The Halachic Anomaly: Advancing vs. Delaying the Fast
The Rosh Yeshiva begins by analyzing a distinct difference in Jewish calendar law regarding fast days that fall on the Sabbath. He notes that if Tisha B'Av falls on a Shabbat, the fast is delayed until Sunday (nidche). However, if Taanis Esther falls on a Shabbos, it is not delayed, but rather advanced to the previous Thursday (mukdam).
The Rosh Yeshiva questions why Taanis Esther is brought forward while other tragedies are pushed off. He cites early authorities (Rishonim) who explain that Taanis Esther is fundamentally different from other fasts: it is not categorized as a Taanis Puronus—a fast of punishment or tragedy.
The Rambam’s Definition: A Fast of Remembrance
To deepen this understanding, the Rosh Yeshiva quotes the Rambam. The Rambam defines Taanis Esther not as mourning over a tragedy, but as a mechanism of remembrance. Its purpose is to recall that when the Jewish people were in distress, God saw their suffering and heard their prayers.
Therefore, the Rosh Yeshiva argues, since the fast is a positive act of remembering the Divine salvation rather than a negative act of mourning destruction, it is appropriate to advance it (make it mukdam). It serves as the necessary introduction to the joy of Purim, rather than a sad event that must be pushed away to Sunday.
The Concept of Vena'hafoch Hu (The Great Turnaround)
The Rosh Yeshiva delves into the metaphysical core of the holiday: Vena'hafoch hu—the concept that events were turned upside down. In the story of Purim, the very decree of destruction was transformed into the vehicle of salvation. The "trouble" and the "salvation" are inextricably linked; you cannot have the salvation of Purim without the preceding threat of Haman.
Consequently, the memory of the distress (the Fast) is actually part of the memory of the miracle. Unlike other tragedies where the pain remains separate from the comfort, on Purim, the distress itself was the raw material for the redemption. Therefore, the fast is integral to the celebration and is brought forward to lead directly into the holiday.
Transforming the Yetzer Hara
The Rosh Yeshiva then applies this concept of "transformation" to the spiritual service of the individual. He notes that typically, when a person tries to perform a mitzvah or experience holy Simcha, the Yetzer Hara acts as an adversary, trying to dampen the spirit or interfere.
However, the unique power of Purim and its "turnaround" nature effects a change even in the Yetzer Hara. The Rosh Yeshiva interprets the verse "When a man's ways please the Lord, even his enemies make peace with him" (Gam oyvav yashlim ito) as referring to the Evil Inclination. On Purim, the joy is so great and the transformation so total that the Yetzer Hara is not merely defeated, but is conscripted to join in the service of God. The "enemy" makes peace and becomes part of the drive for holiness.
The Purpose of Drinking Wine
The Rosh Yeshiva concludes by connecting this idea to the custom of the Mishte Yayin. He asserts that the drinking on Purim is not for the sake of empty revelry. Rather, we drink to achieve this state of Vena'hafoch hu—to reach a level where our internal adversary serves the holy purpose.
He ends with a toast of "L'chaim," conditioning the drinking on this specific intention: that everyone should drink with the mindset that "the enemy shall make peace with him," turning their baser instincts into a vehicle for serving Hashem with total unity and joy.
החריג ההלכתי: הקדמה מול דחייה של הצום
ראש הישיבה פותח בניתוח הבדל ייחודי בחוקי לוח השנה היהודי בנוגע לימי צום שחלים בשבת. הוא מציין שאם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון (נדחה). לעומת זאת, אם תענית אסתר חלה בשבת, היא אינה נדחית, אלא מוקדמת ליום חמישי שלפני כן (מוקדם).
ראש הישיבה שואל מדוע תענית אסתר מוקדמת, בעוד שצרות אחרות נדחות. הוא מביא את דברי הראשונים המסבירים שתענית אסתר שונה מהותית משאר הצומות: היא אינה מסווגת כ"תענית פורענות" – צום של עונש או אסון.
הגדרת הרמב"ם: צום של זיכרון
כדי להעמיק הבנה זו, ראש הישיבה מצטט את הרמב"ם. הרמב"ם מגדיר את תענית אסתר לא כ אבל על אסון, אלא כמנגנון של זיכרון. מטרתה להזכיר שבשעה שהעם היהודי היה בצרה, הקב"ה ראה את סבלם ושמע את תפילתם.
לכן, טוען ראש הישיבה, מאחר שהצום הוא מעשה חיובי של זיכרון לישועה האלוקית ולא מעשה שלילי של אבל על חורבן – ראוי להקדימו. הוא משמש כמבוא הכרחי לשמחת פורים, ולא כאירוע עצוב שיש לדחותו ליום ראשון.
מושג "ונהפוך הוא" (ההיפוך הגדול)
ראש הישיבה מתעמק בליבה המטאפיזית של החג: "ונהפוך הוא" – הרעיון שהאירועים התהפכו. בסיפור פורים, עצם גזירת ההשמדה הפכה לכלי הישועה. ה"צרה" וה"ישועה" קשורות זו בזו באופן בלתי ניתן להפרדה; אי אפשר לקבל את ישועת פורים בלי האיום הקודם של המן.
לפיכך, זיכרון הצרה (הצום) הוא חלק בלתי נפרד מזיכרון הנס. בניגוד לצרות אחרות שבהן הכאב נשאר נפרד מהנחמה, בפורים עצם הצרה הייתה חומר הגלם לגאולה. לכן הצום מהווה חלק אינטגרלי מהחגיגה והוא מוקדם כדי להוביל ישירות אל החג.
הפיכת היצר הרע
ראש הישיבה מיישם מושג זה של "היפוך" גם על העבודה הרוחנית של הפרט. הוא מציין שבדרך כלל, כאשר אדם מנסה לקיים מצווה או לחוות שמחה קדושה, היצר הרע פועל כנגדו ומנסה להחליש את הרוח או להפריע.
אולם, הכוח הייחודי של פורים ושל אופי ה"היפוך" שלו משפיע גם על היצר הרע. ראש הישיבה מפרש את הפסוק "כִּי יִרְצֶה ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ" כמתייחס ליצר הרע. בפורים השמחה כה גדולה וההיפוך כה מוחלט, עד שהיצר הרע אינו רק מובס, אלא מגויס לשירות ה'. ה"אויב" עושה שלום והופך לחלק מהדחף לקדושה.
מטרת שתיית היין
ראש הישיבה מסיים בקישור רעיון זה למנהג משתה היין. הוא טוען שהשתייה בפורים אינה למען הוללות ריקה. אלא אנו שותים כדי להגיע למצב של "ונהפוך הוא" – להגיע לרמה שבה האויב הפנימי משרת את המטרה הקדושה.
הוא מסיים בברכת "לחיים", ומתנה את השתייה בכוונה זו: שכל אחד ישתה מתוך מחשבה ש"גם אויביו ישלים איתו", ויהפוך את יצריו הנמוכים לכלי לשירות ה' באחדות ושמחה מלאה.
