Rashi [Zvachim 91a] writes: מוספי ר"ח - מקודשין משל שבת דאיקרי מועד.
The Mussafim of Rosh Chodesh are holier than the Mussafim of Shabbos.
היתכן???????????
Could it be???
H-E-L-P!!
Saturday, July 31, 2021
"Menachem, I wouldn't go over the bridge and visit the Satmar Rebbe if I were you" [translation from Yiddish]
איך וואָלט נישט גיין איבער די בריק צו באזוכן דעם סאטמאר רבי'ן ווען איך וואלט געווען דיר.
Begin can't agree more.
אני מאמין באמונה שלימה בביאת ה"סטור" ואע"פ שיתמהמה .....
The word out on the street is that they will be selling phones that never die. Plus, every paying customer gets a dollar.
Friday, July 30, 2021
Lashon Neder
בר"ן ריש נדרים ב. מקשה לר' יוחנן דאמר בנויים לשון נכרים הם מ"ש דפריש הנך לישני דקונם קונח קונם טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר? ותירץ בשם החכם הגדול ר' יהודה ברבי חסדאי ז"ל דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפילו בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפני עצמו קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אע"פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי עכ"ל.
I don't get it! If the Goyim use this language, what does it matter whether it is their language or לשון הקודש שנשתבש???
Big Yesod in psychology from Rav Bloch.....
קניני האדם
בשם הר"י שם טוב נ"ע, כי כל מה שיש לאדם שייך לשורש נשמתו כי יש בהם
ממש ניצוצי נשמתו. על כן כשנשבר או נאבד איזה דבר לא ידאג כלל, כי העלה
מה ששייך לו על כן נשבר, וכשנאבד ובא לאחר מסתמא יש בדבר גם ניצוצות
הקדושים ששייכים גם לו על כן כשהעלה זה מה שצריך לו בא הדבר לאחר להעלות מה ששיך לו.
כי יש לכל צדיק וצדיק ניצוצין קדישין השייכים לשרש נשמתו אשר צריך לתקן
ולהעלותם, ואפילו משרתיו ובהמותיו וכליו, הכל יש בהם ניצוצין קדושים,
וצריך הוא לתקנם ולהעלותם לשרשם, ושרש של אדם הוא נשמתו והוא השם של אדם.
כל מה שהוא מקניין האדם, אשתו ובניו עבדו ואמתו שורו וחמורו אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו הכל הוא משורש נפשו, כי גם כל הדומם צומח חי משורשים בנפש האדם ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו וקנינים שהם הפקר וכל חיתו יער הוא מפני שעדיין לא תיקן כל שורש חיותו כי ודאי גם כן שייך לאדם ולעתיד נאמר )ישעיה י"א ו'( וגר זאב עם כבש, וכן הנחש היה קודם החטא שמש לאדם )סנהדרין נ"ט ע"ב( וכמו שהוא האדם כך קניניו וכמו שאמרו )חולין ז'.( בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם מחמורו דרבי פנחס בן יאיר, וכן בנח כל המינים שהיו בתיבה שהוא זנם מסתמא היו משורשו כנזכר לעיל, לכך אמרו ז"ל )סנהדרין ק"ח ע"ב( שלא קלקלו דרכם: ואין צריך לומר אשת חבר כחבר וכן להיפך נישאת לעם הארץ והיתה וכו' )בכורות ל' סוף ע"ב( ואין צריך לומר הבנים וכמו שכתב הרמב"ן על פסוק )דברים כ"ט י"ז(.
אין רחוק הוא הרעיון, שכל המתייחש לאדם בכל אופן שהוא, ממאכליו ומשקיו. מכליו ותנועותיו, ומכל רכושו, הכל יש לו יחש עצמי למהותו האמיתית. העתיד, ההווה והעבר אינם מחולקים בזה. בכל דבר יש גילוי יש, וכל יש חי הוא באיזה אופן, ויש בו איזה צד הכרה. הננו מוקפים מחיים מכל עברים, ברוממותנו הכל מתרומם, ובשפלותנו הכל נשפל...
