קרבן שנפל בו מום קבוע ועשו לו רפואה האם חוזר לקדושתו הראשונה

 

הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

בס"ד 



בפרשתינו ציונו הבורא יתברך שמו שלא להקריב קרבן בעל מום ואפי' מום עובר וכדמרבינן בספרי מדכתיב 'כל דבר רע', ע"כ נכתוב בעז"ה ענין הנוגע למום עובר. 

אמרי' בבכורות ל"ח ב' "אמר רבה בר בר חנה סח לי ר' יאשיה דמן אושא, דק שחור משוקע הרי זה מום, צף אינו מום. דק לבן משוקע אינו מום, צף הרי זה מום. וסימניך ברקא. והתוס' בד"ה וסימניך הקשו, דהא אמרי' בגיטין ס"ט א' דברקא יש לה רפואה, ותי' דהתם מיירי בממשמשין ובאין קודם שנקבעו, ולזה יש רפואה, אבל בנקבעו כבר אין לה רפואה. תו תירצו, דאע"ג דיש לה רפואה, מ"מ כיון דלא נתרפא מאליו חשיב מום קבוע. 

והמהרי"ט אלגזי ז"ל בפ"ו דבכורות אות נ"ג כתב, דב' תירוצי התוס' נחלקו במום שאפשר לרפאותו אע"ג דאין מתרפא מאליו האם חשוב מום עובר. ולתי' קמא דהתוס' לא הוי מום קבוע אלא מום עובר, וכן הוכיח מדברי התוס' בבכורות ל"ד א' ד"ה אילימא לענין אחוזת הדם, דכיון דיש לה רפואה ע"י הקזה לא חשיב מום קבוע. 

והנה מהריט"א ז"ל שם נסתפק ספק גדול, לתי' השני בתוס' דמום עובר ע"י רפואה נחשב מום קבוע, היאך יהי' הדין כשנתרפא המום, האם צריך להקדישו מחדש דקדושה ראשונה כבר אזדא לי', או דילמא כל שנתרפא המום קודם שפדאוהו הרי הוא חוזר לקדושתו הראשונה, דגם ע"י המום לא פקע קדושתו לגמרי דהא במומו נמי אסור בגיזה ועבודה. ומכח זה כתב, דבכור בהמה טהורה שנפל בה מום ועשו לה רפואה קודם שנשחטה, חוזרת לקדושתה הראשונה וחשיב כבכור תם, יעוש"ה. 

והנה טרם נבא בעז"ה לדון בנפק"מ להלכה בין הצדדים, אבא העיר"ה בהא דנראה להדיא מדברי המהריט"א ז"ל דלהצד הראשון דלאחר רפואתה אינה חוזרת לקדושתה הראשונה אלא צריך להקדישה מחדש, כן הוא גם לענין בכור יעו"ש בדבריו ז"ל דמוכח כן. ועי' בדברי החזו"א ז"ל בכורות סכ"ה סי"ט. 

ובאמת דבריו ז"ל מחודשים המה מאד, דבבכור לא מצינו קדושה שבא ע"י פיו, דהא בכור קדושתו מרחם, אלא אם נימא דס"ל למהריט"א ז"ל דמה שמקדישה מחדש אינו מיחל על הבהמה קדושת בכור. אלא דההקדש מכשירו ומכניסו לרשות ההקדש וכיון דהוא פטר רחם חל עליו אח"כ ממילא קדושת בכור, וגם זה צע"ק. 

ואם נימא דמש"כ מהריט"א ז"ל דצריך להקדישו מחדש לא קאי אבכור אלא אשאר קרבנות, ובבכור לא שייך להקדישו מחדש, א"כ מצינו בכור תם ושלם שדינו כבע"מ לכל דבר, דהרי גם כשנעשה בע"מ לא פקע קדושתו דבכור בע"מ נמי קדוש בקדושת בכורה. 

ואם נימא דמהריט"א ז"ל קאי נמי אבכור, יש לעורר בעז"ה דבר נפלא, דהנה בנדרים י"ב ב' ובנזיר ד' ב' נחלקו תנאי האם אפשר להתפיס בבכור, ואמרי' התם דטעמא דר' יהודה שאין מתפיסין דלא הוי דבר הנדור אלא קדושתו מרחם, וטעמא דר' יעקב דמתפיסין משום דאיכא מצוה להקדישו יעו"ש, ולהנ"ל משכח"ל דלכו"ע מתפיסין בבכור, והיינו בבכור שנפל בו מום קבוע ועשה לו רפואה, דהשתא כדי שיחול עליו קדושת בכור צריך להקדישו בפה, וא"כ שפיר הוי דבר הנדור. 

