever you go, make for me a a small chamber."
The Torah is not just a manual; it is the King’s "daughter"—part of his His very essence. By taking the Torah, we are mekadesh ourselves to Him. But the Ribbono Shel Olam says, "I must come too." The Mishkan—and our batei medrash—are that small chamber. It is the place of Avodah where the relationship is maintained. Hashem’s request signifies that He comes with the Torah. The physical sanctuary is the venue where the relationship between the people and the Divine Presence is maintained.
Torah via Avodah: The Heart as a Vessel
The Kodesh HaKodashim contained the Aron, which held the Luchos. This teaches us a yesod: the pinnacle of Avodah (service) is what creates the keli (vessel) for Torah.
One can sit and learn Torah as a cold, intellectual exercise—a chochmah like any other. But that is not Toras Hashem. Avodah—the bittul (self-nullification) of prayer—is the emotional submission required to meet the Giver. We receive the Torah specifically through the medium of Avodah. When a bochur prepares his heart through tefillah, his Gemara is no longer just academic; it becomes a deveikus to the Divine.
Purim: Hadar Kibluha – Acceptance in the Dark
The Gemara says that at Sinai, there was kafa aleihem har k'gigis (the mountain was held over them). It was a coerced kabbalah. It was only in the days of Achashverosh that Hadar Kibluha—they accepted it again, willingly.
Look at the paradox: At Sinai, there was open revelation, thunder and lightning, yet the acceptance was "forced." At Purim, there was Hester Panim (hiddenness), exile, and the threat of death. There was no Fire on the Mountain, only the cries of Jews in Shushan.
When the Beis HaMikdash is destroyed and the King is hidden, yet the people still cry out and cling to the Torah, it proves the Torah has become internalized. At Sinai, the awe was external. At Purim, the connection was atzmi (essential). They realized the Torah was their very life.
Dibuk Chaverim: The Keruvim and Unity
The Voice of God came from between the Keruvim, but only when they were ish el achiv—facing one another.
A person cannot acquire Torah alone. We are called Chaverim. If there is no ahavas yisrael, there is no hashraas haShechina. The "binding of friends" creates the spiritual space for the Torah to rest. Just as the King dwells where the Daughter is, the Shechinah rests where Klal Yisrael is united in their Avoda.
Conclusion
The Megillah is called an Igeres (a letter). A letter is what you send to someone you love when you are far away. Purim is the secret of the "long-distance relationship" with Hashem. Even in the choshech of galus, through our tefillah, our achdus, and our hasmadah, we reveal that the Nosein HaTorah is right here with us in our "small chamber."
המקדש והתורה: המלך, בתו והקשר שביניהם
מותר למכור בית כנסת כדי לקנות ספר תורה. מדוע? כיוון שקדושת התורה היא "מעולה" – היא גבוהה יותר. עם זאת, הרמב"ם מביא חידוש: כאשר ספר תורה מונח בתוך ההיכל, המבנה עצמו זוכה לדרגה חדשה של קדושה.
אם התורה היא ה"אמת" המוחלטת, חכמתו האינסופית של הקדוש ברוך הוא, האם הכנסתה לתוך משכן פיזי מעץ – משכן או בית כנסת – אינה מהווה כביכול "ירידה"?
חס ושלום לחשוב שהמשכן הוא ירידה בדרגה. נהפוך הוא: המשכן הוא ה"סביבה" המאפשרת לנותן התורה לשכון לצד התורה. ללא המקדש, יש לנו את הספר; עם המקדש, יש לנו את נוכחותו של המחבר. אנחנו לא רוצים רק את החוק; אנחנו רוצים את נותן החוק.
המלך ובתו: ייחוד של נשמות
כדי להבין זאת, ציטט המשגיח את המדרש המפורסם על המלך ובתו היחידה. המלך אומר לנסיך (כלל ישראל): "לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תיקחה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים – עשו לי קיטון אחד (חדר קטן)".
התורה אינה רק ספר הוראות; היא "בתו" של המלך – חלק מעצמותו ממש. על ידי לקיחת התורה, אנו מתקדשים לו. אך ריבונו של עולם אומר: "גם אני חייב לבוא". המשכן – ובתי המדרש שלנו – הם אותו "קיטון". זהו מקום העבודה שבו נשמרת מערכת היחסים. בקשתו של השם מעידה על כך שהוא בא יחד עם התורה. המקדש הפיזי הוא המקום שבו נשמר הקשר בין העם לבין השכינה.
תורה דרך עבודה: הלב ככלי קיבול
קודש הקודשים הכיל את הארון, שבו היו הלוחות. דבר זה מלמד אותנו יסוד: שיא העבודה הוא זה שיוצר את הכלי לתורה.
אדם יכול לשבת וללמוד תורה כתרגיל אינטלקטואלי קר – חכמה ככל החכמות. אך אין זו "תורת השם". עבודה – הביטול שבתפילה – היא ההכנעה הרגשית הנדרשת כדי לפגוש את הנותן. אנו מקבלים את התורה דווקא דרך המדיום של עבודה. כשבחור מכין את לבו בתפילה, הגמרא שלו אינה עוד אקדמית בלבד; היא הופכת לדבקות באלוהות.
פורים: "הדר קבלוה" – קבלה מתוך החושך
הגמרא אומרת שבסיני היה "כפה עליהם הר כגיגית" – זו הייתה קבלה כפויה. רק בימי אחשורוש "הדר קבלוה" – הם קיבלו אותה שוב, מרצון.
ראו את הפרדוקס: בסיני הייתה התגלות גלויה, קולות וברקים, ובכל זאת הקבלה הייתה "כפויה". בפורים היה "הסתר פנים", גלות ואיום במוות. לא הייתה אש על ההר, רק זעקות של יהודים בשושן.
כאשר בית המקדש חרב והמלך נסתר, ובכל זאת העם זועק ונצמד לתורה – זה מוכיח שהתורה הפכה לפנימית. בסיני היראה הייתה חיצונית. בפורים הקשר היה עצמי. הם הבינו שהתורה היא חייהם ממש.
דיבוק חברים: הכרובים והאחדות
קול השם יצא מבין הכרובים, אך רק כאשר היו "איש אל אחיו" – פונים זה אל זה.
אדם אינו יכול לקנות תורה לבדו. אנו נקראים "חברים". אם אין אהבת ישראל, אין השראת השכינה. "דיבוק החברים" יוצר את המרחב הרוחני למנוחת התורה. כשם שהמלך שוכן היכן שבתו נמצאת, כך השכינה שורה היכן שכלל ישראל מאוחד בעבודתו.
סיכום
המגילה נקראת "איגרת". מכתב הוא מה ששולחים למישהו שאוהבים כשנמצאים רחוק. פורים הוא הסוד של "מערכת יחסים בשלט רחוק" עם השם. גם בחושך של הגלות, דרך התפילה, האחדות וההתמדה שלנו, אנו מגלים שנותן התורה נמצא כאן איתנו ב"קיטון" שלנו. [הגחי"ק שליט"א]
