בס"ד
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה, ענין הכנסת אורחים של רבקה אמנו ע"ה ואשר ע"ז אמר אליעזר "אותה הוכחת לעבדך ליצחק" ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים, וכן כתבה תורתינו הקדושה "ויישם לפניו לאכול" ע"כ נכתוב בעז"ה ענין הנוגע לגדר זכות ממונית שיש לאורח במאכל שהוגש לפניו.
יש להסתפק אורח שבעה"ב הניח לפניו מנה לאכול האם המנה שייך לו ויכול לקנות בו ולקדש בו את האשה, או דילמא המנה אינה שלו אלא ניתן לו ע"י בעה"ב לאכילה אבל לגבי דברים אחרים אין המנה שלו, וכשאוכל אע"ג דמכלה המאכל לא קנהו אלא אוכל ברשות בעה"ב.
וצדדי הספק, האם איכא אומדנא כיון דהאורח מכלה את המנה מסתמא בעה"ב מסכים שהאורח יקנה את המנה ואיכא דעת אחרת מקנה ואפי' בלא דעת אחרת מ"מ האורח קונה את המנה כשמגביהו דהו"ל כאילו אמר בעה"ב לך חזק וקני, או דילמא בעה"ב אין בדעתו להקנות לו או להרשות לו לקנות אלא רק שהאורח יאכל המנה.
ומצינו בדברי רבנן קמאי ובתראי ז"ל כמה מקורות לזה.
א] בנדרים ל"ד ב' אמרי' "בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו, ככרי אמר לו כי איתיה ברשותיה הוא דאסור, או דלמא עליך אמר ליה עילויה שויתיה הקדש, א"ל פשיטא דאע"ג דיהבה ליה במתנה אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב א"ל לא לאפוקי דאי אזמניה עלה".
ונחלקו הראשונים ז"ל שם בביאור הא דאמרי' "לאפוקי דאי אזמני' עלה", המפרש ז"ל שם כתב וז"ל "דאי אזמניה עליה למיכל מההוא ככר מעיקרא והדר א"ל ככרי עליך, דהתם כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו" וכן כ' הרשב"א ז"ל בשם ספרים דגרסי, והקרן אורה ז"ל הוכיח מדברי הרא"ש ז"ל שם דס"ל נמי הכי.
ומדבריהם ז"ל למדנו דכבר בשעה שמזמינו לאכול על שולחנו דעתו להקנות לו כל מה שיכול לאכול ממנה, וצ"ל דהיינו דוקא משעה שהאורח הגביה המאכל או קנין אחר, דאל"כ נהי דאיכא דעת אחרת מ"מ בעי' דהקונה יעשה מעשה קנין.
[והנה מדבריהם ז"ל נראה דהאורח קונה המאכל אפי' קודם שנתנו לתוך פיו, וצ"ע מזה על מה שכ' המהרי"ט ז"ל בסי' ק"נ דגם להך גיסא דהאורח קונה המנות היינו משיתן לתוך פיו ולא משעה שהגביה, וצ"ע דמדברי הראשונים ז"ל הנ"ל נראה דכבר משעה שהבעה"ב הזמינם לאכול לא הוי ככרו ואינו יכול לאסרו על האורח, וגם למאי דכתבנו דעכ"פ בעי' שיגביהו מ"מ האורח ודאי קונה קודם שיתנו לתוך פיו].
אבל הר"ן ז"ל פירש "דאי אזמניה עלה כלומר לעולם אימא לך דאי יהיב ליה במתנה שריא ליה וכי קאמר ליה עליך לאפוקי דאי אזמניה עלה תתסר ליה דההיא שעתא נמי ככרו היא", ומוכח דס"ל דהאורח לא קנה חלקו.
