הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א האדמו"ר שליט"א מדז'יקוב
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה "וקצותה
את כפה לא תחוס עינך", ומפסוק זה ילפי' בספרי שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי
שירדפהו להורגו, וכדכ' הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין רמ"ז והחינוך
ז"ל במצוה ת"ר, עוד כתבה תורתינו הקדושה בפרשתן "כי כאשר יקום איש
על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" ומפסוק זה ילפי' בסנהדרין ע"ג א' דהרודף
אחר הערוה לבא עליה מצילין אותה בנפשו של רודף.
והנה
נלע"ד בעז"ה לעורר בדבר החדש, ואע"ג שיראתי שמא יבואו בעלי תריסין
בתורה ויכוני מכה נאמנה, מ"מ לא אמנע מלחוקקו עלי גליון משום כמה מילי
מעלייתא דאית ביה.
ובהקדם
ז' הקדמות.
א]
קיי"ל דחייבי מיתות בי"ד שהזיקו פטורים משום דקם לי' בדרבה מיני' ואפי'
חייבי מיתות שוגגין אמרי' בהו קלב"מ, והנה הגרעק"א ז"ל בחי'
לכתובות ל' ב' בד"ה רש"י ד"ה ואי, כתב וז"ל "או די"ל
דאף אם חייבי כריתות שוגגים פטורים, מ"מ באנוס לאו דין איסור מיתה יש בו
דאונס מן התורה מותר ולא עבר כלום, ונ"מ לדידן בחייבי מיתות אם עושה באונס
וקרע אז שיראים של חבירו, וצ"ע לדינא", וכן נסתפק המנח"ח ז"ל
במצוה רצ"ו אות כ"ו באנוס לעבור על אחד מג' עבירות ועבר ולא נהרג ובאותו
זמן הזיק ממון חבירו האם אמרי' בזה קלב"מ.
ב]
אמרי' בסנהדרין ע"ד א' דרודף אחר חבירו ובזמן הרדיפה הזיק ממון חבירו פטור,
משום דקים לי' בדרבה מיניה דמתחייב בנפשו הוא, שהרי ניתן להצילו בנפשו.
והנה
הא דברודף אמרי' קלב"מ אין זה משום דחייב מיתה על עבירה דרציחה, דזה אינו,
דאכתי לא עבר על איסור רציחה, ותו, דאפי' רודף באונס גמור נמי מצוה להרגו, וכדחזי'
בעובר שמסכן חיי אמו קטלינן לי' וכ' הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' רוצח
ה"ט, דהיינו טעמא כיון דהוא רודף ואע"ג דאין לך אונס גדול מזה, ומדחזי'
דרודף באונס נמי ניתן להצילו בנפשו בהכרח דאין זה משום דעובר עבירה שיש בה מיתה,
אלא היינו טעמא דאמרי' בי' קלב"מ כיון דהותר דמו דמצוה ביד כל אחד מישראל
להרגו ולמונעו מהעבירה הוי כחייב מיתה לכ"א מישראל, והתוס' בסנהדרין ע"ג
א' ד"ה להצילו כ' דהא דתנן דרודף ניתן להצילו בנפשו היינו להציל הרודף ממעשה
העבירה יעו"ש, וכונתם ז"ל דרצון התורה למנוע מעשה עבירה דרציחה וגם קטן
ההורג הוי מעשה רציחה.
וגדולה
מזו יש להוכיח דאפי' היכא דכדי להציל הנרדף א"צ להרוג הרודף אלא ניתן להצילו
באחד מאבריו נמי אמרי' קלב"מ, וכדמוכח מהא דכ' המל"מ ז"ל בפ"ח
מחובל ה"י דרודף שיכולים להצילו באחד מאבריו דאסור להורגו, דין זה לא נאמר
אלא גבי אדם אחר, אבל הנרדף עצמו אינו צריך לדקדק ואם הרגו אינו נהרג עליו,
והגרעק"א ז"ל שם בגליון הביא מדברי הלבוש ז"ל דלכתחילה אין הנרדף
צריך לדקדק אם ניתן להצילו באחד מאבריו, והק' שם הגרעק"א ז"ל דא"כ
נימא בי' קלב"מ והרי מדברי הגמ' בסנהדרין ע"ד א' מוכח דלא אמרי'
קלב"מ בכה"ג, יעו"ש. ומוכח מקו' הגרעק"א ז"ל דאפי' היכא
דאין הרודף חייב מיתה דהא ניתן להצילו באחד מאבריו מ"מ כיון דלהנרדף מותר
להרוג הרודף גם בכה"ג, הי' מן הדין דנימא בזה קלב"מ.