תו יש לדון, ובהקדם דעת רש"י ז"ל בתמורה כ"ז א' ד"ה ובעלת, דתמורת רע ברע היינו הממיר בהמה בעלת מום קבוע בבעלת מום לא חל התמורה, [ועי' בדברי הנצי"ב ז"ל במרומי שדה שם], וקצת מדויק כן מהא דהרמב"ם ז"ל בפ"א מתמורה הי"ד לא הזכיר תמורת בע"מ בבע"מ אלא תמורת תמים בבע"מ ובע"מ בתמים יעו"ש. 

והשתא יש להסתפק להך גיסא דלאחר רפואתה אינה חוזרת לקדושתה הראשונה וכל כמה דלא הקדישה מחדש דינה כבעלת מום, האם כשהמירה בבהמה בעלת מום חל התמורה או לא די"ל דכיון דדינה כבהמה בעלת מום לא עבדי תמורה על בעלת מום, או דילמא כיון דטעמי' דרש"י ז"ל היינו משום דלא הוזכר בקרא תמורת רע ברע, י"ל דכיון דבהמה זו תמימה היא אלא דינה כבעלת מום אין זה נקרא 'רע' אלא טוב ושפיר עבדי תמורה על בעלת מום. 

איברא, לכאורה יש להעמיד הספק גם להך גיסא דלאחר רפואתה חוזרת לקדושתה הראשונה ובאופן זה, דהנה קיי"ל דבהמה שקדם מומה להקדשה לא עבדי תמורה, והנה החזו"א ז"ל בבכורות סכ"ה סקי"ט כתב דלהך גיסא דחוזרת לקדושתה הראשונה, ה"ה בהקדיש בעלת מום קבוע ועשו לה רפואה הוכשרה לקרבן וקריבה ע"ג המזבח, והשתא יש להסתפק בהקדיש בהמה בעלת מום קבוע שאפשר לרפאותה האם עושה תמורה, די"ל דכיון דהשתא בעלת מום קבוע היא לא עבדי תמורה או דילמא כיון דלאחר רפואתה קריבה היא למזבח עושה תמורה, ויותר נראה דכיון דהשתא בעלת מום קבוע היא ואותו המום קדם להקדישה לא עבדי תמורה. 

והנה בספיקא דמהריט"א ז"ל מצינו בדברי האחרונים ז"ל כמה נפק"מ, ובעז"ה אענה גם אני חלקי ממה שחנני השי"ת. 

א] המהריט"א ז"ל כתב נפק"מ, דהנה בזבחים קי"ב ב' קאמר ר' שמעון דהשוחט קרבן שיש בו מום עובר בחוץ חייב משום שחוטי חוץ, דכל שהוא ראוי לאחר זמן חייב עליו משום שחוטי חוץ. והשתא בקרבן שנפל בו מום קבוע שאפשר לרפאותו ושחטו בחוץ, תליא בספק זה, דלהצד הראשון דצריך להקדישו מחדש ודאי פטור, אבל להך גיסא דלאחר שעשו לו רפואה חוזר לקדושתו הראשונה, א"כ אסור לשחטו בחוץ לדעת ר"ש דהא ראוי לאחר זמן. [ותורת דיחוי ליכא בזה וכדאמרי' ביומא ס"ד א' יעו"ש]. 

והנה מדבריו ז"ל למדנו רבותא טפי, דמום כזה שאפשר לרפאותו לא די דלאחר שנתרפא חוזר לקדושתו, אלא דאפי' בעודו במומו נחשב כראוי לבא למזבח, ואע"ג דהוי מחוסר מעשה, וגרע מאחד שהתחייב להקדיש בהמה זו לעולה דפשיטא דמותר לשחטו בחוץ דהתם אין בו סרך קדושה, משא"כ בהמה זו דאכתי קדושה לענין איסור גיזה ועבודה. 

ולמדתי מדבריו ז"ל לפשוט מה שנסתפקתי, להך גיסא דאחרי רפואתה חוזרת לקדושתה הראשון, האם איכא חיוב לרפאות הבהמה, וכגון באומר הרי זו לעולה ונפל בה מום מי נימא דמשום חיוב נדר להקריב בהמה זו חייב לרפאותה, דאחרי הרפואה חוזרת לקדושתה הראשון, או דילמא כיון דהשתא היא בעלת מום ופסולה לקרבן ליכא חיוב להחזירה לקדושתה הראשונה. 