והנה מדברי הר"ן ז"ל ליכא להוכיח אלא דבהזמנה לחודי' לא נעשה שלו עד שיקח לתוך פיו, ואכתי י"ל דגם הר"ן ז"ל מודה דכשנותנו לתוך פיו קנה האורח את המאכל, אמנם מדברי השיטמ"ק ז"ל בנדרים שם שהביא בשם הרנב"י ז"ל וז"ל "וכי תימא אטו כי אזמניה למיכל בהדיה לאו מתנה היא. וי"ל הזמנה לאו מתנה היא שהסועד אצל חברו כל מה שהוא אוכל מבעל הבית הוא מפתו יאכל ומכוסו ישתה וכל הנאה שלו וככרי מיקרי ולא מקריא מתנה אלא כשהוא נותן לו הדבר לעשות בו כרצונו דההיא שעתא לאו ככרי הוא", ומדבריו ז"ל מבואר דאפי' כשאוכל מבעה"ב ואפי' כשנתן המאכל לתוך פיו לא הוי שלו אלא של בעה"ב.
ב] קיי"ל דפירות הלקוחים או שניתנו לו במתנה פטורים מתרומות ומעשרות מדאורייתא וחייבים מדרבנן, והנה התוס' בב"מ פ"ח א' ד"ה תבואת, הביאו דעת הר"ת ז"ל דהא דלקוח פטור מן המעשר היינו רק בלקח אחר שנתמרח ונתחייב אצל בעה"ב, אבל לקח קודם מירוח ומירחה חייב הלוקח לעשר מה"ת, וכ' התוס' וז"ל "ורבינו יצחק ב"ר מרדכי הקשה על פר"ת דהא לוקח תבואה ממורחת מעם הארץ הוי דמאי משום דספק הוא אבל אם ודאי לא עישר חייב לעשר מן התורה אף על פי שנתמרח כבר, ולאו פירכא היא דנהי דדמאי לא הוי, מ"מ מדאורייתא לא מחייב אלא מעשר ודאי הוי מדרבנן וצריך ליתנו לכהן וללוי".
אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל תי' וז"ל "וי"ל דשאני התם משום דאיכא למיגזר משום דזימנין דאורחים על שולחנו", והיינו דאורח שאוכל על שולחן בעה"ב לא מיפטר משום לקוח וניתן לו במתנה, דאורח אינו קונה הפירות אלא אוכל ברשות בעה"ב, והתוס' דלא תי' כן י"ל משום דס"ל כדעת המפרש ז"ל דהאורח קונה המאכל והדר הו"ל לקוח.
והנה בציור זה הוי הרמב"ן והרשב"א ז"ל לחומרא והתוס' לקולא, מיהו יש להמציא בעז"ה קולא נפלאה לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל.
הנה התוס' בב"מ שם כתבו דמי שמכר דגן לאחר מירוח, וחזר וקנה מהלוקח, חייב לעשרן מן התורה ולא נחשב כלוקח מן הלוקח כיון דגדל ברשותו והשתא חזר לרשותו, והשתא יל"ע היאך יהי' הדין במכר דגן ממורח לאחר והלך להתארח אצל הלוקח האם חייב לעשר מה"ת, ונראה בעז"ה דלדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאורח אינו קונה המאכל אלא משל בעה"ב הוא אוכל, א"כ אינו חייב לעשר דלא נחשב כחזר לרשותו, אבל לדעת המפרש ז"ל הנ"ל דהאורח קונה המאכל א"כ נחשב כחזר לרשותו וחייב לעשר מן התורה.
ג] דעת רש"י ז"ל בפסחים כ"ט א' ד"ה ויליף, דחמץ של נכרי מותר מן התורה באכילה אפי' בתוך הפסח, והתוס' שם בד"ה בדין, הק' וז"ל "פרש"י מותר באכילה, וקשה דאי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו וכו' ונראה לריב"א דהא דקאמר אפי' תוך זמנו מותר היינו בהנאה".
ובפשוטו נראה דפלוגתת רש"י ז"ל והתוס' היינו בנדון הנ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דבעה"ב אינו מתכוין להקנות לאורח מה שהוא אוכל ולא הוי חמץ של ישראל, ודעת התוס' דדעת בעה"ב להקנות לאורח מה שהוא אוכל, אלא דזה אינו, דנהי דבעה"ב מקנה לו מה שהוא אוכל מ"מ יכול הישראל להתכוין שאינו קונה החמץ ויהא מותר לאכול החמץ, ומאן כפוהו לקנות.
