חשיבות הקדושה בעיני הבריות
ה. חֲשִׁיבוּת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הָאָדָם בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת• אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַחֲלִישׁ אֶת הַדַּעַת מִפְּנֵי הַתְּבִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל עַצְמוֹ, שֶׁהֵן הֵנָּה יְסוֹדוֹת הַתְּשׁוּבָה, הַמְבִיאָה לְכָל הַהִתְעַלּוּת, הַמּוֹשִׁיעָה אֶת הַיָּחִיד וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. אָמְנָם צְרִיכָה הִיא הַחֲשִׁיבוּת הַזֹּאת לְעוֹרֵר אֶת תְּכוּנַת הָעֲנָוָה• בְּכָל מִלּוּאָהּ, שֶׁהַהִתְעַמְּקוּת בְּשָׁרְשָׁהּ• מְבִיאָה הִיא אֶת הָעֲטָרָה שֶׁל הַחָכְמָה כֻּלָּהּ. וְלִשְׁמִירַת הָעֲנָוָה, לְחִדּוּרָהּ• בְּכָל מַחֲבוֹאֵי הַנְּשָׁמָה, תְּכוּנַת הַגְּבוּרָה דְּרוּשָׁה הִיא. וְהֶהָדָר הַחִיצוֹנִי הַבָּא מִתּוֹךְ הַחֶבְרָה הֲרֵי הוּא מְחַזֵּק אֶת הַיְסוֹד שֶׁל הַגְּבוּרָה•, שֶׁיּוּכַל לָצֵאת בִּבְהִירוּת צַחְצַחִיּוּתוֹ• אַחֲרֵי שֶׁמִּזְדַּקֵּק מִתּוֹךְ הַזֻּּהֲמָא שֶׁל הַגַּאֲוָה.
תשובה תחתונה ועליונה
ו. הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁיְּסוֹדָהּ הִיא הַהַשְׂכָּלָה הַקְּדוֹשָׁה וְהִתְאַדְּרוּת הַהַשָּׂגָה• בְּנֹעַם ד', הִיא הַמָּקוֹר וְהַבָּסִיס לַתְּשׁוּבָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל הַיְשָׁרַת הַמַּעֲשֶׂה וְשֶׁל הִתְעַלּוּת עֲדִינוּת הַמֶּזֶג•, וִיסוֹד הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה הֲלֹא הִיא יְסוֹד הַתּוֹרָה בְּכָל הִתְפַּשְּׁטוּת שָׁרָשֶׁיהָ וַעֲנָפֶיהָ. וְאִם יְשַׁעֵר הָאָדָם, שֶׁהַתְּשׁוּבָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא מְנוּעָה מִמֶּנּוּ לְשָׁעָה, מִלְּהַשִּׂיגָהּ בְּכָל שְׁלֵמוּתָהּ, יָרוּץ אֶל הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה, וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא•, כֵּיוָן שֶׁבְּחֶפְצוֹ הַפְּנִימִי הוּא נוֹטֶה וְרוֹצֶה לְתַמֵּם• בְּיָדוֹ אֶת שְׁתֵּי הַתְּשׁוּבוֹת. וּבְמֶשֶׁךְ הַזְּמַן תְּבִיאֵהוּ הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה גַּם לִידֵי תְּשׁוּבָה תַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת הַמַּעֲשִׂים הַפְּרָטִיִּים וּקְדֻשַּׁת הַטֶּבַע הַגּוּפָנִי, טָהֳרַת הַמֶּזֶג וְהִתְעַלּוּת הַתְּכוּנוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, וְלִבּוֹ וּבְשָׂרוֹ יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חַי.