קשה הוא הגזל, שמכניס ניצוצות זרים בתוך ארג החיים של הנשמה, ולזככם ולהעלותם אין בידו, מפני שאינם שייכים לשרשו, ואין כחו שולט עליהם, והרי הם מעכבים את כל סדרי מעלות הקודש, בנפש, ובעולם, ובמדרגת הזמן, בחיי שעה ובחיי עולם. ומכל מקום ישנם כמה דרכים לתקנת השבים, בייחוד בספק גזל, ובגזל הנאכל, הקשה, שגם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו. שהם מתקשרים באגד החיים מיסוד חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח...
Thursday, July 29, 2021
WOWWWWOWOWOWOW!!!!!!!!!!! EMESSSSSSSSSSSSSSSSS!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בעמדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקוה והתעודדות לעומת כל הדכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם "תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה".
ואנו נזקקים לפשפוש המעשים ולהתקרבות לאורח התשובה המביאה גאולה ורפואה לעולם, לפי מצבנו בעולם בכלל ובארץ ישראל שלנו בפרט, הננו צריכים לציין את הגוון המיוחד הדרוש להיות מובלט אצלנו בכיון היסודי הזה.
דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהוים את הקהל שלנו בכללו, והם "חרדים" ו"חפשים". שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שוים במדרגותיהם, ביחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ד' אשר יאיר לנו.
ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו, הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. "החרד", כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו "חרדים", הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני "החפשים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו"החפשי", כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח "חרדי" שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?
זהו העיכוב האחד. ועוד עיכוב שני, מה שהוא איננו קל מן הראשון, כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור האחדות האלקית הקדושה המוכרחת להיות שורה על ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו, והננו ממששים כעורים באפילה.
אין לנו עצה אחרת, אמנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו. באמת, לא שני מחנות כי אם שלשה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא ש"צבור" הוא כולל במובנו כפי הנוטריקין שלו "צדיקים בינונים ורשעים", אבל זהו דוקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש"אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". וטוב מאד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין.
והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקותו יקרים להם באיזו מדה שהיא.
נתודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה נושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קדשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המית נפש "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
Kiddushei Shifcha
I know that a lot of guys out there want to marry their shifcha. This shiur is for you.
A Vaccine Has Been Found!!!!!!!!!!!!!
What bothers me about the vaccine is that maybe it protects against Covid - but what about the other 80 million diseases that we are still prone to?? Like - vaccine against cancer, please. Vaccine against kidney failure. Vaccine against Parkinsons and Alzheimers.
Nothing doing.
The Good News!!
Gy-veh is an illness. Ty-veh is an illness. Kinah is an illness. Sinah is an illness. Laziness is an illness. Redifas Kavod [not to mention Covid] is an illness. Ahavas Mamon is an illness. TERRIBLE ILLNESSES!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
AND THERE IS A VACCINE!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
With no side effects!!!
It is called MUSSSSSSSSSSSSSSAAAAAAAAAAAAAARRRRRRRRRRRRRRRRRRRRRR!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הַחֲזֵ֣ק בַּמּוּסָ֣ר אַל־תֶּ֑רֶף
נִ֝צְּרֶ֗הָ כִּי־הִ֥יא חַיֶּֽיךָ
Biden's Secret Fantasy
President Biden on Wednesday mistakenly uttered the name of his predecessor — “President Trump” — chalking it up to a “Freudian slip” even though he was talking about his longtime boss Barack Obama.
Biden meant to refer to Obama, under whom he served for eight years as vice president, when describing his role in auto-industry bailouts in 2009.
“In 2009, during the so-called Great Recession, the president asked me to be in charge of managing that piece — then-President Trump,” Biden misstated during a speech near Allentown, Pa.
“Excuse me, Freudian slip, that was the last president. He caused — anyway, President Obama, when I was vice president. The American auto industry, remember, was on the rocks?”
A Freudian slip refers to someone accidentally revealing their inner feelings when they didn’t intend to do so. It’s unclear, however, why Biden had Trump on his mind.
Biden meant to refer to Obama, under whom he served for eight years as vice president, when describing his role in auto-industry bailouts in 2009.
“In 2009, during the so-called Great Recession, the president asked me to be in charge of managing that piece — then-President Trump,” Biden misstated during a speech near Allentown, Pa.