והגרא"ו ז"ל הי"ד בקוב"ש פסחים אות קל"א, כ' דדעת רש"י ז"ל דאע"ג דאוכל אצל הנכרי מ"מ אין מתכוין לקנות, ובדעת התוס' כ' דבהכרח הוי שלו וכדעת המפרש ז"ל בנדרים הנ"ל, ולא ידעתי לפרש כונתו ז"ל, דמדברי המפרש ז"ל בנדרים לא מוכח אלא דאם האורח מתכוין לקנות מהני דהבעה"ב מתכוין להקנות לו, אבל היכא דהאורח אינו רוצה לקנות לא שמענו מהתם, גם גוף הסברא דבהכרח הוי שלו אינו מובן וכי אין אורח יכול לאכול משל בעה"ב ומה ההכרח שיהי' שלו, וצ"ע.
ולענין הלכה, הרמ"א ז"ל באהע"ז סי' כ"ח סי"ז הביא דברי שלטי הגבורים ז"ל בקידושין [כב ב מדפי הרי"ף] בשם ריא"ז ז"ל דבעה"ב שזימן אורחים לשולחנו ונטל אחד האורחים מנתו וקידש בו את האשה ה"ה מקודשת שאין בעה"ב מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במזונותיהם, והט"ז ז"ל שם פליג וס"ל דלא הוי אלא ספק קידושין, והמהרי"ט ז"ל בתשו' ק"נ הביא דברי מהר"א מוטל ז"ל דפשיט"ל נמי כדעת הרמ"א ז"ל והמהרי"ט ז"ל גופי' ס"ל דהוי ספק קידושין, יעו"ש.
ולבאר דברי המפרש ז"ל בנדרים ודברי התוס' בפסחים נלע"ד בעהשי"ת יסוד נכון.
הנה בגוף פלוגתת הראשונים ז"ל קשיא טובא, גם להך גיסא דבעה"ב אינו מתכוין להקנות המאכל לאורח מ"מ כיון דהאורח יש לו זכות אכילת וכילוי החפץ וזה צורת תשמישו של החפץ ולכך הוא עומד, א"כ גם להצד דבעה"ב אינו מקנה לו המאכל לגמרי, מ"מ כיון דהבעלים נתן לאורח זכות אכילה בזה, ואין במאכל זה יותר מאפשרות אכילה פעם אחת, א"כ ממילא נפקע בעלותו של הבעלים דבמה יתבטא בעלותו, ולא מבעיא אי קנין פירות כקנין הגוף, אלא אפי' למ"ד לאו כקנין הגוף, הכא עדיף טפי, דכיון דברשות האורח לכלותו ולא ישאר לבעלים כלום בחפץ.
והריטב"א ז"ל בפסחים ל"ה א' ד"ה אלא מצה, כ' וז"ל "ולא משכחת לה נמי במצה שאולה, דשאולה כה"ג במידי דלא הדר בעינא הלואה היא וממונו של לוה גמור הוא ולכם קרינא ביה", ומינה נילף אנן נמי לנדון דאורח דכיון דהבעה"ב נתן המאכל לאורח רשות לכלות הדבר, ממונא דאורח הוא לגמרי דלא ניתותר לבעלים שום בעלות בזה.
וביותר תגדל התימה, בהא דס"ל לרש"י ז"ל בפסחים הנ"ל דישראל מותר לאכול חמץ של נכרי, דנהי דאינו קונה החמץ מ"מ מי גרע ישראל שיש לו רשות לאכול החמץ, מקיבל עליו אחריות דעובר בבל יראה, והרי אפי' בחמץ של מעשר שני לר"מ דהוי ממון גבוה ס"ל להרמב"ם ז"ל בפ"ו מחמץ ה"ח דעובר בבל יראה וכ' שם רבינו מנוח ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כדעת ר' חייא בר אבא בסוכה ל"ה א' דכל שיש בו היתר אכילה מיקרי לכם יעו"ש, וא"כ אמאי גרע אורח שיש לו היתר אכילה ממעש"ש דהוי ממון גבוה.
