In Parshas Yisro, the passuk states: "And Moshe went out to meet his father-in-law, and he bowed down and kissed him" (Shemos 18:7). Rashi comments that tremendous kavod was shown to Yitro at that moment—Moshe went out, Aharon went out, and the ziknei Yisroel followed.
Why does the Torah highlight this kavod so prominently? What deeper message lies in recording that Yitro merited such honor from the gedolim of Klal Yisroel?
The explanation is rooted in Yisro’s mesirus nefesh. Rashi elsewhere notes that Yitro had previously dwelt in the greatest kavod ha'olam—he was a leading kohein in Midian, surrounded by prestige and comfort. Yet his heart stirred him to leave it all behind, journeying to the barren midbar just to hear divrei Torah.
Precisely because he was mevater his kavod ha'olam for the sake of Torah, Hashem rewarded him with kavod haTorah—an infinitely higher and eternal honor: the leaders of Yisroel, from Moshe Rabbeinu downward, came out to greet him. By nullifying his worldly status, he acquired a true, everlasting gadlus.
Proofs from Chazal that mesirus for ruchniyus brings greater reward
Consider the episode of Moshe Rabbeinu and Yosef’s bones. While all of Klal Yisroel busied themselves gathering the spoils of Mitzrayim—a mitzvah in its own right—Moshe occupied himself solely with the mitzvah of taking up Yosef’s aron. The Gemara in Sotah questions: Did Moshe lose out? Far from it! Because he set aside the material wealth for the mitzvah, he merited the ultimate kavod: Hakadosh Baruch Hu Himself attended to his burial.
Another example from the makos: During makkas tzefarde’a, the Midrash teaches that the frogs who threw themselves into the scorching ovens—mesirus nefesh for Kiddush Hashem—were the ones that survived, while those who remained safely in the fields perished.
The takeaway is clear: Those who "put themselves to death" by sacrificing comfort and safety al kiddush Hashem ultimately receive true life. Those who cling to security lose even that.
The reciprocal "descent" for Torah
There is a well-known incident with a talmid who, after his chasunah in America, returned to learn in the Mir Yeshiva in Europe. The conditions there were extremely difficult—poverty, lack of basic amenities—compared to the comfort he had known. The bochurim marveled at his sacrifice.
The Chofetz Chaim remarked: "Why wonder that he came down from America to learn Torah? Hakadosh Baruch Hu Himself descended from the heavens to Har Sinai to give the Torah! If the Ribbono shel Olam lowered Himself from shamayim, then certainly a Yid can lower himself from America—or any place of comfort—to come acquire it."
The principle: Matan Torah involved a tremendous yeridah from Hashem. To receive Torah properly, we too must make a yeridah—leaving our "high places," our comfort zones, our sense of being "established."
The sweetness of areivus in Torah
In the berachah before learning, we plead: "Veha'arev na...—Please make the words of Your Torah sweet in our mouths and in the mouths of Your people Yisroel."
Torah is not a solitary intellectual exercise. When a person sits and toils in Torah, the Ribbono shel Olam is lomeid kenegdo—studying opposite him. This partnership creates areivus—a unique sweetness and connection that no individual pursuit can match.
"Memis atzmo aleha"—the essence of being a ben Torah
Chazal teach (Berachos 63b): "Ein divrei Torah miskayemim ela b'mi shememis atzmo aleha"—Words of Torah endure only in one who "kills himself" over it.
This does not refer to literal death, chas veshalom. It means killing the ego, the baal habayis mentality—the sense of being "settled," confident in one's own seichel, owning one's life, comfortable and demanding.
The baal habayis often feels שאנן—secure in his own understanding, his possessions, his "rights."
The ben Torah, by contrast, knows he is nothing without Torah. He is constantly troubled by kushyos. He cannot rest when a contradiction arises. As the Rambam writes, good kushyos "awaken the heart." The true talmid is disturbed—he cannot sleep over a difficulty. This inner turmoil is the "death" of the self: it shatters complacency and rebuilds understanding purely on emes, on the Torah of the Rishonim and Acharonim, not on personal assumptions.
The role of the yeshiva
A yeshiva is not merely a beis midrash for learning; it is a place where this vital "death" occurs, granting true chiyus.
Just as Yisro left Midian, a bochur enters yeshiva to leave behind his "I"—his zich, his ego, his social standing, his demands. In its place, he connects to the ziknei ha'aretz, the chain of gedolei Yisroel across generations.
While the world pursues "life" through pleasure and status, real chiyus comes from attachment to the Mekor HaChaim—Torah itself. By "killing" the superficial self, one attains eternal vitality.
In conclusion, the call to every ben yeshiva is to fully accept the ol haTorah. Let go of "I deserve," "I own," "I understand." Humbly submit to the infinite depth of Torah—and in that submission, one merits the greatest kavod, just as Yitro, who forsook worldly honor, was greeted with honor by the gedolim of Yisroel in the midbar. May we all be zocheh to this true gadlus.
הפרדוקס של כבוד יתרו
בפרשת יתרו נאמר: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות יח, ז). רש"י מעיר שם כבוד גדול נעשה ליתרו באותה שעה – משה יצא, אהרן יצא, וזקני ישראל הלכו אחריהם.
מדוע התורה מדגישה כל כך את הכבוד הזה? מה המסר העמוק שבתיעוד שיתרו זכה לכבוד כזה מגדולי ישראל?