“Excuse me, Freudian slip, that was the last president. He caused — anyway, President Obama, when I was vice president. The American auto industry, remember, was on the rocks?”
A Freudian slip refers to someone accidentally revealing their inner feelings when they didn’t intend to do so. It’s unclear, however, why Biden had Trump on his mind.
-------------
1] I see how he could confuse the two given how similar they are in temperment, personality, outlook, physical appearance etc. etc.
2] It has now been revealed that deep deep deep down - Biden wishes he had been VP under Trump.
WOW!! Thank you Sigi Freud!!!
BLM VS. BMG !!!!!!!!!!!
Black Lives Matter is giving a Rhode Island senator an ultimatum to cut all ties with a controversial country club accused of only admitting white people — even though he has already denied being a member.
BLM Rhode Island told WLNE that Democrat Sheldon Whitehouse has until next Friday to either resign, change his name to Blackhouse or cut ties with Newport-based Bailey’s Beach Club — or it will make his life miserable, the station said.
“We’ll go to his club, we’ll go to his office, we’ll go to his home, we'll go to his shower — wherever we need to go,” one of the chapter’s directors, Mark Fisher, vowed.
“This is an issue that’s not going to go away and Senator Whitehouse needs to address it, he needs to take it on,” Fisher said.
The threat comes more than a month after the state’s junior senator denied being a member of the controversial club, and insisted it was not his place to force family members to quit.
Bailey’s Beach Club also dismissed as “inaccurate and false” the characterization that its private membership was “all-white.”
“Over many years, Club members and their families have included people of many racial, religious, and ethnic backgrounds,” the club told the Providence Journal, saying it included a “diversity of view and background.”
Yet BLM insisted Whitehouse’s denial was not enough to stop planned protests.
“If he thinks we’re just going to forget about it, if he thinks that it’s going to get swept under the rug — it’s not,” Fisher told WLNE.
BLM Rhode Island told WLNE that Democrat Sheldon Whitehouse has until next Friday to either resign, change his name to Blackhouse or cut ties with Newport-based Bailey’s Beach Club — or it will make his life miserable, the station said.
“We’ll go to his club, we’ll go to his office, we’ll go to his home, we'll go to his shower — wherever we need to go,” one of the chapter’s directors, Mark Fisher, vowed.
“This is an issue that’s not going to go away and Senator Whitehouse needs to address it, he needs to take it on,” Fisher said.
The threat comes more than a month after the state’s junior senator denied being a member of the controversial club, and insisted it was not his place to force family members to quit.
Bailey’s Beach Club also dismissed as “inaccurate and false” the characterization that its private membership was “all-white.”
“Over many years, Club members and their families have included people of many racial, religious, and ethnic backgrounds,” the club told the Providence Journal, saying it included a “diversity of view and background.”
Yet BLM insisted Whitehouse’s denial was not enough to stop planned protests.
“If he thinks we’re just going to forget about it, if he thinks that it’s going to get swept under the rug — it’s not,” Fisher told WLNE.
---------------------
In related news, BLM threatened the Beis Medrash Hagadol [BMG] in Lakewood, New Jersey that either they start hiring black Rabbeim [Talmud teachers] and that a minimum of 25 percent of all new students are black, or they will sue and make the lives of the staff and students miserable. "We will go to the Beis Medrash, we will go to the mikva, we will go to the felafel store. We will go wherever we need to go," vowed Mark Fisher [without even saying בלי נדר!!!]. He added that it is a gross injustice that there are no female students or faculty either. Not to mention transgender. "Unless we see some black [or at least brown or dark blue] women in this institution besides secretaries and cooks - we will give them no rest. They are a homophobic, racist, misogynist, anti-semitic group. It is intolerable. This cannot be swept under the rug like little crumbs of Hametz."
Rabbi Aaron Kotler, the CEO of BMG released a statement [from his kosher, filtered smartphone] that "the Yeshiva respects people of all races, colors, religious denominations, genders and political affiliations - even fans of the New England Patriots. We deeply believe that Black Lives Matter because all men, women and gender fluid people were created in the image of God. Even Caitlyn [formerly Bruce] Jenner. The wife of our greatest prophet Moses was a black woman and many of our daughters are named in her honor. In my house we don't use the word shvartze. Even though Jackie Mason did and got away with it [he died of natural causes and not because someone killed him for being a white supremacist]. We instead call black people "our brothers and sisters, honored Children of Ham". Not like "Green Eggs And Ham" but Ham rhyming with palm and the "H" pronounced with the Hebrew "Ch".
