הרב חיים רפופורט
הערות תש"ע
ברמב"ם ריש הל' תשובה מפורש שחייב לשוב בתשובה ולהתוודות על "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה"[1].
ושם ה"ב: "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה", ומבואר שגם עבירות בשגגה זקוקות לכפרה[2]. וכ"כ בפירוש רש"י על התורה (בראשית ט, ה) ועל הש"ס (ריש מס' שבועות ד"ה תולה. קידושין יב, ע"א ד"ה יותר מאלפים קרי להו)[3].
והנה ידועים דברי הנתיבות המשפט (חו"מ סי' רלד בביאורים סק"ג) בנוגע למאכלות אסורות "דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין[4]" אבל "באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה, וכאילו לא עבר דמי . . . משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג".
ובשו"ת תורת חסד (או"ח סוף סי' לא) ביאר דבריו, "דאף שהתורה צותה בלאו דלא תסור שלא לעבור על דברי סופרים, מכל מקום איסור זה הוא אקרקפתא דגברא שאסור לו לעבור על דברי חכמים אבל לא איסור חפצא, דבאיסור תורה כמו חלב ודם שהדבר עצמו אסור מה"ת . . . ומשום הכי אף שאוכלו בשוגג צריך כפרה שהרי אכל דבר איסור בשוגג, אבל באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו אבל הוא רק על האדם העובר ומשום הכי כל שהי' שוגג ולא כיון לעבור על דברי חכמים לא עבד איסורא כלל".
פירוש לפירושו: בעשיית כל עבירה, דאורייתא או דרבנן, ישנם שני ענינים: (א) כיון שכל מצוה ומצוה ה"ה מצות ממ"ה הקב"ה, לכן, כשעובר על מצות ה', הרי האדם בגדר מורד במלכותו ית'; (ב) על ידי העבירה נכנס הרע לפנימיותו של האדם ונעשה פגם בנפשו וכו'.
אמנם כ"ז בעבירה במזיד, אבל בשוגג כיון שלא כיון לפרוק עול ולמרוד, הרי אין צורך בכפרה ע"ז, ונשאר רק הצורך בכפרה מצד הענין השני, דהיינו מצד הרע הנכנס ונדבק בהעבריין, אבל רע זה אינו אלא באיסור דאורייתא משא"כ באיסור דרבנן, וע"כ העובר על איסור דרבנן בשוגג אינו צריך כפרה.
ועד"ז צידד בתחלה בספר אור שמח (הל' גירושין פ"א הי"ז) "דשוגג דדברי סופרים לא הוי עבירה כלל, דדבר האסור מדברי סופרים אינו אסור בעצם, רק מלא תסור . . . וכיוון שלא הי' מזיד אישתכח דמה דעבר לא מפני שלא שמע לדברי זקנים ותקנתם, רק מסיבת שלא ידע, ותו ליכא עבירה כלל".
אבל שוב דחה האור שמח סברא זו בשתי ידים על יסוד מ"ש הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"א הי"ב) "הבא על ערוה מן העריות כמתעסק אף ע"פ שאין כוונתו לכך חייב, וכן בחייבי לאוין ובשניות", דלכאורה צ"ב "מה שייך לחייבו" בלאוין ובשניות דרבנן "הלא אין כאן קרבן", ופירש הכסף משנה דכוונת הרמב"ם לומר שחייבי לאוין הרי "הוא חייב לשמים וכן בשניות חייב לשמים אע"פ שאין מענישים אותו בידי אדם", הרי מבואר "דשוגג חייב לשמים, וצריך כפרה בשניות דהוי איסור דברי סופרים . . . דא מוכרח ג"כ דשוגג בדברי סופרים הוי עבירה וצריך כפרה . . . ומוכרח דשוגג בדברי סופרים עבר עבירה", ע"ש בארוכה.
ועד"ז מצינו בעוד כו"כ אחרונים שיצאו לחלוק על שיטת הנתיבות בזה והביאו ראיות מכו"כ מקומות בש"ס[5] ומדברי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים[6] דגם שוגג בדרבנן צריך כפרה.
אלא דעדיין צ"ב, מהי הסברא בזה, דאם נימא שאיסורי דרבנן אינם רק 'איסורי גברא' וכמ"ש התורת חסד (ועוד אחרונים), למה באמת צריך כפרה על איסור גברא בכה"ג שלא פרק מעליו עול מצות, שהרי בשוגג עשה[7].
