The Ralbag had a very controversial view of the afterlife which was not accepted by the mainstream.
"Gersonidies posits that people’s souls are composed of two parts (a) a material, or human, intellect. This is inherent in every person, and gives people the capacity to understand and learn. This material intellect is mortal, and dies with the body. However, he also posits that the soul also has (b) an acquired, or agent, intellect. This survives death, and can contain the accumulated knowledge that the person acquired during their lifetime. For Gersonides “Man is immortal in so far as he attains the intellectual perfection that is open to him. This means that man becomes immortal only if and to the extent that he acquires knowledge of what he can in principle know, e.g. mathematics and the natural sciences. This knowledge survives his bodily death and constitutes his immortality”
[Gersonides, Trans. by Seymour Feldman “Wars of the Lord”, Book 1, p. 109, JPS, 1984]
“After death, all the knowledge that one has accumulated during life is apprehended simultaneously and perpetually…this, according to Gersonides, is what is meant by the pleasure of the world to come as described by the sages”
גם סוגיה זו מסביר הרלב"ג הסבר פילוסופי לגמרי. אף כאן יסוד
הענין בהבדל שבין החומר והצורה. אלא שלעומת חומר היולי - האפשרות, כאן מדובר על
חומר שהתגשם, נקבעו גבולותיו במרחב ובזמן. הצורה היא העיצוב של החומר, הגבולות
שבו, אבל היא באה ממקור לא חומרי אלא רוחני-רעיוני, והחומר משרת אותה בעולם הזה לצורך
הופעתה עד לעיצוב השלם שלה. על כן, ביחס שבין חומר וצורה, מובן שרק הצורה היא
שנשארת. הגוף כלה, וכך גם כל ענין נפשי שהיה כפוף לגוף ושירת אותו. מה אם כן יכול
להשאר? רק אותן מושכלות שאינן כפופות לגוף, אותם הישגים אינטלקטואלים מוסריים,
אותם דברים שאינם תוצאה ישירה של חיי הגוף, ואינם מוגבלים אך ורק על ידי חיי הגוף.
זוהי "הנפש הנשארת", מפני שאינה צריכה להתכלות, לא חל עליה חוק כליון
הגוף החומרי. הרמב"ם לא רצה להעמיד את כל ענין הישארות הנפש רק על המושכלות,
אלא על הבטחת התורה לנו את הישארות הנפש על ידי קיום המצוות. לעומתו, טוען
הרלב"ג דווקא כדעת הפילוסופים שרק המושכלות שנקנו על ידי האדם הן "הנפש
הנשארת". אלא שכל אחד מבני ישראל, על ידי התורה, זכה, ולו במקצת, למושכלות,
כי התורה כבר הדריכה אותו לזיכוך מוסרי מסויים או להבנה מסויימת, ולכן נאמר
"ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" . כל שומרי
התורה הם בני עולם הבא. בכך שוב מתקרב הרלב"ג לעמדת הרמב"ם, למעשה, אך
עדיין ההבדל העקרוני נעוץ בסיבה הגורמת: האם אלו מושכלות בלבד או שזאת הבטחת
התורה, גם לאלה שקשה לכנות אותם משכילים ושלמים.
הרלב"ג מוכיח זאת בצורה מעניינת מאד. קודם כל הוא מוכיח בדרך
פילוסופית לגמרי, ומיד הוא מוצא את הדבר בדברי חכמים, ומראה עד כמה הדברים זהים.
עניינו ודרכו של הרלב"ג כפרשן וכהוגה להראות את ההשלמה, את הזהות בין עמדת
התורה לעמדת הפילוסופים. התורה יכולה להבטיח לכל יהודי הישארות הנפש מפני שהוא
עוסק בה. כמובן, רלב"ג יפרש פירוש פילוסופי את כל אותם דברי חכמים, שכל מי
שעוסק יותר בתורה הרי שזכותו בעולם הבא גדלה. הן העיסוק בהלכה והן העיסוק במוסר
הינן מן המושכלות, צורות, שאינן כפופות לחיי הגוף, אינן נגזרות מחיי הגוף דווקא.
נפש שאיננה משרתת את הגוף. הגוף הוא רק זירה, כלי לקיומה של הנפש, שיש לה עניינים
משלה.
עמדה זו עוררה ויכוח קשה מאד, כי יש כאן הגדרה ברורה, וממילא מצמצמת
של הנפש. אך לדעת הרלב"ג לא יכולה להיות הגדרה אחרת למי שרואה את המציאות
נכוחה. שהרי המציאות היא שאנו צריכים להוסיף ולפתח את הצורה היסודית האנושית על
ידי נתינת צורות חדשות מוסריות ואינטלקטואליות לחיינו. אפילו ההבחנה בין חומר לצורה
- גם זו היא צורה חדשה, ועל כן היא חלק מבניית הנפש המשכלת בפועל. גם ההבחנות
וההגדרות המוסריות והמשפטיות ביחס ליחיד וביחס לחברה הן מושכלות.
אצל הפילוסופים הקדמונים וודאי שהיתה זהות בין "המוסרי"
ל"תבוני", ובמידה רבה זו הירושה גם לימי הביניים. לכן אנו יכולים למצוא
הגדרה של "מצוות שכליות" כאשר בעצם מדובר על "מצוות מוסריות".
למצוות "כבד את אביך ואת אמך", "לא תרצח", "לא
תגנוב", קוראים "מצוות שכליות", אך אלו "מצוות מוסריות".
הצורות היוצרות את הנפש המשכלת הן הלא-כפופות לחומר, וממילא הנשארות לנצח גם לאחר
כליון הגוף.
יש להעיר עוד נקודה אחת, שלאחר מכן עלתה לדיון: אם הולכים אחר הפירוש
הפילוסופי הזה, יתכן שאנו מתחמקים משאלה של אינדיבידואיציה. כלומר, במה מיוחדת
הנפש הזו בדווקא? כי הרי אותן מושכלות, עקרונות מוסריים, הם אוניברסליים. הישג
מדעי מסויים, הישג מוסרי מסויים, אמיתות, הרי שהם שווים לכל נפש. אם כך, במה דווקא
הנפש הזו זכתה? האם נפשו המסויימת של האיש המיוחד הזה נשארת, או שנשארים עקרונות,
מחשבות, נוסחאות. כאן שאלת האינדיבידואציה היא שאלה עקרונית מאד. בתפיסה המסורתית
יותר, המקובלת יותר מבחינת היהדות, הנפש מיוחדת לאדם מסויים דווקא. מה שנשאר הוא
דווקא הייחודי, שכולל את כל הישגיו. בדברי הרלב"ג ניתנת לכך הגדרה יותר מדי
אוניברסלית, יותר מדי שוויונית. אמנם, יכול הרלב"ג לבוא ולומר, שהרי סוף סוף
המינון שונה מאדם לאדם, ואולי בזה נימלט משאלת היחיד המסויים שדווקא הוא עומד
לדין, הוא זה שנשאר לחיי העולם הבא. אבל עדיין זה מותיר מקום לדיון.
[הרב זאב סולונוביץ - בינה לעתים]