All of our students and faculty are REQUIRED to wear BLACK hats and dark suits. Also, our holy phylacteries [tefillin] MUST be black. Any student found with phylacteries of any other color is EXPELLED".
Kotler added that the civil rights marches in the 1960's were lead by rabbis and the Yeshiva "BMG" trains future rabbis who will surely be racially sensitive.
Some "Light" Shiurim For Bein Hazmanim
Succah 7a: Migo And Havdala On Bread
The Nature Of The "Wall" of A Pesi Beraos
The 3 Walls of A Succah: Machlokes Rambam-Tur
The 3 Walls of A Succah: Da'as HaRambam - Part 2
Hekdesh Mafkia Midei Shibud - Part 2
Hekdesh Mafkia Midei Shibud - Part 3
Bava Basra 125/137: Shittas Baal Hamaor On "Nichosai Licha Viacharecha Liploni"
Sinai Or Oker Harim
Rav Yosef was סיני [a בקי]. Rabbah was עוקר הרים [a חריף]. The Gemara [ברכות ס"ד] says that סיני is greater.
So why do we almost always pasken like Rabbah [except in 3 cases] over Rav Yosef??
פיקח
פעם בדרך הילוכו של הגר"ח ברחובה של בריסק עברו לידו בעגלה שני אנשים - החובש של בריסק ואורח נכבד שלו מעיר אחרת שהיה מהנדס גדול. כשראה המהנדס את פניו של הגר"ח בלי שידע מיהו מיד קפץ מהעגלה למטה והלך מאחורי רבי חיים עד שהגיעו לבית הגר"ח. שאל אותו החובש מה ראה כל כך ברבי חיים שמתפעל ממנו בצורה בולטת וגלויה כל כך ונסחף ללוותו כמלך עד ביתו. "אתה לא רואה על מבט עיניו שהוא האדם הפיקח ביותר בעולם" ענה לו המהנדס בתגובה.
סיפר ר' זאב בשם אחיו שהיה עד ראיה שפעם נכנס גוי מגושם לבית ויצא נדהם בהתפעלות מפני הגר"ח כשהוא צועק "עיניים כאלו אין בעולם".
Wednesday, July 28, 2021
Don't Confuse Needs And Wants
People often confuse needs and wants.
"He/she NEEDS a car."
Maybe.
But I have never been in a situation when I "needed" a car. I don't drive. So man can go almost 50 years w/o a car and manage just fine. I understand that there are certain areas where one lives where it is almost impossible to get anywhere w/o a car but people choose to live in such places. I grew up in the city and we didn't own a car.
"He/she WANTS a car." Better.
"He/She NEEDS a phone".
Maybe.
But I remember a time not so long along when phones didn't exist. We all did just fine. Maybe even better. Many people are much happier when they are not with their phones. Billions of people manage w/o.
"He/She WANTS a phone." Better.
Most of the things we think we need - we really don't.
We NEED oxygen. We NEED basic food [in small amounts] and sleep.
Live more simply and be happier while focusing on what really matters.
כיבוד אם - מלחמה
א.ידענא מעשה שמרן החזו"א בחן ילדים בתלמוד תורה של בני ברק, ולאחר המבחן שאל ילד אחד את החזו"א איך הרב זכה לגדלות כזו, [יש לשער שמסתמא הרבי הכין את הילדים לפני כן ודיבר עמם על גדלותו], הרבי רצה לעצור בעד הילד, אבל החזו"א רמז שרצונו להשיב, וענה לילד שהוא עצמו לא יודע בוודאות, אבל הוא משער שזה בגלל כיבוד אם.
דומני שהמעשה הזה כבר נדפס.
ב.
גם נודע שפעם אמרו להחזו"א שאמו אמרה שהיא מתפלאה ששעיה עוד לא נכנס באותו יום. מיד כששמע יצא מביתו בחולצתו ורץ כל עוד נפשו בו לבית אמו.
ג.
