The Rambam And Torah Umadda

This is something I saw that is incredible. I am not sure that he is correct b/c the Rambam writes [Moreh Nevuchim 1-34]: "Consequently he who wishes to attain to human perfection, must therefore first study Logic, next the various branches of Mathematics in their proper order, then Physics, and lastly Metaphysics." In the Yeshivos today, this would be called a "shver Rambam". Please see here as well. 

בתחילת שמונה פרקים של הרמב"ם כתב:
"דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. ויחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש – כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם.

ואתה יודע, שתקון המידות אמנם הוא ריפוי הנפש וכוחותיה. וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות, צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו בכללו, וחלקי הגוף מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אלו דברים יחלוהו, וירוחק מהם, ואלו דברים יבריאוהו, ויכוון אליהם – כן אשר ירפא הנפש וירצה לתקן המדות, צריך שידע נפש האדם בכללה ובחלקיה, ומה יחלה אותה, ומה יבריאה. ומפני זה אומר, שחלקי הנפש חמשה: הזן, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי."

נפש הזן (כוחות החיים של תזונה, עיכול והפרשה, גדילה, החום הטבעי, וכיו"ב), המרגיש (תפישת החושים) והמדמה (כח הדמיון), שלושת אלה יכולים להחשב ביחד כעניין אחד, שנקרא הנפש הבהמית. כל הכוחות האלה קיימים גם אצל הבהמות. לרוב ענייני העבודה וגם הלימוד אין הכרח לחלק ביניהם, והגבול ביניהם הוא לא תמיד חד וברור.

יש עניינים שמחייבים להפריד ולנתח ביניהם ולכן הרמב"ם מנה אותם כנפרדים, אבל לנוחות הדיון אקרא לכולם כאחד "הנפש הבהמית".

הנפש המתעורר הוא הכח של התשוקה, הדחף. אלפראבי לא מנה את המתעורר ככח בפני עצמו כי בכל כח יש לו את המתעורר שלו. רעב זה כח המתעורר ששייך לנפש הזן. הרצון לגרויי חוש היא כח המתעורר של נפש המרגיש.

אני לא מתכוון לראות דברים יפים, כי יופי כבר שייך לכח המדמה. אלא לגירויי חושים כשלעצמם.

אם אדם נמצא זמן ארוך בחדר חשוך לגמרי, בשקט מוחלט, בלי תחושות של מישוש, אחרי זמן מה הוא ירגיש צורך בוער לגירוי חושי כלשהו. לא חשוב אם יפה או לא, אם בעל משמעות או לא. הצורך הזה הוא הנפש המתעורר שיש בכח של החושים.

הכח המדמה מלא תשוקות שונות ומשונות, כמעט כל התשוקות שאנו מכירים. התשוקות הן לחוויות של כח הדמיון.

יש גם תשוקה שכלית, לדעת. זה הכח המתעורר שיש בנפש המשכלת.

ביאור זה של הכח המתעורר מפורש באלפרבי בדעותיהם של אנשי העיר המעולה פרק עשרים בעמוד 114. כח המתעורר הוא סוגיא גדולה וחשובה מאוד, זה כח החיים. זה הגילוי של ספירת כתר שהיא מעל החכמה, במצב שלה כשהיא מתחת לחכמה, שנקרא ספירת דעת, ומשתלשלת לכל המדרגות. אבל לא בזה כוונתי לעסוק כאן ולא אתייחס לכח המתעורר כאן.

נשארנו בדיון שלנו עם שני כוחות נפש, הנפש הבהמית והנפש השכלית.

כל מה שאנו קוראים לו שכל, הצד האינטלקטואלי, האנליטי, שיודע הרבה ספרים, שיכול לתכנן ולחשב, כל זה חלק מהנפש הבהמית. זה כמו שריר שמאפשר תיפקוד שימושי.

הרמב"ם, וביותר אלפראבי, מונים חלקים בנפש המדברת. יש חלק שהוא חכמה שימושית, למשל לדעת איך לעשות כל מיני מלאכות ולייצר כל מיני כלים וטכנולוגיות וכו'. יש חלק שהוא חכמה מחקרית, כל תחומי המדע. יש חכמה חברתית, לנהל שיחה, להסתדר עם שאר האנשים בכל בחינות היחסים והקשרים איתם וכו' וכו'.

כל זה מונח בכח הנפש המדברת שכל אדם נולד איתה. כל כח החכמה הזו נברא באדם כי מונח בו פוטנציאל להתקדם לתפישה מופשטת של הבורא, שזה השכל בפועל, שהוא השכל העיוני. עיוני הוא מלשון עין, שרואה את המציאות, והמציאות היא הבורא לבדו.