ג]
אמרי' בסנהדרין פ"א ב' דבועל ארמית קנאים פוגעים בו, והגרעק"א ז"ל
בכתובות כ"ט א' ד"ה ועל הכותית, כתב דכיון דאיכא דין קנאים פוגעים בו
אמרי' בי' קם לי' בדרבה מיני', ואם בשעת הבעילה הזיק ממון חבירו פטור דאמרי' בי'
קלב"מ יעו"ש, והרי בועל ארמית אין במעשה העבירה חיוב מיתה דאין זה ערוה אלא
הוי איסור לאו, וא"כ א"א לדון בו קלב"מ משום דעבר על עבירה שיש בו
מיתה, אלא בע"כ דכיון דחייבים למונעו מהעבירה ע"י פגיעה בו, מהאי טעמא
גופא אמרי' בי' קלב"מ כיון דבשעת העבירה הותר דמו, ואע"ג דהעבירה עצמה
אין בה מיתה.
ד]
הנה בהא דאמרי' דרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו, יש להסתפק באנוס על הרדיפה האם
ניתן להצילה בנפשו, וצדדי הספק האם יסוד הדין הוי כדי למנוע הרודף מעבירת גילוי
עריות ובאונס ליכא עבירה או דילמא יסוד הדין כדי להציל הנרדפת מפגם, ויש לפשוט
הספק מהא דכ' הרמב"ם ז"ל בסה"מ ל"ת רצ"ג דגם קטן הרודף
אחר הנערה מצילין אותה בנפשו, ועי' בדברי המנח"ח ז"ל במצוה ת"ר אות
ח', והרי קטן אינו בר עבירה ועכ"ז מצילין אותה בנפשו ומוכח דיסוד הדין דהצלת
הנערה היינו להצילה מפגם. [אמנם עי' בדברי האור שמח ז"ל בפ"א מרוצח
הי"ג].
וכן
מוכח מדברי השאילתות ז"ל בפר' וארא שאי' מ"ב וכ"כ המאירי ז"ל
בסנהדרין ע"ד א' ד"ה ומגדולי, דהא דרודף אחר הערוה ניתן להצילה בנפשו
היינו משום דכשאונסין אותו לפוגמה הוי כאונסין אותו להרגה דפגמא כקטלא הוי
יעו"ש דפי' דזהו כונת הכתוב 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה',
והרי בקטלא גם ברודף באונס ניתן להצילו בנפשו וכנ"ל, וא"כ ה"נ
ברודף באונס אחר הערוה ניתן להצילה בנפשו.
ה]
אמרי' בסנהדרין ע"ד א' "תניא רבי שמעון בן יוחי אומר העובד עבודה זרה
ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן וכי
עונשין מן הדין קא סבר עונשין מן הדין".
ויש
להסתפק בהא דס"ל לר"ש דעובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו, האם זה דוקא
בעובד ע"ז במזיד ומשום חומרת העבירה ציונו הקב"ה למונעו מן העבירה אפי'
בכדי איבוד חייו, אבל אם גוי אונסו לעבוד ע"ז אע"ג דיהרג ואל יעבור לא
קטלי' לי', או דילמא גם היכא דאנוס ע"ז מ"מ עבירת ע"ז מיהא איכא
וגם בזה ניתן להצילו בנפשו.