סיפר לי הגה"צ רבי זאב איידלמן זצ"ל, שנכנס פעם אצל אמא של החזו"א, ושהה אצלה בנה הגדול. הסתובב שם נכד קטן (ר' מאיר גריינימן שיבלחט"א), והסבתא אמרה, שעיה, מאירקה משועמם אולי תשמח אותו קצת...
החזו"א הניח את מקלו על כתפיו, רכן ארצה והראה למאירקה לטפס על זה ולהחזיק חזק, התרומם ורץ בחדר מסביב לשולחן ! ומדי פעם הביט בפני אמו עד שראה בפניה שמסכימה שמאירקה כבר מבסוט דיו, ואז רכן והורידו.
ד.
מעשה רב שסיפר לי הגה"צ ר' זאב שהלך יחד עם החזו"א, והגיעו לרחוב בן פתחיה. ר' זאב בצעירותו היה גיבור חיל ועמד להמשיך ללכת בעלייה בקצב הרגיל. לחזו"א זה היה קשה והוא נעמד לרגע. ואמר לר"ז, אמור נא מה יותר קשה, ללכת במישור או לעלות בהר? ר' זאב כמובן אמר שלעלות יותר קשה. אמר לו החזו"א טעות בידך, הבעיה היא שמנסים לעלות באותה מהירות כמו במישור, אילו מבינים שבעלייה יש לעלות יותר בנחת, זה לא יותר קשה.
ואז הוסיף החזו"א, אני לא מתכוון רק להר פיזי, אני מתכוון לומר זאת ככלל לתקופות קשות...
ה.
ואם כבר עסקינן בתקופות קשות אצל ר' זאב [שעבר כל חייו תקופות קשות מאד], אז אגב דאגב עוד מעשה נורא שסיפר לי על עצמו.
פעם נכנס אצל יהודי חסיד גור בענייני גמ"ח, ללוות או לפרוע, ועד שבעה"ב נכנס לסלון ראה ר"ז את הסה"ק שפ"א על השולחן, פתחו והביט בו וראה ווארט קצר במזמור לדוד ה' אורי, שכתוב שם אם תקום עלי מלחמה "בזאת" אני בוטח, ולא נתפרש [עכ"פ להדיא] מה הוא אותו בזאת שבו דוד בוטח. [כמובן דיש לפרש בזה שה' הוא האור והישע וכן על זה הדרך].
ומשיב השפ"א שכוונתו בזאת גופא שהמלחמה קמה עלי, אני בוטח שאוכל לעמוד בה, כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואיננו מביא עליהם דברים שלמעלה מכוחם.
סיים ר"ז ואמר: אמנם חונכתי בחיידר אחר והורגלתי לקבל מספרים אחרים ולא התחלתי מאז ללמוד שפ"א, אבל היסוד הזה נהיה הרבי שלי בכל התקופות הקשות שעברו עלי !
העירוני שמסתמא הכוונה לדברי השפ"א שופטים תרל"ד ד"ה כי תצא:
"נמצא שכל שיש לאדם מלחמה מכלל כי לו יש כח להלחם וכתיב אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, שע"י המלחמה עצמה רואה שיש לו במה לבטוח".
וראה עוד שם בשנת תרמ"ה.
תחפש מצוות אחרות
בהלויתו של רבי איסר זלמן מלצר, השתתף הרב הראשי ר' י"א הרצוג. היה ברור שיתבקש להספיד. כמה אברכים ובחורים צעירים שהיו 'קנאים' התחילו ל'ערבב' שלא יתנו לו לדבר. הם ניגשו לכמה רבנים נכבדים וטענתם בפיהם שאין לתת לרב הרצוג להספיד. ר' אריה קלט מיד במה מדובר וסימן לרב מש"ו שהיה פעיל בענין, שיגש אליו. כשהגיע האברך הנ"ל לר' אריה אמר לו : יונגרמאן, תחפש לך מצוות אחרות להתעסק בהם. ובזה תם הענין. הרב הרצוג הספיד ולא היו הפרעות.
Followers
"I don't have a Twitter account so I just walk around with a megaphone announcing everything I do every half hour.
I have 3 followers, I think two of them are cops..."
