This is simply remarkable. Before you are a Malach - be a MENTSCH!!!!
בעה"י
הן אמת שהפרישות מתאוות עוה"ז הוא עניו גדול כשהוא לש"ש לעשות נח"ר ליוצרו ולא לשם השגת מדרגות. אבל ז"א אלא כשמקיים מה שמחויב ע"פ התורה אבל אם ע"י זה מבטל משהוא ממה שמחויב ע"פ ד"ת אז מעשיו הולכין לס"א ר"ל ולא ישיגו ארחות חיים אף כי יחשוב שעולה למעלה למעלה באמת בקרבו קבורה גאוה לחשוב עצמו לבעל מדרגה ובאמת הוא פוגם ונפגם ולפעמים קרובות מציגים אותו לחרפות ע"י שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש ואינו יכול להתגבר בשו"א. כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו העונה היא מצות עשה דאורייתא כאכילת מצה והמבטלה בזמן עיבורה כשלא מחלה האשה מחילה אמיתית בלב שלם הוא חוטא גמור וחטא כזה מעבירות שבין אדם לחבירו שאפי' יוה"כ ומיתה אינה מכפרת והרי הוא כגזלן ושודד שגזל מאשתו מה שמחויב לה והוא שפיכת דמים לאשה אשר כידוע עיקר תקות האשה בעולמה הוא שיהא לה בעל האוהב אותה וכשהיא רואה שזה אינו כמעט שקרוב לפקו"נ מרוב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות.
מצות עונה הוא לפועלים שתים בשבת ולת"ח פ"א בשבת וכתבו האחרונים ז"ל דלכאו' מכיון שבזמנינו אין לנו זה שנקרא ת"ח לחז"ל כי בזמנינו אין נזהרים מביטול תורה כדין ועוד כמה טעמים מ"מ כיון שהטעם דת"ח רק פ"א בשבת משום שהתורה מתשת כחו זה איכא גם בת"ח שבזמנינו וא"כ מי שיודע שהוא בבריאות הדר דינא לחייבו ב' פעמים בשבת וכמש"כ כ"ז בבה"ל סי' ר"מ ע"ש וכן הנהיגו המע"צ והחת"ס כידוע וע"ש במ"ב וכן מנהג רוב ת"ח בזמנינו טרם שהגיעו לימי העמידה. ופשוט שאדעתא דמנהג הת"ח נשאת וכן הבעל התחייב בהכתובה לנהוג בזה כמנהג גוברין יהודיו והיינו כמנהג אנשים מסוג שלו ופשוט דלענין הרוצה לפטור עצמו בפ"א בשבוע ולא ב' פעמים בשבוע קרוב דהוי ספק דאוריתא ממש ומלבד זה איכא חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפי' ברמז קל כמבואר בשו"ע שם סעיף א' והוא מגמרא במסכת פסחים ע"ב ובכמה דוכתי.
בסדר החיבור במצוות עונה מבואר בסידור יעבץ ז"ל דיני ליל ש"ק יע"ש היטב והוא מדינא ממש כי ע"פ ד"ת אסור לעשות הביאה באופן שהאשה אינה מפויסת ומחויב לפייסה בקירוב דחיבוק ונישוק עד שתתאוה להחיבור דאל"כ הרי היא כנתונה לפני הארי דדורס ואוכל כמבואר בפסחים דמ"ט ועון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו אפי' אם מתכוין לשם מדת חסידות ופרישות דעל גזילת אשתו אינו יכול לעשות חסידות ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבוי' וכשהוא בועל שלא מרצונה הוי הבנים בגדר הפושעים והמורדים כדין בני אנוסה. ומי שחוטף ובועל מיד בלא קירוב ופורש תומ"י ומתרחק ממנה הנה הבעל חושב שחוטף מלאכים בזה ובאמת לאמתו לא נגרע מתאותו כלום ויצרו שלו מפוייס בהחלט בהנאה שלמה אבל אשתו לא נהנית כלל מהנהגה כזו ואדרבה היא כואבת ומבויישת ובמסתרים תבכה ודמעתה אינה חוזרת ריקם דשערי דמעות לא ננעלו. ואחז"ל בס"פ הזהב שיהא נזהר בכבוד אשתו כי דמעתה מצוי' ע"ש ובודאי מעורר דינים עליו ולא יזכה לסייעתא דשמיא לא לרוחניות ולא לגשמיות ומה שנדמה לו שעולה למעלה הוא דמיון שוא ושקר כי מעונות ופשעים פוגמים ונטמאים ולא עולים ומה שמבואר בשו"ע שם סעי' ח' כל זה רק באופן שהאשה מפוייסת ומרוצה לכזאת דאל"כ הרי אסור לבעול מבלי הסכמתה כמבואר שם בש"ע ודברי הסידור יעב"ץ הינה הלכה לאמיתה של תורה.
מי שעושה קירוב דחיבוק וכיו"ב לש"ש ומצד רחמנות שלא תהי' כאובה ועלובה אין זה מביאתו כלל להחלשת היר"ש ונפילה בתאות ואדרבה מביאתו לידי קדושה ומקיים בזה מ"ע דאוריתא דוהלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום ומלבד זה החיבוק ונישוק או שאר עניני קריבה הוא חלק וסעיף במצות עונה כמבואר בפוסקים בסי' קפ"ד ביו"ד לענין יוצא לדרך סמוך לוסתה ע"ש. אמת הוא כי הרבה ת"ח יראי שמים מתנהגים בענינים אלו בפרישות בכמה ענינים אבל כ"ז הוא בהסכמתה המלאה של האשה ובמחילה בלב שלם וזה הוא ע"פ רוב בתר שנתברר לה שבאמת הבעל אוהב אותה ורק לש"ש מתגבר ע"ע או כשהאשה היא מופלגת בצדקות ותשוקתה באמת שבעלה יתקדש בקדושה או כשנשאת לצדיק מפורסם אשר שמו הוא לה כסות עינים.
אבל ח"ו להתנהג במדת פרישות כשמכאיב בזה את אשתו התלוי' בו ולא מחלה בלב שלם על מה שמחויב לה אחז"ל ביבמות דס"ב ע"ב ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' עהכ"א וידעת כי שלו' אהלך וברור שאין כונת חז"ל לאהב את אשתו מצד אהבה הטבעית לנשים אלא לאהבה מסוג אהבת חברים כי היא חברתו ואשת בריתו ויש להם ענינים משותפים וכ"א מסייע ונסתייע זמ"ז וכן אהבה מצד הכרת טובה שיצייר בדעתו אלו לא הי' משיג אשה בשו"א והי' נשאר גלמוד כמה צער ומכאובים הי' לו מזה וע"י אשתו הוא מסודר בהחיים שלו ועניו הכרת הטובה הוא גדול לאין שיעור ובחז"ל במשנת ר"א פ"ז אמרו שכל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של קונו וע"ש שהחמירו מאוד מאוד בזה ועל אהבה כזו חייבו חז"ל ואהבה זו אינו ממדת התאוה כלל רק מאחת המדות הטובות שמחוייבים בזה ולכוונה זו כשמשתדלים לשמחה בשעת החיבור ולפני ולאחרי' אין זו מגונה ח"ו רק מצוה ואפי' אילו לא הי' משועבד לזה וכש"כ שמשועבד לזה ע"פ דין וכמש"כ לעיל.