והנה למאי דנקט המהריט"א ז"ל דאיכא בזה איסור שחוטי חוץ, נראה בעז"ה להוכיח דחייב לרפאותה, דאל"כ היאך שייך להתחייב על שחוטי חוץ, נהי דמה שהוא מחוסר מעשה אינו מגרע, הא מ"מ כיון דאינו חייב לרפאותה אינה עומדת להיות נקרבת ע"ג המזבח, ומה ענין זה למחוסר זמן שבודאי עתיד להיות נקרב ע"ג המזבח [ועי' לקמן בסמוך דמה"ט גם בעודה במומו לא הוי ממון בעלים אלא ממון גבוה]. 

ב] המנחת חינוך ז"ל במצוה י"ח אות י"א כתב ישוב נפלא לקושיא עצומה של מהריט"א ז"ל בפ"ו דבכורות אות נ"ח, אהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דבכורות ה"ג דבכור בהמה שהקצו אותו לע"ז ירעה עד שיסתאב דנפסל להקרבה משום פסול מוקצה. והק' מהריט"א ז"ל הא אמרי' בזבחים קי"ד א' דפסול מוקצה בקרבן לא שייך אלא בדהקצוהו קודם דאקדשינהו, אבל בתר דאקדשינהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"כ בכור דקדושתו מרחם א"א להקצותו לע"ז דאין אדם אוסר דשא"ש, ואפי' לר"י הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים הוא, מ"מ בבכור תם לכו"ע הוי ממון גבוה וכדאמרי' בב"ק י"ג א', וא"כ תיקשי טובא אהא דכ' הרמב"ם ז"ל דבכור שהקצוהו לע"ז ירעה עד שיסתאב. 

וכ' המנח"ח ז"ל ליישב תי' נפלא, דמשכח"ל בבכור שנפל בו מום קבוע ואח"כ עשו לו רפואה, וא"כ בעודו במומו הרי פקע קדושתו לתי' השני בתוס' דמום עובר ע"י רפואה חשיב מום קבוע, ואז הקצוהו לע"ז דבכור בע"מ הוי ממון בעלים, ושוב עשו לו רפואה דחוזר לקדושתו הראשונה, וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל דהבכור פסול להקרבה וירעה עד שיסתאב. 

ומדבריו ז"ל למדנו חידוש גדול, דלהך גיסא, בעודו במומו לא רק דפקעה קדושתו אלא דגם לענין ממונות נעשה ממון בעלים ומה"ט מהני ביה הקצאה לע"ז דהוי שלו. ונפק"מ דיכול לקדש אשה בזה ולמכור הבהמה בעודה במומה. 

ברם, למאי דכתיבנא בעז"ה לעיל להוכיח מדברי מהריט"א ז"ל דס"ל דלהך גיסא דלאחר רפואתה חוזר לקדושתו הראשונה, איכא בזה איסור דשחוטי חוץ, הרי בהכרח דחייב לרפאותו וכנ"ל, מעתה לפי"ז נראה בעז"ה דגם בעודו במומו נחשב הבכור כממון גבוה, דהרי עומד לירפאות וליקרב ע"ג המזבח, וא"כ י"ל דמהריט"א ז"ל דהקשה ולא תירץ כתירוצא דהמנח"ח ז"ל היינו משום דלטעמי' אזיל דס"ל דחייב לרפאותו והוי ממון גבוה וממילא לא שייך בזה הקצאה לע"ז דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. 

ג] נחלקו רבנן ור"מ בבכורות האם איכא איסור להטיל מום בבהמה שהיא כבר בעלת מום; דעת רבנן דמותר ודעת ר"מ דאסור. והרמב"ם ז"ל בפ"א מאיסורי מזבח ה"ח פסק כרבנן דליכא איסור, יעו"ש בדברי מהר"י קורקוס ז"ל וכן נקט המנח"ח ז"ל במצוה רפ"ז אות י"א. וגדולה מזו, דעת הרא"ש ז"ל בפ"ה דבכורות ס"ד דאפי' בבהמה שיש לה מום עובר שרי מה"ת להטיל בה מום. 