חשיבות ההכרה
ז. כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָאָדָם מַכִּיר אֶת עֲווֹנוֹתָיו, הַבְּהִירוּת שֶׁל אוֹר הַתְּשׁוּבָה זוֹרַחַת עַל נִשְׁמָתוֹ•, אַף עַל פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה עֲדַיִן לֹא זָכָה לִקְבִיעוּת הַתְּשׁוּבָה בִּלְבָבוֹ וּבִרְצוֹנוֹ, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי אוֹרָהּ חוֹפֶפֶת וּמְרַחֶפֶת עָלָיו•, וּכְבָר הִיא פּוֹעֶלֶת לִבְרֹאת אוֹתוֹ בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. וַאֲפִלּוּ אוֹתָם הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה•, כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁהָאָדָם מַכִּיר אוֹתָם, וְאֵינוֹ מַעֲלִים אֶת עֵינָיו מִמְּצִיאוּתָם, נַעֲשֶׂה הָעִכּוּב שֶׁלָּהֶם פָּחוּת מִכֹּחוֹ וְאַרְסִיּוּתוֹ מִתְקַטֶּנֶת. וּמִתּוֹךְ כָּךְ אוֹר הַתְּשׁוּבָה מַתְחִיל לִהְיוֹת זוֹרֵחַ עָלָיו, וּקְדֻשַּׁת הַשִּׂמְחָה הָעֶלְיוֹנָה כְּבָר מִתְלַבֶּשֶׁת בְּעַצְמִיּוּת נִשְׁמָתוֹ, וּשְׁעָרִים סְגוּרִים הוֹלְכִים וְנִפְתָּחִים לְפָנָיו, וְסוֹף כָּל סוֹף יָבֹא לְמִדָּה עֶלְיוֹנָה כָּזוֹ, שֶׁכָּל הַהֲדוּרִים• יִתְיַשְּׁרוּ, "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה".
___________________________
חֲשִׁיבוּת וכו' - המציאות שהבריות מחשיבות את האדם (המסוים) כקדוש. לְעוֹרֵר אֶת תְּכוּנַת הָעֲנָוָה - ככל שהאדם מתעלה הוא מגלה את קטנותו. שֶׁהַהִתְעַמְּקוּת בְּשָׁרְשָׁהּ - של הענווה מביאה לחכמה ויראת ה'; שורש הענווה הוא ההכרה שכל מה שיש בי הוא מה'. לְחִדּוּרָהּ - ליכולת שלה לחדור. הֶהָדָר הַחִיצוֹנִי וכו' - הכבוד שהחברה חולקת לאדם מחזקת בו את הגבורה. צַחְצַחִיּוּתוֹ - ניקיונו וזכותו. הִתְאַדְּרוּת הַהַשָּׂגָה - השגה אמונית אדירה, גדולה וחזקה. הַמֶּזֶג - תכונות הנפש. סוֹף הַכָּבוֹד לָבֹא - 'למד מאהבה וסוף כבוד לבא' [נדרים סב ע"א] הדבר יבוא מאליו אחר כך. לְתַמֵּם - להשלים. כְּפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה וכו' - ככל שהאדם מכיר ומבין יותר את הרע שבעוונותיו כך אור התשובה מאיר עליו בצורה בהירה יותר. חוֹפֶפֶת וּמְרַחֶפֶת עָלָיו - מקיפה וסובבת אותו. הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים אֶת הַתְּשׁוּבָה - העוונות יוצרים מסך המבדיל בין ה' לאדם. הַהֲדוּרִים - המעכבים.
