צער העמידה במקום
ג. הַחֲרָטָה הַטִּבְעִית, הַבּוֹעֶרֶת בַּלֵּב מִתְּכוּנָתָהּ• שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, בָּאָה מִתּוֹךְ צַעַר הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא מִצְטַעֶרֶת מֵעֲמִידָתָהּ עַל מַצָּב אֶחָד בְּמַעֲלָתָהּ, תַּחַת שֶׁהָיְתָה צְרִיכָה בְּכָל עֵת לַעֲלוֹת מַעֲלָה אַחַר מַעֲלָה. וְקַל וָחֹמֶר אִם הִיא מַרְגֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ יְרִידָה. אֶלָּא שֶׁאִם בֶּאֱמֶת יָרְדָה לְגַמְרֵי מִמַּעֲלָתָהּ כְּבָר אוֹבֶדֶת הִיא גַּם כֵּן אֶת חוּשׁ הַצַּעַר הָרוּחָנִי, אוֹ עַל כָּל פָּנִים הִיא מַפְגִּימָתוֹ•, וְעַל–יְדֵי זֶה, חִדּוּדוֹ• הַמַּר מִתְמַעֵט. אֲבָל הַצַּעַר שֶׁל עֲמִידָה עַל מָקוֹם אֶחָד הוּא נוֹקֵב וְיוֹרֵד עַד לְמַעֲמַקֵּי הַנְּשָׁמָה, וְהַרְגָּשַׁת הַכְּאֵב גְּדוֹלָה הִיא מְאֹד, מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמָה שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה• בִּירִידָה חוּשֶׁיהָ הָרוּחָנִים הֵם בָּהּ חַיִּים וְעֵרִים, וְתַבְעֵרַת הַצַּעַר שֶׁל הָעֲמִידָה עַל מָקוֹם אֶחָד, שֶׁהוּא הֵפֶךְ טִבְעָהּ וְכָל מַטְּרַת הֲוָיָתָהּ, הִיא יוֹקֶדֶת• בָּהּ כִּיקוֹד אֵשׁ, שֶׁיֵּהָפֵךְ לְשַׁלְהֶבֶת אַהֲבָה רַבָּה מְלֵאֲתִי עֹנֶג עֶלְיוֹן, בְּהִתְגַּבְּרָהּ לָשׁוּב אֶל מְכוֹן עֲלִיָּתָהּ• וּלְהַחֲזִיק יָפֶה בִּתְכוּנַת הִתְעַלּוּתָהּ בְּכָל עֵת, "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ד' אֱלֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ".
כיווץ האור
ד. יֵשׁ שֶׁהַלֵּב דּוֹחֵק• תָּמִיד מִפְּנֵי עָגְמַת–נֶפֶשׁ•, בְּלֹא טַעַם וְסִבָּה, וְזֶה בָּא מִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה•*, שֶׁהָאוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁל זִיו הַשְּׁכִינָה• מִתְגַּלֶּה בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ בְּצוּרָה מְכֻוֶּצֶת מְאֹד. וְצָרִיךְ לְהַזִּיל עַל נְקֻדָּה גַּרְעִינִית זוֹ• פְּלָגִים גְּדוֹלִים• מִמַּעְיַן הַדֵּעָה הָעֶלְיוֹנָה, וְאָז תֵּצֵא לְאוֹר עוֹלָם בְּהַרְבֵּה נְגוֹהוֹת•, גְּדוֹלוֹת וּמְפֹאָרוֹת, וְתַקִּיף אֶת כָּל רַז הַחַיִּים, וְעֵץ הַחַיִּים יִגָּלֶה בְּהַדְרַת פֹּארוֹתָיו• עַל הַנְּשָׁמָה. וְהִתְעַלָּה וְהִתְקַדֵּשׁ אָז הָאָדָם, וְיֵהָפֵךְ אֶבְלוֹ לְשָׂשׂוֹן, וְיִנָּחֵם וְיִשְׂמַח מִיגוֹנוֹ, "וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ• עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה".
