The Purity Of An Army Camp [With Some GREAT Stories]

 

וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ

הרב שמואל אליהו שליט"א 
הלכות מלחמה
המחנה הצבאי כמקדש ה'
קולות וחומרות למחנה הצבא
פרשת "כי-תצא", כמו רוב הפרשות בספר דברים, עוסקת בדיני מלחמה. הפרשה מתחילה בהלכות בנושא זה, והן מוזכרות גם באמצעה ובסופה. הלכות מלחמה המופיעות במקומות שונים בתורה הן חלק מרמ"ח מצוות "עשה" ושס"ה מצוות "לא תעשה", אולם במשך כאלפיים שנה כמעט לא עסקנו בהן. רק בדורות האחרונים נדרשנו להלכות אלו, ובהמשך נראה מדוע יש חשיבות לבררן.

צריך להדגיש כי לא מדובר כאן על מצוות שנוהגות ביום-יום כמו תפילה, שבת, עירובין וכד', אלא על הלכות שהן מיוחדות לצבא ולמלחמה, כמו ההלכה בעניין שבי: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ". עיקרה הוא היתר מיוחד להתחתן עם נוכרייה בגלל המלחמה, והמשכה הוא שלא לנהוג בגסות בשבויה הזאת: "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ". יש כאן גם קולא וגם חומרא. וכך יש עוד קולות מיוחדות וחומרות מיוחדות למחנה הצבא, כפי שנראה בהמשך.
הקלות מיוחדות לחיילים במחנה

חכמינו מנו שישה דברים שפטרו מהם את היוצאים למלחמה, כולם לצורך ניהול המלחמה: א) יכולים להביא עצים מכל מקום בלא חשש גזל. ב) פטרו אותם מלחזר אחר מים לנטילת ידיים לפני אכילת לחם. ג) התירו להם לאכול פירות דמאי. ד) פטרו אותם מלהניח מאכל שתי סעודות לצורך עירוב חצרות ועירוב תחומין. ה) התירו להם לחנות ולעבור בכל מקום בלא לחשוש שיגרמו נזק לבעל השדה. ו) חיילים שנהרגו נקברים במקום נפילתם (עירובין יז, א).
צריך להדגיש שמדובר על שעת מלחמה ולא על שעת אימונים, וכן שמדובר גם על אלה שלא עוסקים בלחימה ממש. בנוסף חשוב לומר שלא מדובר על מקרה שיש חשש של פיקוח-נפש, שאז הכול מותר - עיין היכל יצחק או"ח מז . גם בשעת המלחמה עצמה לא חייבים להשתמש בקולות אלו, וצריך שיקול דעת גדול מתי מותר ומתי אסור להחמיר בהלכות אלו כדלקמן.