חידושי אחיעזר
כאשר הרב שך זצ"ל שהה בוילנא בשנת תרצ"ט עסק הג' רבי חיים עוזר זצ"ל בהדפסת החלק השלישי של ספרו אחיעזר. רבי חיים עוזר היה אז כבן שבעים ושבע הוא סיפר לרב שך כי חלק מן החידושים הכלולים בספר העומד לראות אור נכתבו על ידו לפני ששים שנה כשהיה בן שבע עשרה [!!!!].
תמה הרב שך הכיצד נשארו החידושים המופלאים טמונים בכתובים במשך כה הרבה שנים ולא ראו אור? מדוע לא הוציאם עד כה להאיר את עיני לומדי התורה?
חייך רבי חיים עוזר את חיוכו הטוב העדין ואמר ומה אעשה ולעוור לאלמנה ולעגונה וליתום היא מצוה גדולה יותר כי באותו זמן שבו יכול היה להוציא לאור את ספרו עזר לאלמנות וליתומים וכן את הזמן שהיה נחוץ לסדר ולההדיר את הספר ניצל למטרות צדקה וחסד ולא היה ביכלתו להדפיס את ספרו והוסיף כמתנצל. אכן "רוח היא באנוש" [איוב לב ח].
What Is Man?
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם
The sum of the matter, when all is said and done: Revere Hashem and observe His commandments! For this is all of man.
Said Reb Elchonon [the real R' Elchonon. Not the fake one who writes this blog...]: We see from this pasuk that w/o Yiras Hashem one is not even an אדם.
כי זה כלללללל האדם!!!!
Happy Yiddishe Kinderlach
After 2000 years of bitter galus it is heartwarming to see our children enjoying themselves so much...
(YWN) TRAGEDY IN FLATBUSH- Local Orthodox Man Despondent As He Cannot Remember The Absolutely Great Tweet Idea He Thought Of On Shabbos
The man was interviewed by a YWN correspondent. He is taking anti anxiety medication to deal with the loss. He keeps badgering his wife to try to help him remember. She insists that there are more important things to worry about but he uses one of her favorite lines and responds "You don't understand me". She got super annoyed and went back to the kitchen to check up on the brownies in the oven.
Keep posted for how this story develops.
Keep posted for how this story develops.
Comments
OY - HEVEL HAVOLIM. Such shtusim. Hashem take us out of this galus!!!
Gadol hador
Don't be so critical. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
Just a Yid
It is bittul zman but there is also a Kiddush Hashem that sometimes comes out like when Ben Shapiro puts up a picture of himself wearing his yarmulke and promoting true Torah hashkafos.
Overweight balabos
What anxiety medicine is he taking? What is the dosage? My shver wants to know.
Psychiatrist in training
I think he has shalom bayis problems. He would do better by spending less time on twitter and more time with his wife.
Chochom Gadol
What business is it of yours Chochom?
Superyid
כל ישראל ערבים זה בזה. Every Jews business is my business. You are probably offended because YOU have shalom bayis problems!
Chcohom Gadol
YWN perpetuates stereotypes about women being in the kitchen. We are good for other things, too. I have a Masters in occupational therapy as do 70 percent of my friends. The other 30 percent are teachers, speech therapists and nurses.
Rebbetzin with opinions
How Long Breakfast?
Rav Elya Lapian ztz"l once gave a shmooz to the boys and said that breakfast should last 15 minutes. 5 minutes for eating and 10 minutes for bentching. The boys started laughing. He couldn't understand what the laughter was about. He was dead serious.
Tuesday, July 27, 2021
The Measure Of Man
לרפואת א"מ ר' יצחק יונה בן חנה ויוכבד פייגע בת מיכל יהודית בתיה ורות ויקטוריה בת תהילה רובידה בתוך שח"י
מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ [משלי כ"ז כ"א]
For silver—the crucible, for gold—the furnace, And a man is tested by his praise.
Explains Rabbeinu Yonah: What is the measure of man? How do you know what the quality of a person is?
Listen carefully to whom he praises. If his heroes are entertainers or athletes that shows you what his value system is. If he praises Tzadikim, that shows you what he strives to be.
That is why it is so dangerous to venerate famous people who are by and large very very very far from what we want to be.
