פרשת בשלח - שבת שירה:
העולם הזה עטוי מעטה חיצוני. יש בו חוץ ופנים, נגלה ונסתר; מה שכאן ועכשיו ומה שעתיד לבוא. שאיפתנו היא תמיד לראות גם מעבר, לעומק. לראות את הפנימיות.
לכך זכו ישראל בעמדם על הים שנבקע: 'התייצבו וראו'. ואכן בראותם את היד הגדולה פצחו בשירה, כי השירה היא ביטוי לרחשי הלב הסמויים המציפים את הנפש.
זו אף משמעה של ראיית המן בפרשתנו. המן הושם במשמרת לדורות העתידים - בכדי שאף הם יזכו לראות את החיות הרוחניות המונחת בעומק המאכל הגשמי, ויבחינו באשר יורד משמים בתוך העולה מן הארץ.
בשבת נפקחות עינינו לראות את הנשמה, את המנוחה שבתוך העשייה: 'ראו כי ה' נתן לכם את השבת; זו מתנתה. לכן אותה אנו פותחים בשירת הקידוש על היין, שעל ידו מתקלף מעטה הנסתר, ונגלה לעינינו הסוד. אלא שקודם לכן אנו מביטים בנרות, ובכך נפתחת בפנינו הראייה השבתית העמוקה.
בשבת זו, אשר בה מתלכדים השירה, המן והשבת - אפשר שייפקחו עינינו ונפצח במזמור שיר.
-ע"פ כתבי הרב הדרי זצ"ל