ונראה פשוט, דהאחרונים הנ"ל תפסו דמה שצריך כפרה בעובר על איסור דאורייתא בשגגה הוא משום דהוה איסור חפצא, אבל ברמב"ם מבואר טעם אחר בזה, וכמ"ש בהל' שגגות (פ"ה ה"ו), וז"ל: הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא הי' בא לידי שגגה[8] ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה[9], אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס[10], עכ"ל[11].
הרי מבואר דמה שצריך כפרה אפילו באיסורים מן התורה אינו (רק) משום החפצא דאיסורא והרע אשר בו, אלא משום העדר הזהירות של הגברא במצותיו של הקב"ה, כי החיוב במצות התורה כולל גם החיוב להזהר ולעשות כל אשר ביכלתו שלא להכשל ולעבור בשוגג, ואם כן כשעבר בשוגג הרי גם זה הוא חסרון בקבלת עול מלכות שמים ועול מצות, ואם כי לא אינו דומה שוגג למזיד בבחי' ואיכות הפריקת עול, מ"מ גם על זה צריך כפרה.
ולפי זה פשוט שגם כשעובר על לא תסור ועושה איסור דרבנן בשוגג ה"ה צריך כפרה, לפי שהתרשל ו"לא טרח בדרישה ובחקירה"[12].
[ויעויין בספר תורת האדם להרמב"ן שער הגמול שכתב בזה"ל: הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא, שכן קראתו התורה בכל מקום, ומהו חטאו, שלא נזהר בעצמו ולא הי' ירא וחרד אל דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקב"ה ועל הדרך הזו הוא הטעם חטא השגגה בכל התורה. ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם, ולפיכך נקרא שוגג חוטא[13], ואף על פי כן אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת אלא שהוא צריך מירוק מאותו עוון ולהתקדש ולהטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא לפיכך חס הקב"ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהן השגגות וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורים למרק עוון אותן שגגות ולהתכפר ביסורים כדי להיות נקיים לעוה"ב, עכ"ל הרמב"ן[14].
הרי מפורש בדבריו שני טעמים על הצורך בכפרה לשוגג, ולפי משנ"ת לעיל, טעם הראשון שייך בכל איסור, דאורייתא או דרבנן, וטעם השני, יש מקום לומר שאינו שייך באיסור דרבנן].
[1] וראה דברות משה עמ"ס שבת (ח"א עמוד שג) : "דאף מחטא בשוגג שייך לשוב, דהא מתודה על חטאת שהוא בשוגג החטא שחטא" - ראה רמב"ם הל' מעשה הקרבנות (פ"ג הי"ד והט"ו): "ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם . . . כיצד מתודה, אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי". וראה לקמן הערה 12.
[2]) וראה גם פירוש המשנה להרמב"ם (יומא פ"ח מ"ו) בנידון ארבעה חלוקי כפרה "זכור כללים אלו וסמוך עליהם, והוא אם שגג אדם בעשה ולא תעשה או הזיד בעשה ועשה תשובה מתכפר לו מיד", ומבואר דגם שוגג צריך כפרה.
[3]) וראה גם תוד"ה אורח ארעא קמ"ל (ביצה כה, רע"ב): "נענש כשוגג ולא כאונס".
[4]) ראה כריתות כו, ע"ב. וראה דברי הרמב"ן בשער הגמול (הובאו לקמן בפנים בסוף דברינו).
[5]) בשו"ת עין יצחק (אהע"ז ח"א סימן סז, ענף ד ואילך) האריך לפלפל בשיטת הנתיבות והמסתעף ממנה ודחה ראיות הנתיבות לעצם חידושו. בסוף התשובה (ענף ז אות מ) הביא שתי ראיות דגם שוגג באיסור דרבנן צריך כפרה, ואלו הם: (א) איתא בגמרא (חולין ו, ע"א): "א"ר זירא אפשר גזרו על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן", ופירש רש"י (שם ד"ה אפשר) "אי איתא דגזרו חכמים על תערובת דמאי מסתייע מילתא דיגרום עון שלא ישים על לבו דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג", "הרי דשוגג דרבנן הוא ג"כ עון מקרי". (ב) בתוספות (פסחים קו, ע"ב. ועוד) הקשו מ"רב ירמי' בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה" מהא דקיי"ל דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, "והא זה אינו אלא מדרבנן ובשוגג וקרי לי' תקלה".