ונלע"ד
בעז"ה להוכיח דאפי' באונס כן הוא, דהנה ר"ש יליף לה פגם גבוה מק"ו מפגם
הדיוט והיינו מהא דהרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו [כ"נ מדברי הרמ"ה
ז"ל שם], ומדהוכחנו לעיל דגם הרודף באונס אחר הנערה ניתן להצילו בנפשו, א"כ
ה"ה בפגם גבוה, וגם אם נימא דפגם הדיוט דקאמר ר"ש, היינו רודף אחר חבירו
להרגו, הא ברודף באונס נמי ניתן להצילו בנפשו וכנ"ל מהא דקטן הרודף אחר חבירו
להרגו דניתן להצילו בנפשו.
ואין
לסתור דברינו מהא דס"ל לר' אלעזר ב"ר שמעון התם דגם מחלל שבת ניתן
להצילו בנפשו ואמרי' התם דה"ט משום דס"ל כאבוה דעובד ע"ז ניתן
להצילו בנפשו, ויליף חילול שבת מע"ז יעו"ש, והרי חילול שבת באונס פשיטא
דאין מצילין אותו בנפשו דאדרבא חייב לחלל שבת באונס נפשות, ומינה דגם בע"ז
באונס אין מצילין אותו בנפשו, הא ליתא, דזיל בתר טעמא בע"ז באונס כיון דדינו
יהרג ואל יעבור ניתן להצילו בנפשו, אבל חילול שבת דדינו יעבור ואל יהרג אין
מצילין, ואדרבא חיוב גמור לחלל שבת בכה"ג.
ו]
הנה יש להסתפק, לדעת ר"ש הנ"ל דעובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו, היאך
הדין בעבד ע"ז ובאותו זמן הזיק ממון האם איכא בזה דין קלב"מ, והנה בעבד
במזיד פשיטא דאיכא דעבירת ע"ז הוי עבירה שיש בה מיתת בי"ד, כי קא מספקא
לי בעבד באונס, דמשום עבירה שיש בה מיתה לית לן בה להך גיסא דבחייבי מיתות אונסין
ליכא קלב"מ, מי נימא כיון דניתן להצילו בנפשו א"כ הוי כדינא דקנאים
פוגעים בו וכדינא דרודף דכיון דהותר דמו אמרי' קלב"מ.
ובפשוטו,
איכא למילף מהא דבועל ארמית דקנאים פוגעים בו וס"ל להגרעק"א ז"ל
דמה"ט הותר דמו ואמרי' בי' קלב"מ, וכן מכל רודף דאינו נהרג משום מעשה
העבירה אלא משום הצלת הנרדף וכנ"ל ואמרי' בי' קלב"מ, וה"נ דכוותה.
ז]
נחלקו רבנן קמאי ז"ל במי שרוצים לכפוף קומתו לע"ז או במי שרוצים לזרקו
על התינוק להמיתו האם חייב למסור נפשו, דעת התוס' בסנהדרין ע"ד ב' ד"ה
והא, דליכא חיוב, אבל דעת הרמב"ם ז"ל דגם בכה"ג איכא חיוב מסירות
נפש, וכדכ' מהר"ם חביב ז"ל בס' תוספת יוה"כ יומא פ"ב א',
ויליף לה מהא דהרמב"ם ז"ל השמיט שריותא דקרקע עולם יעו"ש,
וכ"כ הפנ"י ז"ל בכתובות ג' ב' בדעת ר"ת ז"ל שם בתוס'
ד"ה ולדרוש, ועי' בדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות ס"ד
דבכופפין קומתו לע"ז הא דאינו חייב למסור נפש היינו רק משום דהוי בלא מעשה
ויליף לה מקרק"ע גבי עריות יעו"ש, ומינה דלהרמב"ם ז"ל דלא
ס"ל לשריותא דקרק"ע ה"ה בכופפין קומתו לע"ז וכ"כ
המנח"ח ז"ל במצוה רצ"ה אות י"ז.
והנה
בפשוטו צ"ע, דהנה הראשונים ז"ל דכתבו דעל קרקע עולם ליכא חיוב
מסי"נ נתנו טעם לדבר דמה בצע כי תמסור נפשה הא אפשר לכופה בע"כ עי'
בדברי הנמוק"י ז"ל שילהי פ' בן סורר, וא"כ מאי טעמייהו דהר"ת
והרמב"ם ז"ל דחייבת למסור נפשה ומה בידה לעשות.