ונלע"ד בעז"ה לתרץ ולייסד, דשאני אורח ממעש"ש, דכיון דביד הבעלים המאכילו לחזור בו בכל עת ולמנוע מהאורח לאכול, א"כ זה גופא מבטא את בעלותו, ומה שהאורח אוכל הוי הכל מכח בעלותו של הבעלים, אבל במעש"ש דזכות אכילתו הוי זכות גמור שזיכתה לו התורה שפיר הוי לכם, ומה"ט ס"ל להרמב"ן והרשב"א ז"ל דלענין תרו"מ לא מיפטר משום לקוח, דאע"ג דיש לו בו זכות אכילה מ"מ זכות האכילה הוי נמי בבעלותו של בעה"ב המאכיל.
ומעתה הא דכ' הריטב"א ז"ל דלא משכח"ל מצה שאולה כיון דלא הדרא בעיני' היינו רק בשאלה דהשואל קנה החפץ ואין הבעלים יכול לחזור בו, ולפיכך כיון דברשותו לכלות הדבר הלואה מיקרי ולא שאלה דדידי' הוי, אבל אורח דביד הבעה"ב לחזור בו בכל רגע, א"כ זכות האכילה דהאורח יונק כל רגע ורגע מבעלותו של בעה"ב.
אלא דדברי רש"י ז"ל לגבי חמץ הנ"ל אכתי צע"ק דהא בקיבל עליו אחריות נמי הבעלים יכול לחזור בו ולבא לגבות את פקדונו ועכ"ז הנפקד חייב בבל יראה ותיקשי א"כ מאי שנא אורח שאוכל אצל נכרי נהי דהנכרי המאכיל יכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא חזר בו נימא דנחשב כחמץ של ישראל מכח הזכות אכילה, ויש לחלק דשאני קיבל עליו אחריות דיש לו קנין בגוף החפץ דכל שומר קונה הפקדון, לענין חיוב פשיעה או גניבה ואבידה, משא"כ אורח דאין לו קנין בגוף המאכל אלא דבעי' לחייבו בבל יראה מכח זכות אכילה שקיבל מהבעלים, ובזה שפיר אמרי' דכיון דהבעה"ב יכול לחזור בו אין לאורח שייכות למאכל כלל.
[ובדרך החידוד יש להעיר, באופה ביו"ט סמוך לשבת לצורך אורחים כשיודע שלא ידעו אורחים אלא פלוני ואופה לצורכו, דמדאורייתא שרי כיון דאילו מקלעי לי' אורחים, דבכה"ג הרי אם לא יאכיל את האורחים במה שאפה יעבור על איסור דאורייתא, מי נימא דבכה"ג לכו"ע האורח קנה המאכל, דבעה"ב אסור לו לחזור בו, מיהו נראה דאע"ג דיעבור על איסור דאורייתא מ"מ סו"ס לא נגרע מבעלותו למנוע מהאורח לאכול].
ואי כנים אנו בעז"ה בזה, יש לבאר דהנך ראשונים ז"ל דפליגי וס"ל דהאורח קונה המאכל, אין זה משום דהבעה"ב מקנה לו המאכל בדעת אחרת, אלא מידי דממילא הוא כיון דבעה"ב נתן לו זכות אכילה ומסתמא לא יחזור בו דרוצה שהאורח יאכל, ממילא נעשה החפץ של האורח, דלא ניתותר שום בעלות לבעה"ב על החפץ. ויתכן לפי"ז לבאר הא דכ' הגרא"ו ז"ל הנ"ל דדעת התוס' דאורח קנה המאכל בע"כ, ולדברינו יש לבאר היטב, דאין כונת התוס' משום דקנה המאכל, אלא משום דס"ל להתוס' דסגי בהיתר אכילה להחשיבו כשלו וכנ"ל, ואי משום דבעה"ב יכול לחזור בו, כיון דמסתמא אינו עומד לחזור בו נחשב האורח כבעלים על החפץ כיון דרשות בידו לאכלו ולכלותו.