וראה גם שו"ת עין יצחק (או"ח סכ"ו אות יב):"כבר כתבתי במק"א להוכיח דגם שוגג דרבנן צריך כפרה ודלא כהנתיבות". וראה שו"ת בית יצחק או"ח סי' סה שדברי הנתיבות "דחוקים מאד". ובשו"ת מנחת שלמה (חלק ראשון סי' מד): "רבו החולקים עליו".
[דא"ג:מפני הראיות שהביא העין היצחק (ועוד אחרונים) סבור הייתי לומר שלא דיבר הנתיבות אלא בשוגג הקרוב לאונס, דוגמת הנידון בחו"מ שקונה מחבירו (הנאמן) דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים שע"ז קאי הנתיבות, משא"כ בשוגג סתם כשכחה וכיו"ב ועאכו"כ בשוגג הקרוב למזיד, ואם היינו מפרשים כן דברי הנתיבות היו בטלים כו"כ מהקושיות שהקשו עליו. אבל מהאחרונים שפלפלו בדבריו נראה שלא הבינו כן]
[6] לדוגמא, פסק הרמ"א (יו"ד סקכ"ג סכ"ו) : "מי ששתה יין נסך בשוגג, יש אומרים שיתענה ה' ימים נגד ה' פעמים גפן שבחומש (ר"ל לבד משנה תורה), ויתכפר לו". וכתב בשו"ת עין יצחק (אהע"ז סי' סז אות לח) ד"משמע [מהרמ"א] דקאי על סתם יינם דמיירי שם בכל הסימן, משום דאף איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה" וא"כ מוכח דגם שוגג בדרבנן צריך כפרה אם כי "יש לחלק קצת בזה משום דהא החמירו בסתם יינם בהנאה לכתחלה כמבואר בסי' קכ"ג ס"א". [וראה שו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' כג) שיצא לחלק בין סתם יינם לשאר איסורים דרבנן: "כיון דעיקר הטעם משום דאיסור דרבנן רק איסור גברא ולא חפצא וכשהגברא אינו מזיד רק שוגג בלא דעת ע"כ א'צ כפרה משא"כ בסתם יינם דפוגם בנפש ר"ל והרי הוא מטמא את האדם והרי יש בו ארס איסור חפצא ביותר ע"כ שפיר כתב הרמ"א בשם הרא"ש דצריך כפרה בשוגג ואין סתירה"].
[7]) בספרי הגר"י ענגיל (אתוון דאורייתא כלל יו"ד; בית האוצר אות א כלל קכב) חקר אם איסורי דרבנן הם איסורי חפצא או רק איסורי גברא, עיין בדבריו בארוכה.
[ובתניא (ריש פרק ח) כתב אדמו"ר הזקן בזה"ל: ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר מפני איסורה בידי הס"א משלש קליפות הטמאות ואפי' הוא איסור דרבנן שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו', עכ"ל. ויעויין באג"ק אדמו"ר זי"ע (ח"י עמוד רעט) נראה שר"ל שמדברי אדה"ז שם מבואר שגם באיסורי דרבנן יש רע בהחפצא, וע"כ יש צורך בכפרה גם בעבירה בשוגג, ע"ש ובשיחותיו באחש"פ (והתוועדויות שלאח"ז) ה'תשל"ז].
ובפנים בארתי הטעם בצורך הכפרה גם לפי סברת האחרונים שאיסורי דרבנן אינם רעים ב'עצם'.
[8] וראה שו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' סח) : "אם עשה איזה עבירה, יהי' הסיבה מה שיהי', הואיל ויכול הי' להתברר הרי זה חייב דזה לא מיקרי אונס מה שלא הי' בידה בקל לברר, על כל פנים הי' הדבר יכול להתברר כמו באשה [שניסת ע"פ שני עדים] אם היתה ממתנת וע"י החקירה הי' יכול להתברר שבעלה חי, ואפילו הי' באופן שלא הי' בשום אופן אפשר להתברר, מכל מקום לא חילקה התורה וכל שוגג חייב, ורק באונס פטרה רחמנא" (והוא כסברת האחרונים שגם בדאורייתא אמרינן לא פלוג, ראה שו"ת יד סופר ח"א סי' כו. ובכ"מ). ועל פי דבריו יש להסביר בפשטות מה שתינוק שנשבה לבין הגוים מביא קרבן על שגגתו (רמב"ם הל' שגגות פ"ב ה"ו).