מעשה בפת עכו"ם בגזרת רמאללה

הרב זצ"ל היה מספר מעשה על שאלה שנשאלה באמצע מלחמת ששת הימים על-ידי חכם ישועה בן שושן, שהיה בעת ההיא קצין ממונה על חיילים שלחמו בגזרת רמאללה. חיילים אלו התקיימו זמן רב על מנות קרב יבשות, ובדרכם פגשו ערבי שאופה פיתות ורצו לקנות ממנו פת חמה.
אמר להם חכם ישועה שזו פת עכו"ם. אמרו לו כמה תלמידי חכמים מבין לוחמיו: הרי כתוב שמותר ללוחמים שנכנסים לגבול העכו"ם לאכול כל דבר. השיב להם: איך ייתכן שנאכל דבר איסור במחנה? הרי כתוב "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך בידיך והיה מחנך קדוש". כולנו ראינו עין בעין כמה וכמה נִסים גמורים של נוכחות ה' בתוכנו. איך נקל לאכול פת עכו"ם?
התאמץ חכם ישועה בן שושן ומצא טלפון להתקשר למו"ר אבא זצ"ל באמצע המלחמה. באותה שעה הרב למד את הלכות מלכים לרמב"ם העוסקות בדינים אלו ממש. והיה הרב רגיל לומר, כי לימוד הלכות בורא מלאכים, ואם לומדים הלכות מלחמה נבראים מלאכי מלחמה והם אלו שמסייעים לנו בעת קיום המצוות שעסקנו בלימוד הלכותיהן.
שמע הרב את שאלתו של חכם ישועה בן שושן ובתשובה קרא לו מדברי הרמב"ם שהיה פתוח לפניו: "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הנכרים ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים. וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו: 'ובתים מלאים כל טוב' – ערפי חזירים וכיוצא בהן" (הלכות מלכים פרק ח הלכה א). המשיך ואמר הרב: אם מותר לאכול נבלות וטרפות למרות שלא מדובר בפיקוח נפש, על אחת כמה וכמה שמותר לאכול פת עכו"ם בשעת מלחמה זו.
אחרי המלחמה בא חכם ישועה לרב זצ"ל. שאל אותו הרב: כיצד נהגתם עם פת העכו"ם? אמר לו חכם ישועה: אמרתי לחיילים את ההלכה שקראת ברמב"ם. אבל אמרתי להם שאני מחמיר על עצמי ולא יכול לאכול פת עכו"ם בשעה שהשכינה שורה במחנה. אמרו כל החיילים: אם אתה לא אוכל, גם אנחנו לא אוכלים. התגברו ולא אכלו פת עכו"ם זו.
הרב היה מספר את הסיפור הזה בחיוך ובשמחה גדולה. והיה רואה בו סנגוריה גדולה על עם ישראל. וכשהיה אדם שואל אותו על כל מיני קולות בפת עכו"ם בטיול בחו"ל וכד', היה הרב מספר לו את הסיפור הזה ואומר לו: אלה שהיה מותר להם לא אכלו, אף שלא כולם היו דתיים ורגילים בשמירת מצוות ואף שמזה זמן לא ראו לחם טרי, ואתה שהולך לטיול מחפש לעצמך הנחות וקולות בהלכה?
ובאמת צריך לדעת, שכל הקולות שקשורות למחנה צבאי הן קולות מיוחדות שנועדו להקל על הלחימה של החיילים, אבל לעומתם יש הלכות מיוחדות של חומרות שמיוחדות למחנה צבאי.

טוהר המחנה הצבאי

בהמשך הפרשה כתוב:

"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה".

הלכה זו נכונה לכל מקום, אבל בתורה היא נאמרה על מחנה צבא. שהרי בתחילת הפרשה כתוב: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". וכך הסביר הרמב"ן: "שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע, כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירות הגורמות סילוק השכינה מן המחנה, והוא אמרו יתעלה (תצא כג) 'כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע'... וענין המצוה הזאת שנמנענו במחנה מן העבירות האלה הגורמות סילוק השכינה והזהירנו ית' בלאו הזה שלא יגרום סילוק שכינתו מעלינו במחנה".
בהמשך דבריו אומר הרמב"ן שצריך להיזהר מלשון הרע במחנה, שהרי על מחנה הצבא נאמר:

"כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

לכן לדעתו של הרמב"ן יש חובה מיוחדת במחנה להיזהר מהרהורים על נשים. כמו שלמד רבי פנחס בן יאיר מפסוק זה שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאת קרי לילה (ע"ז כ ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, 'וְנִשְׁמַרְתָּ מִכָּל דָּבָר רָע', שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיוֹם (על נשים), וְיָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַלַּיְלָה. מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת. זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת" וכו', כל המדרגות כולן עד רוח הקודש. וכולן נאמרו על מחנה הלוחמים בצבא שנמצאים עם ארון ברית ה' לידם. וכך כותב הרמב"ן: "ואפשר שיכלול בו גם ההרהור שמא יבוא לידי טומאת קרי ויטמא המחנה ויצטרך לצאת משם" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת הלאוין, מצוה יא).
טוהר המחנה – במחנה שכינה

בגמרא (פסחים סח ע"א) למדו את ההלכה הזאת על מחנה שכינה, דהיינו על החלק הפנימי של בית המקדש. "תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי (דברים כג, יא) 'ויצא אל מחוץ למחנה' – זו מחנה שכינה. 'לא יבא אל תוך המחנה' – זו מחנה לויה מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות".