ונלע"ד
בעז"ה ליישב דנפק"מ דאם יכולה להרוג עצמה קודם שתיבעל לנכרי באונס חייבת
לעשות כן וגם זה נכלל בחיוב מצות קידוש
השם שיהרג ואל יעבור, וכן נמי כשרוצים לכפתו ולזורקו על התינוק אם יכול להרוג עצמו
ולא יבא לידי שפיכות דמים חייב לעשות כן.
ושו"מ
דהגרא"ו ז"ל הי"ד בקובץ הערות סי' מ"ח אות ה' יליף כן מדברי
הרמב"ן ז"ל במלחמות שילהי פ' בן סורר יעו"ש שהאריך בזה.
ואחרי
כל דברי האמת והשלום הללו, נלע"ד בעז"ה להוציא חידוש דין נפלא.
מי
שאנוס לעבור על אחד מג' עבירות שדינו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג, גם להך גיסא
דבחייבי מיתות אונסין ליכא קלב"מ, מ"מ בג' עבירות אמרי' קלב"מ,
ואמינא מילתא בטעמא, דלבתר דהוכחנו בע"ה דלדעת ר' שמעון דעובד ע"ז ניתן
להצילו בנפשו אם הי' אנוס לעבוד ע"ז ובאותו זמן הזיק ממון חבירו פטור
מתשלומין דכיון שהותר דמו דכל אחד חייב להמיתו למונעו מהעבירה ה"ז כדינא
דקנאים פוגעים בו דכ' הגרעק"א ז"ל דפטור מתשלומין, מעתה אית לן למימר
דגם לדידן דעובד ע"ז לא ניתן להצילו בנפשו, מ"מ כיון דדינא הוי דחייב
להמית את עצמו כדי שלא יעבור על אחד מג' עבירות, א"כ הותר דמו לגבי עצמו, דמה
לי אם אדם אחר יכול להורגו למונעו מעבירה ומה לי אם הוא חייב להרוג את עצמו ולמנוע
עצמו מעבירה, זיל בתר טעמא, כיון דבעבירה זו דמו הותר ע"י עצמו שפיר שייך בזה
קלב"מ.
מיהו
י"ל דשאני בועל ארמית דדין קנאים פוגעים בו שויא חיוב מיתה על הבועל, דהרי גם
אם יכולים למונעו מהעבירה ע"י פגיעה באחד מאבריו מותר להרגו, והיינו ע"כ
כיון דהתורה החילה עליו דין מיתה אלא דאין זה בתורת חיוב בי"ד אלא בתורת מצוה
לקנאים לפגוע בו, ומ"מ בשרשו הוי דין חיוב מיתה, וא"כ מה"ט שפיר
אמרי' בי' קלב"מ, אבל בנד"ד דאין זה חיוב מיתה, אלא התורה חייבתו לכל
איש מישראל לימנע מג' עבירות אפי' בכדי המתת עצמו, ומ"מ בשרשו אין זה חיוב
מיתה כלל וא"כ י"ל דזה גופא דחייב למות ולא לעבור אין בו די לדונו
בקלב"מ כיון דבשרשו אין זה חיוב מיתה.
ברם,
אכתי איכא למילף מכל רודף אחר חבירו להרגו דאמרי' בי' קלב"מ וכדאמרי'
בסנהדרין ע"ד א', והרי הא דרודף ניתן להצילו בנפשו אין זה משום עונש על עבירה
שיש בו מיתה, ובשורש הדין אין זה חיוב מיתה דהא אכתי לא עבר על רציחה, ומדאמרי'
בי' קלב"מ מוכח דגם היכי דההיתר להורגו היינו כדי להצילו מן העבירה ולא משום
דעבר על עבירה שיש בו מיתה, מ"מ כיון דשרי להורגו אמרי' בי' קלב"מ,
וא"כ ה"ה בנד"ד כיון דהנאנס לעבור על ג' עבירות חייב להמית את עצמו
נימא בי' קלב"מ.