והשתא יש להסתפק בבהמה שהיא בעלת מום שאפשר לרפאותו, האם איכא איסור להטיל בה מום. והנה לדעת הרא"ש ז"ל הנ"ל פשיטא דמותר דלא גרע מבע"מ עובר, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל דאסור להטיל מום בבע"מ עובר, יש להסתפק להך גיסא דמום שאפשר לרפאותו דינו כמום קבוע מי נימא דכיון דהוי מום קבוע מותר להטיל בו מום, או דילמא כיון דלאחר רפואתה ראויה למזבח, גרע מבע"מ קבוע שיצא מידי מזבח לעולם ואסור להטיל בה מום. 

ובפשוטו תליא בספיקא דמהריט"א ז"ל הנ"ל. דלהך גיסא דגם לאחר רפואתה אינה חוזרת ממילא לקדושתה הראשונה אלא צריך להקדישה מחדש, מסתברא דמותר להטיל בה מום, דהשתא דינה לגמרי כבע"מ קבוע. ולהך גיסא דלאחר רפואתה חוזרת לקדושתה הראשונה, הנה לא מבעיא למאי דהוכחנו דלדעת מהריט"א ז"ל חייב לרפאותה א"כ כ"ש דאסור להטיל בה מום, אבל למאי דהוכחנו דדעת המנח"ח ז"ל דליכא חיוב לרפאותה, יש להסתפק האם מותר להטיל בה מום ולהפקיעה מידי מזבח, וכנ"ל. 

וליכא להוכיח מיני' ובי' דמותר להטיל בה מום, מהא דכ' מהריט"א ז"ל דבכור שנפל בו מום שאפשר לרפאותו, בעודו במומו קודם שעשה לו רפואה מותר לשחטו, והרי אין לך מום גדול משחיטה וכדכ' רש"י ז"ל בחולין ל' א' ד"ה מדמי, והתוס' בב"ק ע"ו א' ד"ה שחיטה, דזה אינו, דהרי מה שמותר לשחטו היינו משום דקודם שנתרפא דינו כמום קבוע, ובכור בע"מ נשחט במדינה, ובשחיטתו רק גורם שלא יחזור לתמותו ולקדושתו הקודמת. 

ומצאתי ת"ל ראי' נפלאה לזה, דהנה היראים ז"ל במצוה שד"מ הק' אהא דאמרי' דלר"מ איכא איסור להטיל מום בבע"מ, מהא דאמרי' בע"ז י"ג ב' דהמקדיש בהמה בזה"ז דאינה ראוי' להקרבה לא היא ולא דמיה מותר להטיל בה מום לדעת ר"מ. והק' היראים ז"ל א"כ בבכור בע"מ דאינו ראוי למזבח לא הוא ולא דמיו ועכ"ז אמרי' דלר"מ אסור להטיל בה מום, ותי' היראים ז"ל וז"ל "יש לתרץ מדרבנן. ואסרו בבכורות גזירה אטו שאר קדשים בעלי מומין דחזו דמיהן להקרבה. תירוץ אחר נכון יותר, דבבכור שאחזו דם עסקינן בבכורות, דחזי גופו להקרבה על ידי רפואה". 

ומעתה הרי היראים ז"ל כ"כ לדעת ר"מ דס"ל דאסור להטיל מום בבע"מ, ומינה דלרבנן דמותר להטיל מום בבע"מ, שרי להטיל מום בבהמה שיש בה מום קבוע שאפשר לרפאותה. [ועי' לקמן בסמוך]. וליכא למימר דהיראים ז"ל ס"ל כתי' קמא דהתוס' בבכורות הנ"ל בריש המאמר, דמום שאפשר לרפאותה דינה כמום עובר ונימא דס"ל דמותר להטיל מום עובר בקרבן וכדלקמן, הא ליתא, דהא פלוגתא דחכמים ור"מ מיירי במום קבוע דבבע"מ עובר לכו"ע אסור להטיל בה מום, ומדפי' היראים ז"ל דר"מ דאסר מיירי במום שאפשר לרפאותה הרי מוכח דס"ל דדינה כמום קבוע. 

ד] המנח"ח ז"ל במצוה רפ"ז אות א' צידד דלדעת הרמב"ם ז"ל דטעם האיסור להטיל מום בבהמת הקדש היינו משום דפוסל הקרבן להקרבה, הנה לפי"ז מותר מן התורה להטיל מום עובר בבהמה, דבזה אינו פוסלה להקרבה דראויה לאחר זמן, וכ"כ הרש"ש ז"ל בבכורות ל"ג ב' בדעת רש"י ז"ל, אבל לדעת הרמב"ן ז"ל איכא איסור תורה להטיל מום עובר בקרבן יעו"ש. 

