We can already detect the existence of a soul in young children who have a very strong inclination to spirituality before they have been contaminated and corrupted by the impurities and vicissitudes of life. It is quite easy to teach children about Hashem - even though they can't see Him. They are naturally inclined to live religious lives and pedagogues believe that the best education for children is a pure religious one. Even adults can connect to their souls when not troubled by life's constant struggles. When they have quiet moments, when they are in a hospital, at a cemetery, at a shiva home, when remembering lost soldiers or children brutally murdered, people naturally focus on soul, meaning and the purpose of existence. On G-d.
Look at the world. How many religions are there? Countless. Despite all of the advances of modern science which often claims to understand and explain everything, there are still billions of religious people in the world. Even so-called atheists also are religious. They are religious atheists. They try to find meaning in life [even if that meaning is proving that there is no G-d, G-d forbid]. They attempt to form a philosophy of secular ethics [unsuccessfully, but they try]. Some even talk about a human soul. Everyone who is seeking to connect to something bigger than himself is expressing his innate [albeit usually misguided] religiosity.
The strongest inclination of man is seek closeness with Hashem.
See the words of the Rav ztz"l:
א. "קרבת אלהים" באדם
הטבעיות הטהורה של נשמת האדם יכולים אנו להכיר בהבחנה עמוקה וחודרת בקטנותו של אדם, בתקופת הילדות, בעוד לא נזדהמה נשמתו בזוהמת "השאור שבעיסה" שבמהומת החיים. בהבחנה מבררת רואים אנו, כמה נוח הוא אז האדם לקבל רגש אלהי וכמה הוא מוכשר להיות מושפע לחבת קדושה ויראת שמים, תיכף משבא לכלל דעה כל שהיא. על כן באו גם טובי החושבים של הפדגוגיה לידי הכרה, שהחנוך הדתי הטהור, המואר בשכל טוב ומרופד ברגשות עדינים, הוא החנוך היותר טבעי להאדם בילדותו. בגדלותו של אדם, אמנם חזון יקר הוא, מפני מחשכי החיים הרבים, למצוא אדם, שנשמתו האלהית מאירה בו כפי עצם טבעה וטהרתה. אבל בכל עת שימצא האדם לרוחו חפש גמור ומחלט, כשלא יזעזעוהו מקרים מרעישים, טובים או רעים, וטרדותיהם המסערות לא תטרדנה אותו, הננו רואים את הנטיה האלהית, על פי הכרח טבעי פנימי, עצמי, הולכת ומפלסת לה נתיבותיה בלבבו; אף באין אמר ודברים יחשק להתרומם אל על, וחפץ אדיר ימצא בקרבו גם לחוש ולהרגיש בנפשו פנימה מנוחה ומרגוע לב בקרבת אלהים. כמו כן מצד חיי החברה של העמים, אין לנו שום קבוץ חברתי חשוב ומתוקן אפילו במקצת, שלא יפעל בקרבו התכן האמוני והדתי פעולות נכרות ורבות ערך, על ידי זרם השאיפה לקרבת אלקים הזורם בקרבם, אף שהוא בצורה מסותרת ועלומה. ובחיי האנושיות בכללה, הלא ההתגלות וההבעה, הדרך ואופן השאיפה לקרבת אלהים, באיזו צורה שתהיה, הוא החוט הפנימי המאחד וחורז בכללותו את כל האמונות והדתות כולן, שהן הנן המקיפות את כל האנושיות בעלת הערך ההיסטורי. ככה מתברר לנו, מתוך כל מצביו השונים של האדם וחזיונות חייו, המשפט כי הנטיה היותר עזה, תקיפה ועדינה, מכל הנטיות, התשוקות והשאיפות הרוחניות, המתגלות בנפש האדם, היא זו של "קרבת אלהים".