ושוב הראני ידי"נ הגר"י גרינוואלד שליט"א לדברי המקור חיים ז"ל בסי' תס"ו סק"א שהק' אהא דכ' המג"א ז"ל דמותר לישראל לשאול חמץ מגוי כדי להניחה על מכתו ואין אחריותו על הישראל, והק' המקו"ח ז"ל דכיון דבמה שהניחה על מכתו מפסיד החמץ ולא הדרי בעיני' קנה הישראל החמץ אפי' אם אינו מכוין לקנותו וביאר בזה דברי התוס' כדברינו דכיון דנותן לו החמץ ע"מ שיאכלנו ויכלנו אין לך מתנה גדולה מזו וכשנוטלו לאכילה אף שאינו מתכוין לקנותו נעשה שלו יעוש"ה, וברוך שכיונתי לדעת גדולים ז"ל.
והנה אי כנים אנו בעז"ה ביסוד שכתבנו יש לדון בג' הלכות.
א] השפ"א ז"ל בסוכה ל"ה א' העיר, דלמ"ד ד'לכם' לא הוי אא"כ יש לו דין ממון, א"כ כיון דבמצה נמי בעי' 'מצתכם' ומה"ט מצה של מעש"ש אין אדם יוצא בה ידי"ח, א"כ תיקשי על מה סומכים העולם שאין מקנים המצה לבני ביתם ולאורחים יעו"ש, ובדבריו ז"ל שם מבואר דעכ"פ למ"ד דסגי בהיתר אכילה לא קשי' לי', וצ"ע אמאי לא כתב דהעולם סומכים על הא דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מחמץ ה"ח דסגי בהיתר אכילה, וכנ"ל.
אמנם לדברינו ניחא, דלכו"ע אורח גרע, ודברי הרמב"ם ז"ל לא יועילו בזה, דכיון דהבעלים יכול לחזור בו בכל רגע אין זה נחשב שיש לאורח בעלות על הזכות אכילה, ולא דמיא למעש"ש.
ב] חקרו האחרונים ז"ל באדם שהוא בסכנה ואין לו אלא מצה של חבירו דקיי"ל דמותר ליטול ממון חבירו כדי להציל את עצמו וכדכ' התוס' בב"ק ס' ב' ד"ה מהו, האם הוי 'לכם' ויוצא בזה ידי"ח מצה עי' בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל ז"ל לירושלמי ריש ביכורים שהוכיח דכל שיש לו היתר אכילה במאכל ה"ז נחשב כשלו ויעו"ש דתלה לה בנדון אם פקו"נ הוי הותרה או דחוי'.
ולכאו' צ"ע, דגם אם נקבל דפיקו"נ נחשב שיש לו זכות אכילה בחפץ ואין זה רק כמעשה הצלת נפשו, מ"מ מדהוצרכו הראשונים ז"ל באורח דהוי שלו רק כיון דבעה"ב מקנה לו, מוכח דמשום הא דהותר לו לאכול לא סגי להחשיבו כשלו, וא"כ פיקו"נ לא עדיף מיני', אבל לדברינו פיקו"נ עדיף, דגבי אורח ביד הבעלים לחזור בו בכל רגע משא"כ בפיקו"נ, ודו"ק.
ג] דעת היראים ז"ל בסי' תכ"ב, והביאו המג"א ז"ל בסי' תרל"ז סק"ג, דגם למ"ד גזל הגוי מותר, מ"מ לא הוי דילי' ולא מיקרי לכם ואינו יוצא בזה ידי"ח מצות ד' מינים, יעו"ש. והגרעק"א ז"ל שם בגליון כתב דכ"ה דעת הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' לולב הגזול, וכתב המחנה חיים ז"ל בח"ב סל"ג בשם אחיו הגר"נ ז"ל, דכיון דמותר להגוי הנגזל לתפוס החפץ מהגזלן לא הוי 'לכם', דלכם לא הוי רק היכא דכל אחד שיתפוס החפץ נקרא עליו גנב או גזלן.