והשתא יש להסתפק לדעת הרמב"ם ז"ל, האם מותר להטיל בקרבן מום קבוע שאפשר לרפאותה כיון דיכול לרפאותה ותהי' ראוי' להקרבה, או דילמא כיון דהשתא הוי מום קבוע אסור. 

והנה להך גיסא דכ' המהריט"א ז"ל דלאחר רפואתה צריך להקדישה מחדש מסתברא דאסור להטיל בה מום כזה, דע"י המום שמטיל בה השתא הרי הוא מפקיעה מקדושתה, אבל לאידך גיסא דאחרי רפואתה חוזרת ממילא לקדושתה הראשונה, יש להסתפק האם מותר להטיל בה מום כזה. 

ונראה בעז"ה להוכיח מיני' ובי' דאסור, דהנה לעיל הוכחנו מדברי היראים ז"ל דבהמה שיש בה מום שאפשר לרפאותו מותר להטיל בה מום לדעת רבנן, והשתא אי נימא דמותר להטיל מום בקרבן שאפשר לרפאותו, א"כ נמצא דמצינו דרך להטיל מום בבהמה באופן המותר, והיינו שבתחילה יטיל בה מום שאפשר לרפאותו ושוב יטיל בה מום קבוע, אלא בע"כ דאסור להטיל מום קבוע בקרבן אע"ג דיכול לרפאותה כיון דהשתא עכ"פ הוי מום קבוע. 

אמנם א"כ קשיא לי, לדעת הרא"ש ז"ל הנ"ל דבהמה בעלת מום עובר מותר להטיל בה מום קבוע, א"כ תיקשי נמי א"כ מצינו דרך להטיל מום בבכור בדרך היתר דבתחילה יטיל בה מום עובר ואח"כ מום קבוע, אלא אם נוכיח מזה דס"ל להרא"ש ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דאסור מדאורייתא להטיל מום עובר בקרבן, ודו"ק. 

ה] בתמורה י"ז ב' אמרי' דולד של שלמים בעלת מום אינו קרב לגבי המזבח אלא ירעה עד שיסתאב, ולדעת שמואל התם ר' אלעזר פליג וס"ל דהולד קרב לגבי מזבח, ולדעת בר פדא גם ר' אלעזר מודה דהולד ירעה עד שיסתאב, דכיון דאמו אינה קריבה לגבי מזבח דבעלת מום היא ה"ה ולדה אינו קרב יעו"ש. אמנם כ"ז בבעלת מום קבוע אבל בבעלת מום עובר פשיטא דולדה קרב לגבי מזבח דגם האם ראויה למזבח לאחר זמן. 

והשתא יש להסתפק בולד בעלת מום קבוע שאפשר לרפאותה וקודם שנתרפאת ילדה האם ולדה קרב לגבי המזבח, ונראה בעז"ה שתליא בב' צדדי הספק, דלהך גיסא דאינה חוזרת לקדושתה וצריך להקדישה מחדש א"כ הולד אינו קרב לגבי מזבח דגם אמו אינה קריבה מכח הקדושה הקודמת אלא אם יקדשוה מחדש, אבל להך גיסא דלאחר רפואתה חוזרת לקדושתה הראשונה, י"ל דגם הולד קרב, [אלא דיש להסתפק האם הולד קרב גם קודם שירפאו את האם דסגי במה שיש לה רפואה, או דילמא מיתלא תליא וקאי אם ירפאו את האם]. 

ו] נלע"ד בעז"ה נפק"מ נפלאה ובהקדם ג' הקדמות, 

א] אמרי' במנחות נ"א ב' דכל כהן ביום שמתחיל לעבוד במקדש מביא עשירית האיפה וזהו מנחה שנקראת מנחת חינוך, ואם עבד קודם שהביא המנחה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מכלי המקדש הט"ז דעבודתו כשירה והמל"מ ז"ל שם הביא גירסא בתו"כ דעבודתו פסולה. 

