The Paradox of the Purim Commandment
The most perplexing commandment of the day is the obligation to become intoxicated until one does not know (ad d'lo yada) the difference between "Cursed is Haman" and "Blessed is Mordechai."
This commandment presents a significant difficulty. Judaism generally places supreme value on Da'as (intellect/knowledge) and mindfulness. The Sages and the Torah typically view intoxication negatively, associating wine with downfall and the loss of dignity. How, then, can the removal of one's intellect be considered a holy act and a religious obligation?
The Intellect as the Guardian
To understand this, one must analyze the relationship between the soul/intellect and the body. Under normal circumstances, the human body has a natural "thickness" or resistance to holiness. It requires the constant supervision of the intellect to guide it, restrain it, and ensure it acts according to the will of God. The mind acts as the driver, steering the physical vessel.
Consequently, when a person usually becomes drunk and the "driver" (the intellect) is incapacitated, the body loses its inhibition and moral compass, often leading to debased behavior. This is why drunkenness is generally condemned.
The Unique Nature of Jewish Intoxication
Purim operates on a different plane. The goal of ad d'lo yada is to reveal a deeper truth about the Jewish soul: that the connection to God is intrinsic and essential, existing not just in the mind, but permeating the body itself.
When a Jew fulfills the commandment of intoxication on Purim, removing the intellectual "guard," they do not descend into animalistic behavior. Instead, they reveal that even without the active guidance of the intellect, their essence remains Jewish and holy. Even when the mind is offline, the Jew remains a Jew. The body, usually seen as material and resistant, is shown to be instinctively attuned to holiness.
"Remembered and Done" (Nizkarim v'Na'asim)
This insight explains the verse from the Megillah, "These days are remembered and done" (Nizkarim v'Na'asim).
Remembered (Nizkarim) corresponds to the realm of thought, intellect, and the soul.
Done (Na'asim) corresponds to the realm of action and the physical body.
On Purim, these two distinct realms fuse. The physical actions (Na'asim) are elevated to the level of spiritual mindfulness (Nizkarim). The "doing" becomes imbued with the same holiness as the "remembering." By drinking and bypassing the intellect, the Jew demonstrates that their physical actions do not require the constant policing of the mind to remain holy; the body itself "remembers" its Creator.
The Joy of Essential Identity
This realization is the source of the immense joy (simcha) of Purim. Joy comes from the understanding that one's relationship with God is unconditional. It is not dependent on intellectual capacity, scholarship, or mental acuity. Whether one is a scholar or a simple person, or whether one is sober or in a state of ad d'lo yada, the essential identity remains unchanged.
This creates a profound unity among the Jewish people. Intellect divides people (as opinions and intelligence levels differ), but the essential nature of the soul unites them. On Purim, when the intellect is set aside, the underlying unity of the people is revealed.
Conclusion
Ultimately, the commandment of ad d'lo yada is a test that proves the Jew's essence. It demonstrates that the Jewish aversion to idolatry (represented by Haman) and attachment to holiness (represented by Mordechai) are not merely intellectual choices but existential realities. Even when the capacity to distinguish cognitively is removed, the Jew instinctively cleaves to the blessed and rejects the cursed. This revelation—that the body is as holy as the soul—is the unique spiritual accomplishment of Purim.
הפרדוקס של מצוות פורים
המצווה המבלבלת ביותר ביום זה היא החובה להתבסם עד כדי כך שלא ידע (עד דלא ידע) בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".
מצווה זו מעלה קושי משמעותי. היהדות מייחסת בדרך כלל ערך עליון לדעת (שכל/ידיעה) ולמודעות. חכמים והתורה רואים בדרך כלל את השכרות באופן שלילי, ומקשרים את היין לנפילה ולאובדן כבוד. כיצד אפוא הסרת השכל יכולה להיחשב למעשה קדוש ולחובה דתית?
השכל כשומר
כדי להבין זאת, יש לנתח את היחס בין הנשמה/השכל לגוף. בנסיבות רגילות, לגוף האנושי יש "עובי" טבעי או התנגדות לקדושה. הוא זקוק לפיקוח מתמיד של השכל כדי להנחות אותו, לרסן אותו ולהבטיח שהוא פועל לפי רצון ה'. השכל פועל כנהג, שמנהל את הכלי הגשמי.
לכן, כאשר אדם שיכור בדרך כלל וה"נהג" (השכל) מושבת, הגוף מאבד את עכבותיו ואת מצפנו המוסרי, ולרוב מוביל להתנהגות נמוכה. זו הסיבה ששכרות נדחית בדרך כלל.
האופי הייחודי של השכרות היהודית
פורים פועל בממד אחר. מטרת "עד דלא ידע" היא לגלות אמת עמוקה יותר על נשמת היהודי: שהחיבור לה' הוא פנימי ומהותי, קיים לא רק בשכל, אלא מחלחל גם בגוף עצמו.
כאשר יהודי מקיים את מצוות ההתבסמות בפורים ומסיר את ה"שומר" השכלי, הוא אינו יורד להתנהגות בהמית. להיפך – הוא מגלה שגם ללא הנחיית השכל הפעילה, מהותו נשארת יהודית וקדושה. גם כשהשכל "כבוי", היהודי נשאר יהודי. הגוף, הנראה בדרך כלל כחומרי ומתנגד, מתגלה כמותאם באופן אינסטינקטיבי לקדושה.
"נזכרים ונעשים"
תובנה זו מסבירה את הפסוק במגילה: "הימים האלה נזכרים ונעשים".
"נזכרים" מתאים לתחום המחשבה, השכל והנשמה.
"נעשים" מתאים לתחום המעשה והגוף הפיזי.
בפורים, שני התחומים הנפרדים הללו מתמזגים. המעשים הגשמיים (נעשים) מתעלים לרמת המודעות הרוחנית (נזכרים). ה"עשייה" נטענת באותה קדושה כמו ה"זיכרון". על ידי השתייה והעקיפה של השכל, היהודי מוכיח שהמעשים הגשמיים שלו אינם זקוקים לפיקוח מתמיד של השכל כדי להישאר קדושים; הגוף עצמו "זוכר" את בוראו.
שמחת הזהות המהותית
ההכרה הזו היא מקור השמחה העצומה של פורים. השמחה נובעת מהבנה שהיחס של האדם לה' הוא בלתי תלוי. הוא אינו תלוי ביכולת שכלית, בלימוד או בחדות מחשבה. בין אם אדם תלמיד חכם ובין אם פשוט, בין אם הוא פיכח ובין אם במצב של עד דלא ידע – הזהות המהותית נשארת ללא שינוי.
דבר זה יוצר אחדות עמוקה בעם ישראל. השכל מחלק בין בני אדם (כיוון שדעות ורמות אינטליגנציה שונות), אך הטבע המהותי של הנשמה מאחד אותם. בפורים, כאשר השכל מוסר הצידה, מתגלה האחדות הבסיסית של העם.
סיכום
בסופו של דבר, מצוות עד דלא ידע היא מבחן המוכיח את מהות היהודי. היא מראה שהסלידה של היהודי מעבודה זרה (שמיוצגת על ידי המן) וההיצמדות לקדושה (שמיוצגת על ידי מרדכי) אינן רק בחירות שכליות, אלא מציאויות קיומיות. גם כאשר היכולת להבחין שכלית מוסרת, היהודי נצמד באופן אינסטינקטיבי לברוך ודוחה את הארור. ההתגלות הזו – שהגוף קדוש כמו הנשמה – היא ההישג הרוחני הייחודי של פורים. [הגרחי"ק שליט"א]