___________________________
מִתְּכוּנָתָהּ - מִטִבְעַה, כתוצאה מתהליך התשובה. מַפְגִּימָתוֹ - מחסרת אותו. חִדּוּדוֹ - החלק החד שבו, הכאב שהוא גורם. הַנְּשָׁמָה שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה - הנשמה נשארת בטהרתה גם כשהאדם חוטא. יוֹקֶדֶת - בוערת. מְכוֹן עֲלִיָּתָהּ - תכונת העלייה שלה. דּוֹחֵק - לוחץ. עָגְמַת נֶפֶשׁ - נפש עגומה, עצובה. וְזֶה בָּא מִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה - עוגמת הנפש מקורה בגודל הארה האלוהית בנפש שהיא מקור התשובה. זִיו הַשְּׁכִינָה - הארת האלוהות שבתוך המציאות. נְקֻדָּה גַּרְעִינִית זוֹ - גילוי האור בעומק הנפש היא כגרעין שעל ידי לימוד והעמקה אפשר להפריח ולגדל אותו. פְּלָגִים גְּדוֹלִים - נחלים גדולים. נְגוֹהוֹת - הארות. עֵץ הַחַיִּים - ההארה האלוהית בגדלות ובהרחבה. פֹּארוֹתָיו - ענפיו. " וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ" - מתוך האפלה והחושך, עגמת הנפש מהעבודה תגרום לעלייה לאור הגדול.
ביאורים
נשמת האדם היא הכוח הדוחף והמניע להתקדם ולהתעלות כל הזמן. לכן, אין כאב גדול יותר לנשמה ממצב שבו 'תקועים במקום', כשאין התקדמות אלא דריכה ועמידה באותו מצב רוחני. הרב קוק מחדש, שמצב של עמידה במקום מהווה צער גדול יותר מאשר מצב של נפילה רוחנית ממש. הסיבה לכך היא שבמצב של נפילה, נופלים לסוג של תרדמה רוחנית. ההרגשות הרוחניות מתקהות ונעשים אדישים למצב המדורדר שאליו הגענו. לעומת זאת, כשעומדים באותו המקום, התחושה היא שעושים לנו 'ניתוח ללא הרדמה'. מכיוון שמבחינה רוחנית אנחנו ערניים ומודעים לחלוטין למצבנו, ועם זאת אנחנו מרגישים שהנשמה לא מקבלת את מבוקשה. לכן מצב זה כואב ומייסר כל-כך. הכאב הזה מניע את האדם להתקדם ולא להסתפק במצבו הרוחני הקיים. בפסקה ד' מתאר הרב קוק מצב שבו ישנה תחושה כללית של דיכאון, ללא סיבה מוגדרת הנראית לעין. הרב קוק מסביר שתחושה זו נובעת ממצבה הגולמי של הארת התשובה. כדי להפוך אותה לגורם פעיל שיניע אותנו קדימה, יש להעמיק ולהפוך את התחושה הזו להכרה ברורה באמצעות לימוד, העמקה ושימת לב. על ידי העמקה זו מתברר וצומח הגרעין הגולמי והוא מוסיף לנו אור וברכה באופן גלוי ומוחשי.
הרחבות
*עגמת נפש וצער
יֵשׁ שֶׁהַלֵּב דּוֹחֵק תָּמִיד מִפְּנֵי עָגְמַת–נֶפֶשׁ, בְּלֹא טַעַם וְסִבָּה, וְזֶה בָּא מִמְּקוֹר הַתְּשׁוּבָה. לפי דברי הרב קוק , עגמת הנפש שבאה מסיבה לא ידועה נובעת ממקור התשובה. זהו צער הנשמה שמרגישה חיסרון במציאות או באדם. צער זה הוא צער טוב, כיוון שהוא גורם להשתוקקות גדולה אל הקודש. הרב קוק מרחיב בהסבר הדבר: "יש עצבנות קטנה, שצריכים לדחותה מיד, בלא הסתעפות של הרצאות וטענות. וישנה עצבנות גדולה, הבאה בלב חכמי לב, וישרים בעומק רוחם, שהיא כשטף גדול ממעין היושר והטוב שבנשמתם, התובעת מהם את השלמתה ומכרת את עומק הנפילה של החיסרון שבמעשים ושברגשות, שבדעות והסכמות, שבאדם ושבעולם, והיא מצטערת עם כל הצער הגשמי והרוחני של הכול. עצבנות זו אין דוחין בלא אומר ודברים, אלא מרוממים אותה לתעודתה, מחזקים על ידה את כוח הרצון ואת בהירות המחשבה לדלות את הכרת ההוויה ממקור הטוב הגמור" [שמונה קבצים, קובץ ג ע]. (ראה עוד בקובץ ו רטו, שם הרב קוק כותב דברים דומים בגוף ראשון).
דאגה זו אינה עצב. גם על החשים אותה יכולה להופיע שמחה גדולה: "מה שהלב דואג מפני העוונות, היא מעלה גדולה להשגה, שהרי אין מוסרים סתרי תורה אלא לאב בית דין. והוא שיהיה ליבו דואג בקרבו. ואין זו מניעה מהופעה גדולה של עונג ושמחה, של גבורה וקדושה, שמחת צדיקים בה', שתחול עליו תמיד" [שם, קובץ ב קכא].