ב] נראה דספיקא דמהריט"א ז"ל בבעלת מום קבוע שניתן לרפאותו האם חוזרת לקדושתה הראשונה או לא, יש להסתפק כן גם במומי אדם, והיינו כהן שנפל לו מום קבוע ואפשר לרפאותו האם לאחר רפואתו חוזר לתמותו הראשונה לענין עבודה, או דילמא כיון דהי' בעל מום קבוע ונפסל מעבודה, גם אחר רפואתו הרי זה כנעשה ראוי לעבודה מחדש. 

ג] ונפק"מ בזה האם כשנתרפא ממומו הקבוע צריך להביא מנחת חינוך, דלהצד דחוזר לתמותו הראשונה א"כ עתה לאחר רפואתו חוזר לעבודתו כבראשונה, אבל להצד דלאחר רפואתו כאילו נעשה ראוי לעבודה מחדש, י"ל דיביא נמי מנחת חינוך. 

תמצית העולה מהדברים. 

א] נחלקו הראשונים ז"ל בבהמה שיש לה מום קבוע שאינו עובר מאליו אבל אפשר לרפאותה האם נחשב כמום עובר או כמום קבוע. 

ב] המהריט"א ז"ל נסתפק ספק גדול, להסוברים דהוי מום קבוע, האם לאחר שעשו לה רפואה חוזרת לקדושתה הראשונה או שצריך לחזור ולקדשה מחדש. 

ג] ומדברי מהריט"א ז"ל נראה להדיא שנסתפק גם בבכור שנפל בו מום כזה, וצ"ע מה שייך בבכור להקדישו בפה, והנה משכח"ל לפי"ז גוונא דמתפיסין בבכור לכו"ע דכיון דבא ע"י קדושת פיו הו"ל דבר הנדור. 

ד] יש לעורר ספק נפלא להצד דצריך להקדישה מחדש, האם עושה תמורה, לדעת רש"י ז"ל דהממיר בעלת מום בבעלת מום לא חל התמורה, א"כ בהמה שעשו לה רפואה כיון דדינה כבעלת מום לא עושה תמורה או דילמא כיון דתמימה היא לא נקרא 'רע ברע'. 

ה] בספיקא דמהריט"א ז"ל איכא כמה נפק"מ, המהריט"א ז"ל כ' דנפק"מ לדעת ר"ש דמחוסר זמן חייבין עליו בשוחטו בחוץ דראוי לאחר זמן, ה"ה במום קבוע שאפשר לרפאותו השוחטו בחוץ חייב. 

ו] ומדבריו ז"ל יש להוכיח דמוטל על המקדיש לרפאות הבהמה דאל"כ היאך יתחייב עליו משום שחוטי חוץ ומה ענין זה למחוסר זמן שעומד ליקרב ע"ג המזבח. 

ז] המנח"ח ז"ל כ', דלפי"ז משכח"ל בכור שהוקצה לע"ז ופסול משום מוקצה אע"ג דאין אדם אוסר דשא"ש, והיינו היכא דנפל בו מום קבוע והקצוהו לע"ז ושוב ריפאוהו, אמנם למאי דהוכחנו דחייב לרפאותה י"ל דגם בעודה במומה הוי ממון גבוה ולא חל עליו הקצאה. 

ח] תו י"ל נפק"מ בבהמה שכבר נפל בה מום קבוע שאפשר לרפאותה האם מותר להטיל בה מום קבוע שא"א לרפאותה, דלהצד דלאחר רפואתה חוזרת לקדושתה נראה דאסור להטיל בה מום קבוע, ויש להביא ראי' נפלאה מדברי היראים ז"ל דמותר. 

ט] תו י"ל נפק"מ האם מותר להטיל מום קבוע בבהמה שניתן לרפאותה, ויש להוכיח דאסור דאל"כ מצינו דרך להטיל מום קבוע בבהמה באופן המותר, שבתחילה יטילו בה מום קבוע שאפשר לרפאותה ובעודה במומה יטילו בה מום קבוע. 

י] תו י"ל נפק"מ האם ולדה קרב לגבי מזבח כיון דהיא עצמה ראויה למזבח לאחר שיעשו לה רפואה וחוזרת לקדושתה הראשונה. 

י"א] יש לעורר ספק נפלא, כהן שנפל לו מום קבוע ואח"כ ריפאוהו, האם צריך להביא מנחת חינוך, דלהצד דבבהמה בכה"ג אינה חוזרת לקדושתה הראשונה י"ל דה"ה לגבי מומי אדם, וכיון דנחשב כאילו הכהן הוכשר עתה מחדש לעבודה צריך להביא מנחת חינוך.