ההסבר נעוץ במסירות הנפש של יתרו. רש"י במקום אחר מציין שיתרו ישב קודם לכן בכבוד העולם הגדול – היה כהן גדול במדין, מוקף יוקרה ונוחות. אך לבו דחפו לעזוב הכול, לנסוע אל המדבר השומם רק כדי לשמוע דברי תורה.
דווקא משום שהוא ויתר על כבוד העולם למען התורה, השיב לו הקב"ה כבוד התורה – כבוד אינסופי ונצחי: ראשי ישראל, ממשה רבנו ומטה, יצאו לקראתו. בכך שביטל את מעמדו בעולם הזה, זכה למעמד אמיתי ועליון לאין שיעור.
ראיות מחז"ל שמסירות למען רוחניות מביאה שכר גדול יותר
ראה את מעשה משה רבנו ועצמות יוסף. בעוד כל ישראל עסקו בביזת מצרים – מצווה כשלעצמה – משה התעסק רק במצוות העלאת ארונו של יוסף. שואלת הגמרא בסוטה: וכי הפסיד משה? חלילה! דווקא משום שהניח את הביזה למען המצווה, זכה לכבוד העליון – הקב"ה בעצמו השתדל בקבורתו.
דוגמה נוספת ממכת הצפרדע: המדרש מלמד שהצפרדעים שמסרו נפשן וזרקו עצמן לתנורים הלוהטים – לשם קידוש השם – דווקא הן נשארו בחיים, ואילו אלו שנשארו בשדות בביטחון – מתו.
המסקנה ברורה: מי ש"ממית עצמו" – מוותר על נוחות וביטחון לשם קידוש השם – בסופו של דבר מקבל חיים אמיתיים. ומי שנאחז בביטחון – מאבד גם אותו.
ה"ירידה" ההדדית למען התורה
מעשה ידוע בתלמיד שמיד לאחר חתונתו באמריקה חזר ללמוד בישיבת מיר שבאירופה. התנאים שם היו קשים מאוד – עוני, מחסור במים ובנוחיות – לעומת הנוחות שהכיר. הבחורים התפלאו על מסירותו.
אמר החפץ חיים: "מה פלא שבא מאמריקה ללמוד תורה? הקב"ה בעצמו ירד משמיים להר סיני כדי לתת את התורה! אם הקב"ה הוריד את עצמו משמיים, ודאי שיהודי יכול להוריד את עצמו מאמריקה – או מכל מקום נוח – כדי לזכות בה."
העיקרון: מתן תורה כלל ירידה אדירה מצד הקב"ה. כדי לקבל תורה כראוי, גם עלינו לעשות ירידה – לצאת מ"מקומות הגבוהים" שלנו, מאזורי הנוחות, מהתחושה שאנו "מבוססים".
מתיקות ה"ערבות" בתורה
בברכת התורה אנו מתחננים: "וְהַעֲרֵב נָא... – והערב נא את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל."
מדוע ההדגשה "בפינו ובפי עמך"? התורה אינה עיסוק אינטלקטואלי בודד. כשאדם יושב ועמל בתורה, הקב"ה לומד כנגדו. השותפות הזו יוצרת "ערבות" – מתיקות מיוחדת וחיבור שאף עיסוק אישי לא יכול להגיע אליו.
"ממית עצמו עליה" – עיקר מהות הבן תורה
מלמדים חז"ל (ברכות סג ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה."
אין הכוונה למיתה ממש, חס וחלילה. הכוונה היא להמית את האגו, את מנטליות "בעל הבית" – התחושה שאדם "מבוסס", בטוח בשכלו שלו, בעל חייו, נוח ודורש זכויות.
בעל הבית לעיתים מרגיש "שאנן" – בטוח בהבנתו העצמית, ברכושו, ב"זכויותיו".
בן התורה לעומת זאת יודע שאינו כלום בלי התורה. הוא מוטרד תמיד מקושיות. אינו יכול לישון כשיש סתירה. כפי שכתב הרמב"ם, קושיות טובות "מעוררות את הלב". התלמיד האמיתי מוטרד – אינו ישן מפני קושיא. הטלטלה הפנימית הזו היא "מיתת העצמי": היא שוברת את השאננות ובונה מחדש את ההבנה על בסיס האמת, על פי התורה של ראשונים ואחרונים, ולא על הנחות אישיות.
תפקיד הישיבה
ישיבה אינה רק בית מדרש ללימוד; היא מקום שבו מתרחשת ה"מיתה" החיונית הזו, וממנה נובע חיות אמיתית.
כשם שיתרו עזב את מדין, כך נכנס הבחור לישיבה כדי להשאיר מאחור את ה"אני" שלו – האגו, המעמד החברתי, הדרישות. במקומו הוא מתחבר לזקני הארץ, לשלשלת גדולי ישראל לדורותיהם.
בעוד העולם רודף "חיים" דרך הנאות ומעמד, החיות האמיתית באה מדבקות במקור החיים – התורה עצמה. ב"המיתת" העצמי השטחי זוכים לחיות נצחית.
לסיכום, הקריאה לכל בן ישיבה היא לקבל עליו במלואו את עול התורה. לוותר על התחושות "מגיע לי", "זה שלי", "אני מבין". להכנע בענווה לעומק התורה האינסופי – ובכך לזכות לכבוד הגדול ביותר, ממש כיתרו, שעזב את כבוד העולם וזכה שיקבלוהו גדולי ישראל במדבר. יהי רצון שנזכה כולנו לגדלות האמיתית הזו. [הגחי"ק שליט"א]