ביאורים
לעתים, שבחים ומחמאות שמרעיפים עלינו, עלולים לגרום לנו לתחושה שמצבנו הרוחני טוב וכבר כמעט אין לנו מה לתקן. הרב קוק מסביר שכאשר הצדיק זוכה לשבחים על מעשיו הוא אינו מבטל את ערכם של מעשיו וגם אינו ממעיט מהם כדי להימנע משבחים. הדרך להתמודד במצב כזה היא להעמיק יותר במושג הענווה. מידת הענווה איננה פסילת האישיות וביטולה אלא ההבנה העמוקה שכל מה שיש בנו איננו אלא מתנת ה'. ככל שתחושה זו מתעצמת ומעמיקה כך גדלה הענווה האמיתית. יוצא מכך, שדווקא מצבים שבהם אנו זוכים לשבחים עשויים להיות הזדמנויות להעמקת מידת הענווה, אם נדע להתגבר על נטיית האגו שבנו. בפסקה ו' מברר הרב קוק שישנם שני סוגים של תשובה: תשובה עליונה ותשובה תחתונה. התשובה העליונה היא תשובת ההשגה; בתשובה זו עוסקים בעיקר בהתרוממות המחשבה וההבנה, הבנה נכונה יותר של המציאות ושל הכוחות הקיימים בתוכנו. התשובה התחתונה היא התשובה המעשית; תיקון המעשים לטובה מכל העבירות והחטאים. הרב קוק מסביר שהתשובה העליונה היא המקור והבסיס לתשובה התחתונה. לכן, גם אם מסיבה כלשהי קיימת מניעה לקיים את התשובה המעשית, עתידה התשובה העליונה להוביל את האדם לתקן גם את מעשיו. כהמשך לפסקה זו, ממשיך הרב קוק בפסקה ז' ומבאר שהתנועה הבסיסית ביותר של התשובה היא הכרת העוונות. עצם הכרת המצב השלילי מביאה להארת אור התשובה שבנפש. ובהמשך, הארה זו עשויה לסייע בתהליך התשובה. לכן, גם אם לא ברור כעת כיצד לתקן את הדורש תיקון – אל חשש. עצם ההכרות עם העוונות, מסייעת להפוך את התיקון לדבר אפשרי, גם אם הוא לא במצב האדם כעת.
הרחבות
*תשובה עליונה לעומת תשובה תחתונה
בפסקה ו' הרב קוק מתאר שני סוגי תשובות: תשובה עליונה ותשובה תחתונה. התשובה העליונה נובעת מהעיסוק בגדולת ה' ובשורשי המציאות האלוהית. התשובה התחתונה היא הפרטת הדברים האלה והיא מתייחסת לתיקון המעשים והמידות.
חלוקה יסודית זו מוצאת ביטוי גם במקומות נוספים בכתבי הרב קוק. בקובץ ב' הרב קוק מסביר שכאשר העיסוק בדקדוקי המצוות מעיק והפרטים אינם מספיק ברורים, הדבר נובע מכך שהאדם לא עסק מספיק בשורשי הדברים. עיסוק זה, לפי דברי הרב קוק, הוא המביא לידי תשובה עליונה: "הפרטים מיטשטשים כשיש מיעוט אור בהמקור של הפרטים, שהוא הכלל, וכשהאור והחיים מתרבה בכלל המקורי, יוצאים הפרטים מבולטים, מאירים ושמחים. הפלפול והדיוק שבהלכה, החריפות החיה של משא ומתן שבהלכה, בא הוא ביסודו מתוך שפע חיים גדולים שבעומק אמונת אומן, שבקדושת התורה... וכשרואה אדם בנפשו כבידות לעסוק בבהירות פרטי התורה המעשית, בניתוח הלכותיה וקיומי דקדוקיה, צריך הוא להוסיף יותר באור המקורי של הבינה האלוהית היסודית, המביאה לידי תשובה עליונה. והאור מתפשט ויורד, עד שהכוח המתאים להארת הפרטים והדיוקים החיצוניים שבמעשה, בין בצידם המעשי בין בצידם הלימודי, הולך הוא ומתגבר, עד שמוציא את השפעותיו בכוח אדיר, מלא חיים ותעצומות" [שמונה קבצים, קובץ ב שכא].
במקום אחר כותב הרב קוק, "שהצדיקים הגדולים עוסקים בעיקר בתשובה העליונה, ומתוך עיסוק זה יורדים הם לתקן את מידותיהם ולשפר את מעשיהם" [שם, קובץ א רמח].