הגמרא בזבחים (קטז ע"א) מסבירה שכאשר הלכו עם המשכן במדבר היו שלוש מדרגות למחנות, וכאשר נבנתה ירושלים – גם בה היו שלוש מחנות, ולכל אחד מהם קדושה שונה. ככל שהמחנה יותר פנימי, כך הוא יותר קדוש. "תניא כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים. מירושלים להר הבית – מחנה ישראל. מהר הבית לשער נקנור – מחנה לויה. מכאן ואילך – מחנה שכינה. והן הן קלעים שבמדבר".

כל ההסבר הזה לא מוציא את הפסוק מידי פשוטו. שהרי פסוק זה לא מדבר על מחנה שכינה שבמדבר או בירושלים, אלא על מחנה צבא. ממחנה צבא למדנו על מחנה שכינה שבמדבר ליד המשכן ובירושלים בבית המקדש. כי בשניהם השכינה שורה. אם במחנה צבא יש צורך לשמור על קדושה כי ה' שוכן בתוכם, הרי שגם בבית המקדש צריך להישמר בכל דבר רע ולשלח מן המחנה גם טמאי טומאת קרי.
מקדושת המחנה הצבאי לקדושת בית הכנסת

"וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

ברמב"ם (מלכים פרק ו הלכה יד) כתוב: "ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה, שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה". והכוונה לצרכים גדולים. "וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר 'ויתד תהיה לך על אזניך' וגו." 

מהלכה זו נלמד שצריך להיזהר בעת תפילה מצואה או משאר דברים מאוסים, וכן מדבר ערווה, גם שלא במחנה צבא. שלא לברך או להתפלל מול דברים מאוסים או ערווה בכל מקום. הלכה זו נלמדה בדרך כלל על בית הכנסת או מקומות אחרים שבהם אדם לומד תורה או מתפלל, ואולם התורה לימדה אותנו את ההלכה הזאת דווקא בהלכות מחנה צבא, כי שם עיקרה ושם צריך לזכור את נוכחות ה'. ממילא נלמד על מקומות אחרים שבהם שורה שכינה.

המחנה כמקדש ה'
"ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד, שנאמר והיה מחניך קדוש".

הרמב"ם הדגיש בסוף ההלכה שם, כי השכינה שורה במחנה בכל מקרה, בין שיש עמהם ארון ובין אם לאו. הכוונה, כמובן, לארון ברית ה' שהיה יוצא אתם למלחמה, והוא שגורם למקום להיות כמקדש ה'. כך כתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" על מחנה הלוחמים שהוא "כמקדש ה'". ודווקא שם יש חשיבות להדגיש את ההלכה הזאת, כיוון שבמקדש היה הארון אחרי מחיצות ואי-אפשר כלל לראותו, וכאן הארון נמצא קרוב אליהם יותר מתמיד.

המקיים נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא
הצלת חיים גדולה מכל מצוות "עשה"
"ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור ויבער. ואם לאו – מבטלו בלבו. להציל מן הנכרים ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – יבטל בלבו".
על מנת להבין את גודל הערך של מחנה הצבא צריך להזכיר את מה שכתוב בגמרא בכמה מקומות (זבחים ק ע"א ועוד), כי שתי מצוות "עשה" הגדולות ביותר הן מצוות מילה ומצוות קרבן פסח. מתוך 248 מצוות "עשה", אלה הן שתי המצוות היחידות שמי שלא קיימן חייב כרת ח"ו. בכל מקום שרוצים להדגיש את חשיבות המצווה מביאה הגמרא את המצוות הללו.
המשנה במסכת פסחים מבקשת ללמד על חשיבות ביעור חמץ, שם היא מזכירה את ההלכות הללו ומביאה דוגמה נוספת, של מי שהולך לסעוד את סעודת החתונה שלו בערב פסח בשעה שאפשר עוד לבער חמץ, והוא בדרכו לשמוח בבית אבי אשתו. צריך להדגיש שמדובר בסעודה הראשונה, שהיא החשובה ביותר.

"ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור ויבער. ואם לאו – מבטלו בלבו". 

בחלק הבא של המשנה יש הלכה שקשורה למי שנזכר שיש לו חמץ בערב פסח, אבל הוא בדרכו למלחמה או להצלת נפשות. מה יעשה?

ההולך "להציל מן הנכרים ומן הנהר ומן הלסטים ומן הדליקה ומן המפולת – יבטל בלבו". כאן אין החילוק בין מי שיכול להספיק לחזור לביתו ולשרוף את החמץ לבין מי שלא יכול להספיק. " ולא יחזור ואפילו יש שהות דמדאורייתא סגי ליה בביטול בעלמא" (פסחים מט ע"א, ורש"י שם).
לא הטריחו אותו לחשוב אם יש לו זמן או אין לו זמן. ולמרות שיש לו זמן הוא אינו צריך לחזור לשרוף את החמץ, כי הוא הולך למצווה גדולה וחשובה, והיא כנראה חשובה יותר מהמצוות המנויות בתחילת המשנה.
הלוחם יזכה לו ולבניו עד סוף הדורות
"וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר: כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ וגו' וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלוֹקֶיךָ" (רמב"ם, מלכים ז, טו). 

המשנה מעמידה את ההולכים להציל נפשות במדרגה אחת מעל אלה שמקיימים מצוות "עשה" חשובות אלו או שהולכים להתחתן. על מנת להבין צריך לקרוא את הרמב"ם הזה שאומר כי אדם זה שנלחם בכל לבו בלא פחד זוכה לו ולבניו עד עולם, זכות לדורי דורות. הוא גם זוכה לחיי העולם הבא. ומי שמסר את נפשו בפועל זכותו למעלה למעלה, במקום שאין לבני-אדם יכולת להעריך את מעלתו. בחינת "הרוגי מלכות – אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם".

צריך לזכור כי הפסוק שממנו לומד הרמב"ם לכל לוחם ולוחם את הערך הגדול של מי שמוסר נפשו על הצלת ישראל הוא מדוד המלך. ואף שלא כל חייל הוא כמו דוד המלך, לומד ממנו הרמב"ם לכל חייל, כיוון שבעת ההיא דוד עדיין לא היה מלך על ישראל, אלא היה שר צבא בחילו של שאול המלך ונלחם בימים ההם רק עם גוליית. עם זאת נאמר לו שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים ויהיה לו בית נאמן לו ולבניו.
כן נלמד מהמשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". כל שכן מי שמציל רבים מישראל, שהוא מקיים כמה וכמה עולמות.

יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ

גם חיילים לא קרביים נחשבים חלק מהמערך הלוחם. וכמו שאומר דוד "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ" (שמואל א' ל, כד). כך נהג אברהם אבינו, שאחרי המלחמה בארבעת המלכים ויתר על חלקו בשלל, אבל הקפיד על חלקם של היושבים על הכלים: "רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (בראשית יד, כד).