Adds the Rosh Yeshiva ztz"l: ה interchanges with ח. So we can read "איש לפי מחללו". A man is according to whom he denigrates. If has negative things to says about people who are immoral, evil, conniving, avaricious, rapacious, materialistic, hedonistic etc. etc. - that says a lot about him as well. That is why all leitzanus is forbidden except leitzanus of Avoda Zara. To belittle stupidity and evil [Avoda Zara is both] is PRAISEWORTHY!!
Chazal say that an Apikorus is someone who says מאי אהני לן רבנן - What do we need Torah scholars for? What good are they? This might mean that it is not b/c of what he says but what it reveals about his value system. If he denigrates Torah scholars it shows that he doesn't value Torah which is an expression of Hashem's will. That is enough to brand one an Apikorus and lose his portion in the world to come רח"ל.
In addition - praising great people has a causitive effect on a person in making him connect to that person's greatness. That is one reason we praise Hashem before we make requests. The way tfillah works is that when we daven, we become more elevated human beings which makes us worthy of having our prayers answered in the affirmative. We elevate ourselves by praising Hashem, showing Who we want to emulate. Then we make requests, showing that we know Who is in charge.
Conversely, praising evil people brings us closer to them. That is the meaning of the איסור of לא תחנם, as the Rambam [Avoda Zara 10-4] writes:
וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים
[This prohibition also] forbids speaking about [idolaters] in a praiseworthy manner. It is even forbidden to say, "Look how beautiful that idolater's body is." How much more so is it forbidden to praise their deeds or to hold their words dear, as [the phrase states]: "Do not be gracious with them." [This phrase can also be interpreted:] "Do not look at them graciously," for doing so will cause you to draw close to them and learn from their wicked behavior.That is what this and other similar articles are about.....
חשקת התורה
" שמעתי כי רש"י היה תלמיד חברון, ובמיר הקפידו מאוד שאורחים מן החוץ לא יכנסו לשיעורים, לפיכך היה רש"י מטה אוזן לשיעורו של הגרח"ש מחלונות חדר השיעורים, אך אחר השיעור נכנס לישא וליתן בענייני השיעור, ואמר אז הגר"ח - הבחור הזה שעומד מבחוץ מבין את השיעור יותר טוב מכולם שבפנים, ומאז הורשה להיכנס, עד שהחברונ'ר הלזה נתמנה להיות כותב את ספרי 'שערי חיים'...."
3 Walled Query
When the Gemara says [Succah 7a] ת"ר שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח is that the עיקר דין of the Mishna or a new Din?
Sobering Thoughts On The Passing Of A Comic Giant
I grew up enjoying the comedy of Jackie Mason. He was very funny and very Jewish. I connected to that b/c I love humor and SOME of my BEST friends are Jewish!!!
"It is easy to tell the difference between Jews and Gentiles. After the show, all the gentiles are saying 'Have a drink? Want a drink? Let's have a drink!' While all the Jews are saying 'Have you eaten yet? Want a piece of cake? Let's have some cake!"Jackie Mason
I've got another friend who is half-German and half-Polish. He hates Jews but can't remember why!
On the murder of New York deli owner Abe Lebewohl: It's almost like wiping out Carnegie Hall. A sandwich to a Jew is just as important as a country to a Gentile.
But I have grown up and come to realize that life is not a joke. Humor has its place [an important place I believe - see Taanis 22a] but the meaning of life transcends this planet.
"סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".
The whole world was created for [Brachos 6] and the entire measure of man is - whether he feared [i.e. was constantly aware יראה-ראיה and in awe of] Hashem and kept mitzvos.
Chazal say [Pesachim 49] שנה ופירש יותר מכולן - someone who learned and stopped learning hates Talmidei Chachomim even more than עמי הארץ [who passionately hate them]. The Maharal explains:
ואמר שנה ופירש יותר מכולם, כי זה יותר חמרי מה שהיה לו התורה ופירש מן התורה, וזה מורה שהוא מתנגד אל השכלי לגמרי כיון שפירש, ולכך הוא יותר נוטה אל החומרי מן עם הארץ אשר לא רצה לקנות התורה, אבל זה בשביל החומרית שבו פורש מן התורה לכך הוא יותר קשה מהכל, ודבר זה מבואר:
Someone who abandoned Limmud HaTorah is the most opposed to spirituality as evidenced by the fact that he had it and willingly gave it up. He is even worse than an עם הארץ who never learned so he doesn't know what he is missing. Torah is not on his radar. But the שנה ופירש-nik had it and threw it away. THAT is the worst.