[9] בתניא (אגרת הקודש סו"ס כח) איתא ש"השגגות . . הן מהתגברות נפש הבהמית" [ושם (לקו"א פי"ג): "הוא בתקפו ואדרבה נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר עניני עולם הזה"], וביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע (במענה אלי) שהתגברות נה"ב היא הסיבה לזה שאינו טורח בדרישה וחקירה, דכיון ש'רוח הבהמה יורדת למטה', "אינה מעוניינת בלמעלה", וע"כ אינו בודק ואינו מדקדק. וראה לקו"ש ח"ג עמוד 944 ואילך. ואכ"מ.
[10]) וראה פירוש המשנה להרמב"ם (הנ"ל הערה 2) לענין ארבעה חלוקי כפרה: "וכל זה אם עבר ברצונו, אבל באונס הרי זה פטור". וראה גם מורה נבוכים ח"ג פמ"א.
[11]) וראה גם בפירוש רבינו יונה עמ"ס אבות (פ"ד מ"ד): "אף השגגה נחשבת לו עון בזמן שאינו אנוס שהי' לו להזהר שלא יבוא חטא על ידו ולא נזהר שלפיכך חייבו הכתוב קרבן שיכפר לו". וראה גם פירוש רש"י עמ"ס פסחים (עא, סע"ב) ד"ה שחטו וד"ה פטור.
[12]) וראה גם שו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קעה) בנידון איש ואשה ששכחו "שהוא שעת הוסת ושמשו ולא ראתה דם", דאפילו למ"ד שחיוב הפרישה בשעת הוסת אינו אלא מדרבנן "צריכים לעשות תשובה, שאף על איסור דרבנן בשוגג צריכים לשוב בתשובה על אשר לא נזהרו ולא אסיק אדעתייהו דהוא יום הוסת . . להצטער על זה שאירע להם חטא זה, ולהתוודות בפה בצנעא, ולקבל להזהר ביותר שלא יארע עוד זה החטא". [ונראה שבקבלה זו ("להזהר ביותר") מקיימים מצות התשובה, שהיא עזיבת החטא, על עבירה בשוגג, וכלשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ב) "ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד", ובלשון הוידוי (רמב"ם שם פ"א ה"א): "חטאתי . . ולעולם איני חוזר לדבר זה"].
[13] ראה גם פירוש הרמב"ן עה"ת (ויקרא ד, ב) : "וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא".
[14] ומ"ש הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא א, ד) "אין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל", הנה (נוסף לזה שמפורש שם שחייבי כריתות - שבהם הוא מדבר בשער הגמול - צריכים ריצוי) נראה דשם מדבר אך ורק על ריצוי בקרבן, אבל לא נתכוון לומר שאין צורך בכפרה על שוגג. הנלפענ"ד כתבתי ובאחרונים (שו"ת שערי צדק או"ח סי' קח. שו"ת מהרש"ם ח"א סו"ס קפ; ח"ג קרוב לסו"ס קפט; שם ריש סי' ר; ח"ד קרוב לסו"ס כו. שו"ת בית נפתלי סו"ס ד. ועוד) האריכו.
שוב מצאתי שכמו שהצעתי בפירוש דברי הרמב"ן עה"ת כבר כתב בשו"ת שערי דעה (ח"א סי' קפח), אם כי א כתב כן בדעת הרמב"ן, וז"ל:בכל התורה כולה שגגת לאו בעי כפרה בידי שמים אף דלא דמי לשגגת כרת שהצריכה התורה להביא חטאת מכל מקום כפרה בידי שמים ודאי בעי, וכדאמרינן בעלמא (יבמות קיט, ע"א) מה לי איסור לאו מה לי כרת, עכ"ל. וראה גם שו"ת משנה הלכות ח"ט סו"ס שסח.
[בשו"ת שערי צדק שם כתב לבאר דעת הרמב"ן, ש"ענין המרד הוי רק במזיד ולא בשוגג רק מ"מ איסורי כרת ר"ל החמירה תורה אף בשוגג כסברת הרמב"ם [בהל' שגגות] הנ"ל והוי כעין מרד ולכך צריך ריצוי, אבל שוגג דלאו אין צריך להיות ריצוי כי אין ריתחא עליו כלל". ודבריו צע"ג לפענ"ד, דמהיכי תיתי לומר שאין חיוב להזהר במל"ת כבחייבי כריתות, וממה נפשך: באם אין חיוב להזהר כ"כ במצוותי' של תורה למה צריך כפרה על שגגת כרת, ואם באמת מחוייב להזהר "לבדוק ולדקדק" טרם יעשה, למה "אין ריתחא עליו כלל" בשגגת לאו?]