אמנם במלחמת מדיין נלמד שהלוחמים מקבלים יותר מהיושבים על הכלים. שהרי השלל חולק לשניים, חציו קיבלו הלוחמים שהיו שנים-עשר אלף, וחציו שאר העם שהיה שש-מאות אלף. כך יצא שהלוחמים קיבלו הרבה יותר משאר העם. "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה" (במדבר לא, כז). אבל דוד לא שינה את מה שכתוב בתורה, אלא רק הזכיר מה שנשכח עם הדורות (פסיקתא זוטרתא לקח טוב בראשית יד כח).
והעיקר לא להתפחד כלל
הכרה בנוכחות ה' נותנת כוח
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 
הנוכחות של הקב"ה במחנה ישראל חשובה כל כך, שבגללה צריכים הלוחמים לקבל אומץ גדול ויש עליהם חובת זהירות שלא לפחד כלל. כך קראנו בפרשת שופטים, שצריכים להקפיד על כל היוצאים למלחמה ולהוציא מתוכם כל הירא ורך הלבב. רש"י מביא שם בשם חז"ל כי כל מה שמוציאים את זה שאירס אשה ולא לקחה, בנה בית ולא חנכו ונטע כרם ולא חיללו, הוא כדי שאלה שיראים לא יתביישו לחזור לביתם, כי הם נטמעים בתוך אלה שחוזרים בגלל סיבות אחרות.
הפחד הוא שהם עלולים להפחיד את הלוחמים האחרים ותחילת נפילה – ניסה. ותחילת ניסה – פחד. כך משה רואה את הבעיה של המרגלים, שהמסו את לב העם: "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". כנגדם עומד משה ומחזק. "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם". הוא כורך את הפחד הזה במצווה היותר חשובה של התורה. מצוות האמונה. נוכחות ה' בתוכנו כאן ועכשיו.
חשיבות כהן משוח מלחמה
"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".
הפסוקים הללו מלמדים שיש חובה לעודד את רוח העם לפני צאתם לקרב. עד כמה חשוב התפקיד של הכהן הגדול הזה שנקרא משוח מלחמה ניתן ללמוד מההלכה שאומרת כי אם שני אנשים טבעו חלילה ויש לנו אפשרות להציל אחד מהם, מצילים את זה שהוא כהן משוח מלחמה. למה?
"אמר מר זוטרא: לענין החיותו – משוח מלחמה עדיף, מאי טעמא? דתלו ביה רבים". ופירש רש"י "דעביד מלחמה בשביל רבים". ובתוס' הרא"ש (הוריות יג ע"א) כתב "לפי שהוא ראש עורכי מלחמה, וחיי ישראל תלויין בו".
איסור הפחדה מדמוגרפיה

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם. וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּך אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא".

עוד מזכירה התורה את איסור הפחד במקומות רבים. התורה מזכירה כי הדרכים שבהן הקב"ה מסלק מכאן את אויבינו הן מעניינות ביותר. לפעמים ה' מטיל בהם פחד, כמו שהיה עם מחנה ארם שצרו על ירושלים וברגע אחד ברחו כולם. "וַה' הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם" (מלכים ב, ז).
לפעמים נכנסת בהם סמיות עיניים והם נכנסים בדרך לא מובנת אל תוך המלכודות, כמו שארע לצבא ארם שצר על אלישע (מלכים ב, ו). לפעמים אלוקים שולח להם חרקים שימאיסו עליהם את החיים, כשם שהתורה מספרת לנו בפרשת "עקב". ולפעמים מתקיים בהם "וסכסכתי מצרים במצרים", כמו שאנו רואים עכשיו בעינינו במצרים, בסוריה, בלוב, בעזה, ובקרוב במקומות אחרים.
הכלל העולה מכל הדברים הללו הוא שאסור לנו להפחיד את עצמנו ולוותר על חלקי ארץ ישראל. כל מי שמטיל מורך בעם שלא לכבוש את הארץ או להחזיר חלקים ממנה מחמת סיבות דמוגרפיות, עובר על איסור תורה מפורש.
לא תירא או"ם
"לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם".
הפסוק הזה נאמר למשה על יהושע בן-נון, לחזק אותו במלחמה בכיבוש הארץ. פסוק זה נאמר בתחילת ספר דברים, ובסוף הספר משה חוזר לחזק את יהושע שלוש פעמים. גם בתחילת ספר יהושע אומר ה' ליהושע שלוש פעמים "חזק ואמץ". כי הנושא הזה של כיבוש הארץ הוא מהדברים הצריכים חיזוק תדיר.
הרב אליהו זצוק"ל היה דורש את הפסוק הזה ואומר כי אפשר לחלק את הפסוק ולומר לא תירא או"ם. ואע"פ שזה לא פשט הפסוק, זה בוודאי הפשט האמיתי של כוונת התורה. שלא נוותר על ירושת אלוקים בגלל איומים של אומות העולם, בין אם הם קרובים אלינו ובין אם הם רחוקים מאתנו ומאיימים עלינו באמצעות האו"ם.
עד רדתה – אפילו בשבת
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ).
הרבה הלכות נלמדות מהפסוקים הללו. אחת מהן נאמרה בגמרא (שבת יט ע"א): "תנו רבנן אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו – אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר 'עד רדתה' – אפילו בשבת".
חכמינו למדו מכן ש"עד רדתה" זו הדרכה הלכתית איך לנהל מלחמה. שלא עושים הפסקה במלחמה, אפילו לא בשבת. גם אם הכו קצת את האויבים ורוחם נשברה קצת, גם אם הם שבורים וכנועים במקצת – אל תפסיק את המערכה באמצע, שלא תיאלץ אחר כך להלחם עמהם שנית ויישפך שוב דם ישראל לשווא. אתה צריך לסיים את המערכה עד הסוף. עד רדתה – אפילו בשבת.
עוד היה מזכיר הרב אליהו זצ"ל את האמור בתהילים (יח) על-ידי דוד המלך. דוד מתאר את מלחמותיו ובתחילה מודה ואומר: "הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי. מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִידֵנִי. מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי". אחר כך הוא מתפלל ומבקש לעתיד "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי. תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי". אחר כך הוא גם מבטיח וגם מתפלל ואומר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי". והיה הרב אליהו זצ"ל אומר שצריך להדגיש כי מכלים את האויב ולא משאירים אותו חי ואחר כך משחררים. והיה דורש עַד כַּלּוֹתָם, ולא עד כלוא אותם.
כך היה הרב זצ"ל מלמד למפקדי הצבא הבכירים שהיו באים אליו להתייעץ, וכך לשרים ולראשי ממשלות. גם להסביר להם את חשיבות מעשיהם, וגם להדריך אותם כי ה' נמצא אתם והוא מסייע בידם. ויהי רצון שנזכה לראות עין בעין את השראת השכינה בתוכנו במהרה בימינו. אמן.