אלא
אם נחלק באופן זה, דהנה הא דבהותר דמו אמרי' קלב"מ לכאו' צ"ע דהא
קלב"מ ילפי' בכתובות ל"ז א' מ'ולא יהיה אסון' דאם יהי' אסון לא יענש
דמוטל עליו עונש מיתה ומה ענין זה להותר דמו, ובע"כ דמה שמותר לאחר להרגו הוי
כאילו הוטל עליו עונש מיתה, וכ"ז שייך היכא דהריגתו הוי ע"י אחר, אבל מה
שהוא צריך להרוג את עצמו לא שייך להגדירו כעונש, אלא הוא חלק מחיוב השתדלותו שלא לעבור
אחד מג' עבירות, ולא שייך הכא דינא דקלב"מ.
תמצית העולה מהדברים.
א] נראה בע"ה לחדש הלכה ובהקדם ז'
הקדמות. קיי"ל דעובר עבירה שיש בה מיתת בי"ד ובאותו זמן הזיקו ממון
פטורים משום קלב"מ ונסתפקו הגרעק"א והמנח"ח ז"ל בעבר באונס על
עבירה שיש בה מיתת בי"ד האם אמרי' קלב"מ.
ב] קיי"ל דרודף שהזיק ממון בשעת רדיפתו
פטור משום קלב"מ, והנה התם לא הוי עבירה שיש בה מיתת בי"ד דהא אכתי לא
עבר, וגם בקטן הרודף קטלי' לי', ובהכרח דמשום דהותר דמו אמרי' קלב"מ
ג] וכן מצינו בבועל ארמית דקנאים פוגעים בו,
וכ' הגרעק"א ז"ל דאם באותו זמן הזיק פטור משום קלב"מ, והרי בעילת
ארמית אין בה מיתת בי"ד, ובהכרח דהוי משום דהותר דמו.
ד] יל"ע באנוס לרדוף אחר הערוה האם
קטלי' לי', ויש להוכיח מקטן הרודף אחר הערוה דקטלי' לי', ומוכח דאין זה משום
העבירה אלא משום הצלת הנרדפת.
ה] דעת רשב"י דהעובד ע"ז ניתן להצילו
בנפשו, ויל"ע האם דוקא בעובד במזיד או דילמא אפי' באונס, ויש להוכיח מהא
דיליף רשב"י ע"ז מרודף אחר נעה"מ, ומדהוכחנו דהתם גם ברודף באונס
ה"ה בעובד ע"ז באונס כיון דדינו יהרג ואל יעבור.
ו] יל"ע בעבד ע"ז באונס לדעת
רשב"י והזיק ממון האם אמרי' בי' קלב"מ, ויש להוכיח מרודף ומבועל ארמית
דמשום דהותר דמו אמרי' קלב"מ, א"כ ה"ה בעובד ע"ז באונס.
ז] נחלקו רבנן קמאי ז"ל בשרוצים לכופתו
ולזורקו על תינוק האם יהרג ואל יעבור וכן באנוסה ליבעל בקרקע עולם, ודעת
הרמב"ם ז"ל דיהרג ואל יעבור, וצ"ע מה בצע כי ימסור נפשו הא האנס
יכול לכופו בע"כ.
ח] וצ"ל דנפק"מ דחייב להרוג את
עצמו קודם שיזרקוהו על התינוק, וכ"כ הגרא"ו ז"ל הי"ד בקובץ
הערות.
ט] מעתה לפי"ז נלע"ד בעז"ה
לחדש, דמי שאנוס לעבור על אחד מג' עבירות כיון דחייב להרוג את עצמו קודם שיעבור,
א"כ הותר דמו לגבי עצמו, וכשם דבהותר דמו לגבי אחרים אמרי' קלב"מ,
ה"ה באחד שחייב להמית את עצמו נימא קלב"מ.
י] אלא אם נחלק דכשאחרים מצווין להרגו נחשב
כיש עליו עונש מיתה, אבל מה שהוא חייב להמית את עצמו אין זה עונש אלא חלק ממצוות
קידוש השם ולא שייך בזה קלב"מ.