שכל שאינו עיוני הוא שכל שמרכיב ומנתח מילים, מרכיב ומנתח תפישות חוש ודמיון, מחשב חשבונות, בונה מגדלי מחשבות ומפרק מגדלי מחשבות. אם הוא מסתכל על המציאות זו לא באמת הסתכלות על המציאות. כוונתי למשל מדע הפיזיקה או הביולוגיה וכו'. הם מסתכלים על המציאות של הטבע. אבל הם לא באמת מסתכלים, כי הם מתייחסים רק לעטיפה החיצונית החומרית. הפיזיקאי לא רואה שהאבן יש בה חיים ורצון והיא רוצה לנוח כל זמן שלא דוחפים אותה. הוא לא רואה שהאבן תספר לעתיד לבוא על כל מה שנעשה בתך כתלי הבית, כמו בפסוק "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". הפיזיקאי מתייחס לאבן כמו אל נתון מתימטי. היא רק מושא למשוואות של חוקי תנועה ניוטוניים או של איינשטיין. למשל בשיעור חשבון שואלים: ראובן יצא מתל אביב בדרך לירושלים במהירות כך וכך, ושמעון יצא מירושלים לתל אביב במהירות כך וכך, מתי או איפה הם ייפגשו. הם באמת ראינו כאן את המציאות של ראובן. מה מצב הרוח שלו, מה קורה בנפשו, מה האהבה שבליבו ומה השגותיו השכליות וכו'. לא ראינו בכלל את המציאות של ראובן, למרות שחקרנו אודותיו, ואנו יודעים לומר איך הוא נע ומתי הוא ייפגש עם שמעון. כך ממש הפיזיקה לא רואה שום דבר על העולם. לכן היא לא שכל עיוני אלא כלי שימושי של כח הדמיון.

קראתי פעם, לא זוכר את המקור, שפרופסור ישעיהו ליבוביץ אמר שכיוון שכתוב בהלכות יסודי התורה פרק ב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב", מזה הוא הסיק שעליו ללכת לאוניברסיטה ולעשות דוקטורטים במתימטיקה ופיזיקה וביולוגיה וכו' וכו'. אין לך טעות שטות והבל גדולים מזה.

באדם נברא שכל בכח. הרמב"ם קורא לו "הכנה" לשכל. יכולת שכלית שהיא קיימת רק כפוטנציאל, שהאדם צריך לממש אותו על ידי לימוד עיוני ולהגיע לשכל עיוני. היכולת הפוטנציאלית לפני שהתממשה, יש אפשרות להשתמש בה כמו שהיא, לפני המימוש שלה, ככלי לחישובים מעשיים. אבל לא זה מה שנקרא שכל עיוני שהוא התכלית.

זה פשוט ובכל מילה של הקדמונים רואים את זה, לא צריך הוכחה. רואים את זה כבר ממקומו, בפרק ב' מהלכות יסודי התורה שם ממשיך מיד להסביר איך היא ההתבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים, והוא מסביר שהכוונה היא התבוננות במלאכים, והמלאכים אין להם גוף כלל. הרי שלא מדובר על התבוננות שמיוסדת על קליטת החוש ולימוד של גופים חומריים כמו המדע, אלא על התבוננות מופשטת במלאכים שהם גילוי הבורא. מדובר על פעילות דתית של עבודת הבורא והשגת דעת אלהים, ולא על פעילות מדעית.

וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה ויודע שיש שם גופים שגולמם מחובר מארבעת היסודות וגופים שגולמם פשוט ואינו מחובר רק מגולם אחד.
והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."

"עין הלב" שיודעת את הצורות שאין להן גולם היא לא דבר שלומדים באוניברסיטה אלא רק באהלי תורה, או חכמת דעת אלוהים של אפלטון ואריסטו ואלפראבי ואבן סינא ובמידה חלקית גם פלוטינוס. (זו דרכי שאני נוקט בעיקר בה לפי שעה, בעקבות הרמב"ם שאלה היו רבותיו בחכמה, ודבריהם חופפים גם למה שכתוב בספרי הקבלה. וכמובן יש אינספור דרכים אחרות שמביאות לזה, כל אחד לפי מי שהוא ולפי ליבו ולפי תרבותו וחינוכו בכל מקום בעולם, התרבות המערבית היא לא היחידה שקיימת. ולא בהכרח מכח ספרים כתובים או לימוד של חכמים קודמים. יש דרכים רבות שאדם מגיע לחכמה לבדו בלי ללמוד מאף אחד ובלי לפתוח שום ספר. כוונתי לא לומר מה הן הדרכים לחכמה, אלא רק לומר מה היא וודאי לא דרך, דהיינו הלימוד של האוניברסיטה).