ולפו"ר צ"ע אמאי גרע ממעשר שני דסגי בהיתר אכילה, וה"נ נהי דהגוי יכול לתפוס מ"מ הא ודאי יש לו בזה היתר אכילה, אמנם להנ"ל ניחא, דשאני מעש"ש דזכות אכילה היא מוחלטת ואין אחד יכול לעכב בעדו, אבל גזל הגוי כיון דהגוי יכול בכל רגע לחזור ולתפוס ולבטל זכות אכילה דישראל, לא הוי 'לכם', וניחא מאד לפי"ז דהרמב"ן ז"ל שהביא הגרעק"א ז"ל דס"ל כהיראים ז"ל, לטעמי' אזיל דס"ל דאורח אינו קונה המאכל והיינו משום דבעה"ב יכול למנוע ממנו זכות האכילה וכנ"ל.
אמנם האבני מילואים ז"ל בסי' כ"ח סק"ג כתב דגם אם נימא דגזל הגוי לא הוי לכם היינו לענין לקדש בו אשה וכדו' אבל ידי חובת אתרוג שפיר יוצא ידי"ח, דלא גרע ממעש"ש שיש בו היתר אכילה ופסק הרמב"ם ז"ל דיוצא ידי"ח אתרוג במעש"ש, וזה לכאו' דלא כדברינו.
מיהו י"ל דגזל הגוי עדיף דאע"ג דהגוי יכול לחזור ולחטוף מ"מ כל שלא חטף שפיר הוי של הישראל שגזל שמחזיק בו כדין, אבל אורח דכל רגע מיתלא תליא וקאי אם בעה"ב לא יחזור בו, יותר יש להחשיבו כאוכל מכח בעה"ב.
ועתה נשובה לדברי הגרא"ו ז"ל דדעת התוס' האוכל אצל חבירו בהכרח הוי שלו, והיינו דלא יתכן שמכלה החפץ ואינו קונהו בזה, והנה לפי"ז צ"ע א"כ בשבת ויום טוב דאסור ליתן ולקנות מתנה וכדכ' המג"א ז"ל בסי' ש"ו סקט"ו, א"כ היאך יכול אדם להתארח אצל חבירו בשבת אם לא הקנה לו המאכלים קודם השבת, וליכא למימר דכיון דהוי לצורך שבת שרי ליתן מתנה וכדכ' המג"א ז"ל שם, דזה אינו, דצורך שבת היינו רק מאכלים שמצוה לאכלם בשבת וכגון בשר פת ויין אבל שאר מאכלים אינם צורך השבת וכדכ' המג"א ז"ל בסי' שמ"א סק"א.
אמנם למש"כ בעז"ה לעיל דאין כונת התוס' דאורח בהכרח קונה המאכל, אלא כיון דיש לו רשות אכילה וכילוי החפץ ממילא פקע בעלותו של בעה"ב, הנה לפי"ז הרי אין כאן כלל נתינת מתנה אלא דע"י מה שמתיר לו לאכול ממילא נפקע בעלותו, ולא דמיא למקח וממכר, ודו"ק.
תמצית העולה מהדברים.
א] נחלקו הראשונים ז"ל באורח שאוכל אצל בעה"ב האם המאכל הוי שלו לכל מילי ויכול לקנות בו ולקדש בו את האשה או דילמא בעה"ב אינו נותן לו המאכל אלא לצורך אכילה.
ב] המפרש ז"ל בנדרים ל"ד ב' והרא"ש ז"ל שם ס"ל דהאורח קנה המאכל לגמרי, והר"ן ז"ל שם והרנב"י ז"ל ס"ל דלא קנה המאכל.