סיפור על הרב זצ"ל

אנשי חיל יראי אלוקים

סיפר הרב זצ"ל על מוצב צה"ל בסיני, העומד בראשי ההרים, שלא הייתה לו אספקת מים סדירה, והיו מביאים לשם מים עם "נושאי אדם" (חמורים). התקשרו חיילים דתיים מאותו המוצב אל הרב, דרך המרכזייה הצבאית, ושאלו איך עליהם לנהוג עם נטילות ידיים, בהתאם לכמות המים שיש להם. החיילת מהמרכזייה, כששמעה את נושא השיחה, התערבה ואמרה: מה זה שבטלפון צבאי מדברים על כאלה דברים? החיילים אמרו לה שמדובר בשיחה מבצעית ו"נטילת ידיים" הוא שם של קוד צבאי. לפתע, באמצע השיחה, החלה הפגזה מצרית על האזור, הרב שמע בטלפון את הקצין נותן הוראות, כל אחד לעמדה שלו וכדומה. הרב חשב שסגר את הטלפון והחל להתפלל עליהם: רבש"ע, ראה את בניך, נמצאים במלחמה עם מעט מים, ושואלים איך לעשות נטילת ידיים! בתוך ההפגזה מה שמעניין אותם זה מצוותיך, אנא שמרם והצילם מכל צער ונזק, תכניע את אויביהם לפניהם. הרב המשיך בתפילתו, ופתאום הוא שומע את אותה מזכירה בטלפון אומרת בקול רם: אמן, אמן. אשריכם מלמדי זכות על בני.
על אכילה בצום סיפר רבי יהודה מוצפי, שפעם התקשרו לרב חיילים שנמצאים בבקעת הירדן בתשעה באב, לשאול מה יעשו, האם יצומו ואיך. הרב אמר להם, שצריכים הם לשתות כדי שיהא להם כוח להילחם. שאלו איך ישתו והרב אמר: אין דין של שיעורים בתשעה באב, ורבי יהודה אמר להם בטלפון: תרימו את הג'ריקן ותשתו כמו בכל יום. לבסוף באותו יום הם עצמם רדפו אחרי חוליית מחבלים וחיסלוה, כן יאבדו כל אויביך השם. 
מתוך "באור פניך", הרב חיים בן ששון