"... יסוד מכלל המצווה של
״והלכת בדרכיו, מה הוא.. אף אתה...״ . בזה נכללו כל מידותיו
של הקב״ה כולם. הנביאים גילו לנו את מידותיו, השתמשו כלפי
הקב״ה בכל השמות והכינויים שכתובים בספרי הנביאים, וכן כל ספרי הנביאים הם דינים שצריך
לנהוג בהם מדין ״והלכת בדרכיו״.
אנו מוצאים במידותיו של הקב״ה
דוגמא ליסוד זה, שגם אותו למדנו
פה בשם הסבא מסלבודקה. בגמרא
בסוף פסחים (קיח א): ״אמרו, בשעה שהפיל נמרוד הרשע
את אברהם אבינו לתור כבשן האש
אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך
הוא רבונו של עולם ארד ואצנן
ואציל את הצדיק מכבשן האש ,
אמר לו הקדוש ברוך הוא אני יחיד
בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה
ליחיד להציל את היחיד״.
רואים מכאן שגם זו מידה ממידותיו של
הקב״ה ששייך להיות כמוהו -
להיות יחיד. אני יחיד והוא יחיד
בעולמו.
בגמרא בריש חגיגה כתוב:
״אמר להם הקדוש ברוך הוא
לישראל, אתם עשיתוני חטיבה
אחת בעולם ואני אעשה אתכם
חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני
חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע
ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד, ואני
אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם
שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. כלומר, כלל
ישראל עושים את הקב״ה יחיד, חטיבה אחת בעולם, זה מה
שנקרא יחיד, שהדברים נמצאים בו ביחידות, באופן שהוא לא
בין יתר הדברים שנמצאים בעולם.
זה מה שכתוב ברמב״ם - שאין מציאותו במציאותנו. יחיד -
זו מציאות בפני עצמה, שאינה נתפשת עם יתר המציאויות שיש
בעולם, דבר בפני עצמו, וזהו - ״אעשה אתכם חטיבה אחת, שנא׳
״מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. גם זו מציאות שנקראת
״יחיד״.
״ויהיו שם ישראל לגוי, מלמד שהיו ישראל מצוינים
שם״, הם לא היו כיתר הדברים, אחד מרבים, אלא יחידים, דבר
בפני עצמו, אני יחיד בעולמי והוא בעולמו. וכשם שהחידוש
המיוחד שחידשו גדולי עליון, המיסדים של הישיבה, ״לעבוד את
הקב״ה בטעם הטוב שיש בלימוד, בגישמאק״, היה בבחינת
עבודה, עבודה שלימה, כך היתה עבודה שלימה בלהיות ״יחיד״,
להשתדל בכל הכוחות להבליט את היחידות של כל אחד ואחד,
״לפיכך נברא האדם יחידי״, כל אחד עולם מלא , וכל עולם מלא
הוא מציאות לעצמו. דבר שלם לעצמו. עולם מלא הוא דבר
שאינו נספר בין יתר הדברים, לא להיות נתון בדפוס, להתנגד בכל הכח לכך. להתרחק, להימנע ממה שנקרא בלשון העולם
״תלבושת אחידה״ - קרי להראות כמו כולם, להיכנס למסגרת,
אלא להיות יחידות. זהו לעבוד את הקב״ה בלהיות יחיד, להיות
דומה לו, אני יחיד וכל אחד צריך להיות יחיד בעולמו.
[הגרמ"ש זצ"ל]