א. סדר קדימה: מנחה או נסכים?
כאשר עומדות לפני האדם שתי אפשרויות – להביא מנחה או להביא נסכים – יש לדון איזו מהן קודמת לחברתה.
1. המעלה של נסכים: "כולה לגבוה"
מצד אחד, יש לומר שהנסכים קודמים, שכן הם עולים כליל לגבוה, בניגוד למנחה שחלקה נאכל על ידי הכהנים ורק הקומץ קרב על המזבח. סברא זו מצינו במסכת זבחים (פ"ט ע"א), שם נקבע כי עולה קודמת לשלמים משום שהיא "כולה לגבוה". (ויש לעיין אם נכון לומר ששלמים נחשבים "פחותים" במעלתם לגבוה רק בשל אכילת אדם).
2. המעלה של מנחה: ריבוי מצוות
מאידך, ניתן לטעון שבמנחה יש מעלה אחרת – ריבוי מצוות, שכן יש בה גם נתינה לגבוה וגם מצוות אכילה לאדם. אולם, הדין המעדיף עולה על שלמים מוכיח שמעלת "כולה לגבוה" גוברת על היתרון של ריבוי המצוות הכולל אכילת אדם.
3. מבחן סדר העשייה
במסכת יומא (ל"ג ע"א) מפורש כי בסדר העבודה המנחה קודמת לנסכים, מה שמעלה את הסברא שגם כאן המנחה תוקדם. עם זאת, במסכת הוריות (י"ג ע"א) מצינו שחטאת העוף קודמת לעולת בהמה בסדר עשייתה, ובכל זאת, אדם שיכול להביא רק אחד מהם – מביא עולה.
לסיכום: נראה לענ"ד כי המנחה קודמת.
ב. יחיד שעשה בהוראת בית דין – גדרי פטור אונס
במשנה ביבמות (פ"ז ע"ב) נאמר כי יחיד שפעל על פי הוראת בית דין שהתבררה כטעות, פטור מקרבן. כך למשל, אם בית דין התירו לאישה להינשא ולאחר מכן התברר שבעלה חי, היא פטורה. בגמרא (שם צ"ב ע"א) מבואר שלדעת אחד האמוראים, הפטור נשאר בתוקפו גם אם האישה הייתה אסורה להינשא מסיבה אחרת (כגון גרושה לכהן).
מכאן עולה יסוד חשוב: אף שפטור "הוראת בית דין" מבוסס על הגדרת המעשה כ"אונס", הפטור נותר בעינו גם אם היה קיים איסור נוסף שהיה אמור למנוע את המעשה. (אלא אם נפרש שפטור הוראת בית דין אינו מדין אונס, אך לרבים מהראשונים זהו אכן יסוד הפטור).
ליסוד זה – האם אונס נחשב אונס כשבלאו הכי המעשה היה אסור – ישנן השלכות בכמה תחומים:
1. זר שאכל תרומה בשוגג
במסכת כתובות (ל' ע"ב) נידון מקרה של זר שאכל תרומה, שחל עליו הכלל "קם ליה בדרבה מיניה" (פטור מתשלום ממון כיוון שמתחייב בנפשו/מיתה בידי שמים). הגמרא מקשה כיצד ייתכן פטור זה, שהרי חיוב הממון חל בשעת ההגבהה ("קנייה") וחיוב המיתה חל רק בשעת האכילה, ואין זה "בת אחת".
והקשה הגרע"א )שם( הרי משכחת לה שהחיוב ממון הוה רק בשעת
אכילתו, באופן שכהן אחד הפקיד תרומה ביד אביו והיורש בא לירש
ולא ידע מהפקדון והיה הכל בחזקת אביו, דבזה לא מחייב מטעם
שומר ומזיק )כמבואר בגמרא כתובות ל"ד ב' לענין פרה שאולה שסברו שהיא של
אביהם( אלא חייב רק בשעת אכילתו משום נהנה. וכן כתב בישועות
ישראל )סי' ע"ב ס"ק ב' ( בשם הריטב"א. חזינן דסברי לענין נידון הנ"ל
דבאמת מיקרי אונס.
אך כתב בישועות ישראל דאינו כן, דכיון שיודע שהוא תרומה ואסור
באכילה לזר, שוב לית ליה פטור אונס, אם כן חייב משום גנב ומזיק
וליכא קם ליה בדרבה מיניה. וכך כתב באהבת חסד ) להגר"א מטשכנאוי,
כתובות שם (.
וכתב בישועות ישראל ) שם ( דהכי נמי בפרה שאולה וטבחוה ואכלוה
ביום הכיפורים יהיו חייב מדין מזיק כיון דבלאו הכי היה אסור
לשוחטו מחמת יום הכיפורים .
חזינן מדברי ישועות ישראל ואהבת חסד דסברי דבנידון הנ"ל
מיקרי מזיד.
2. "אין דרכו להתבונן" במקום שאסור ללכת בו
ההלכה קובעת (בבא קמא כ"ז ע"ב) שאדם שנתקל בכד ברשות הרבים ושברו – פטור, כיוון שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים, וזהו נחשב אונס.
יש לחקור: מה הדין אם אותו אדם הלך במקום שאסור לו ללכת בו (למשל כהן בבית קברות)? האם גם אז ייחשב אנוס על שבירת הכד, או שמא כיוון שבעצם הליכתו פעל באיסור, פקע ממנו פטור האונס?
3. רודף ששבר כלים
רודף אחר חברו להורגו ששבר כלים תוך כדי ריצתו, פטור מהתשלום מדין "קם ליה בדרבה מיניה". לכאורה, ניתן היה לפוטרו גם ללא דין זה, שהרי "אין דרכם של בני אדם להתבונן".
לפי שיטת ה"ישועות ישראל", מובן מדוע זקוקים לדין "קם ליה": כיוון שהרודף עוסק באיסור, הוא אינו יכול ליהנות מפטור האונס של "לא התבונן". אך לשיטת רע"א, הדבר קשה. ויש לומר שמדובר במקרה שהרודף ראה את הכלים ובכל זאת דרס עליהם.
שאלה למחשבה: במקרה של רודף שניתן להורגו רק בשלב מאוחר יותר, או במקרה שאסור להורגו כי הדבר יגרום למות אחרים – האם יתחייב על הכלים ששבר, כיוון שבאותו רגע לא חל עליו דין מיתה? הדבר טרם נתברר וצריך תלמוד.
[עפ"י דברי מורנו הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל]