ג] מדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל בב"מ פ"ח א' דכ' דהא דגזרו על הדמאי אע"ג דהוי לקוח דפטור מה"ת מתרו"מ, היינו משום דפעמים שאינו לקוח אלא מתארח על שולחן המוכר ולא הוי לקוח, ומוכח דס"ל כדעת הר"ן והרנב"י ז"ל.
ד] ובענין זה יש להמציא נפק"מ נפלאה באופן שהרמב"ן והרשב"א ז"ל לקולא, והיינו למש"כ התוס' דמוכר שחזר וקנה מהלוקח חייב לעשר מדאורייתא, והשתא לפי"ז מוכר שמתארח אצל הלוקח ואוכל שם, אינו חייב לעשר מה"ת דאין דינו כלקח מן הלוקח.
ה] רש"י ז"ל בפסחים כ' דמותר לישראל לאכול חמץ של גוי בפסח והתוס' הק' הא כשאוכל הוי של הישראל, וכ' הגרא"ו ז"ל בקוב"ש דרש"י ז"ל ס"ל כדעת המפרש ז"ל, והתוס' ס"ל דלא יתכן שאוכל מאכל ואין זה שלו, ס"ל דכל אורח קונה המאכל.
ו] ודבריו ז"ל צל"ע דעכ"פ אמאי לא יועיל שהקונה יתכוין שלא לקנות.
ז] צ"ע טובא בגוף פלוגתת הראשונים ז"ל, דגם להצד דהבעה"ב אינו מקנה המאכל לאורח, מ"מ כיון דהבעה"ב נתן ללוקח היתר אכילה בזה וזה צורת תשמישו וביד האורח לכלות המאכל א"כ מהאי טעמא גופא קנה החפץ דתו אין לבעלים שום שימוש בחפץ.
ח] וביותר תמוה אמאי אינו עובר ע"ז בבל יראה וכי גרע מקיבל אחריות על חמץ, והיאך יתכן שמותר לו לאכול חמץ זה.
ט] ונראה בעז"ה לבאר דכיון דבעה"ב יכול לחזור בו בכל רגע ולמנוע המאכל מהאורח א"כ האורח אוכל בכל רגע מכח בעלותו של בעה"ב, ולפי"ז י"ל דזהו כונת הגרא"ו ז"ל דהתוס' ס"ל דלא יתכן שאוכל החמץ ואי"ז שלו כי עכ"פ קיבל מהבעלים זכות אכילה בזה.
י] השפ"א ז"ל דן אמאי לא נוהגים העולם להקנות המצה לאורחים, ומדבריו ז"ל נראה דלמ"ד דסגי בהיתר אכילה להחשיבו כ'לכם' ניחא, ולדברינו גם לדידי' לא מהני, דההיתר אכילה הוי מכח הבעלים ותלוי בכל רגע בבעלים ולא דמיא למעש"ש שההיתר אכילה הוי לגמרי בבעלותו.
י"א] הגר"י ענגיל ז"ל דן באדם שמחמת סכנה מותר לו לאכול מצה של חבירו האם הוי לכם מכח היתר אכילה ותלה לה האם פקו"נ הוי הותרה או דחוי', ותיקשי גם אם נימא דהוי הותרה מ"מ וכי עדיף מאורח דמותר לאכלו ולא הוי לכם. ולדברינו הנ"ל ניחא, דשאני אורח דהבעה"ב יכול לחזור בו בכל רגע ולמנוע זכות אכילה מהאורח, משא"כ בפקו"נ.
י"ב] צ"ע להסוברים דהאורח קנה המאכל א"כ היאך מותר להתארח בשבת הא קונה המאכל ואסור לקנות מתנה בשבת, ול"ל דהוי צורך שבת דהא מצינו דרק בשר פת ויין הוי צורך שבת, אבל לדברינו ניחא די"ל דהסוברים שקנה המאכל היינו משום דהבעלים נתן לו זכות אכילה ואין כאן פעולת הקנאה אלא מידי דממילא הוא.