So it is not for me to judge. Hashem is the true דיין אמת and I don't want to be a דיין שקר. But I read all of these tributes to the great gadol Jackie M. and feel compelled to make it clear that he is a great example of who we DON'T respect, DON'T want to be and DON'T want our children to be. He learned Chullin and Yoreh Deah by Rav Moshe Feinstein. Received semicha. Served as a rabbi. And then threw it all away for the הבל הבל הבל הבל הבלים of show business. Unlike most of the assimilated Jews in show business - he knew better.
He stated in an interview that marriage is stupid. Why should I make all this money and then have to give half of it away to some woman??!! He brilliantly explained.
That was his narrative of marriage!!! You get married to get divorced and give your money away. Probably b/c just abt. everybody in show biz does just that.
He didn't want children. A bother. [He fathered a girl, denied his paternity but it was proven and he paid child support]. Life, for him, was abt. stardom. Abt. getting laughs at any cost [including using foul language]. Abt. fame and fortune. Why trouble himself with family obligations??
To his credit I will say that he was unabashedly Jewish and Pro-Israel. He told it like it was [as he saw it] and shunned political correctness. His accent was beautifully Jewish. He sounded like he JUST GOT OFF THE BOAT after years growing up in an Eastern European shtetl when in fact he grew up in NY City. He was told to take voice lessons to sound more American and less Jewish and refused. A critic for Time magazine wrote that, throughout his career, Mason spoke to audiences: "... with the Yiddish locutions of an immigrant who just completed a course in English. By mail". Love it! He threw Yiddish into his performances and wasn't embarrassed at what the Goyim [or Jews] might say. There is great value in being proudly Jewish and unfortunately a large percentage of famous Jews are not. Here is one example of this. He was.
I am not angry at him and bear no ill will. I am CERTAIN that deep down he was a sad and lonely soul, desperate for love, adulation and attention [like most if not all performers]. He had a yetzer hara like we all do and instead of fighting it, he just conceded defeat from the outset. That is a recipe for misery - of which he experienced much.
May the Neshama of Yaakov Moshe HaKohen Mazza have an aliyah and a tikkun in the zchus of making so many people laugh and any maasim tovim he did in his lifetime. לא ידח ממנו נידח. There is a tikkun for every Jewish Neshama and we hope and pray that he find his.
-----------
Quotable quotes
A Jew never laughs without looking at his wife for approval.
I've got a friend who is half-Jewish and half-Italian. If he can't buy it wholesale, he steals it!I've got another friend who is half-German and half-Polish. He hates Jews but can't remember why!
On the murder of New York deli owner Abe Lebewohl: It's almost like wiping out Carnegie Hall. A sandwich to a Jew is just as important as a country to a Gentile.
If an Englishman gets run down by a truck he apologizes to the truck.
I'm crazy about the fact that the Jewish people should survive because they have so much to contribute and so many values to contribute to the world. It would be a much better world, a much more peaceful and non-violent world if we lived by Jewish values.
Jews are told that they should spend their lives helping others and when they make a lot of money it really bothers them. So, as a way to decrease their guilt, they try to help the underdog. They think, "Why should I be rich when so many suffer?" They feel better once they run to the party that claims to defend the underdog, the Democrats.
Jews are the best dressers in the world. They buy the best clothes, the best homes, the best cars. The best of everything. The only thing is, they get it for less.
שיעורי בני ברק
הרבה ווארטים נפלאים מתגלגלים בבתי מדרשא, מפיו של ר' ---- בן מרן ---- זיע"א [שלא היה בריא בנפשו].
קצת מן העולה בזכרוני.
א. בילדותו רדף אחר אחיו ופטיש בידו. לקח ממנו אחיו את הפטיש, צעק עליו ר' ----: גזלן, יש לך דין של גזלן, ודין של פסול לעדות, ודין של... אמר לו אחיו: אבל אתה יש לך דין של "רודף". אמר לו ר' -----, דין רודף הוא על חלק הברזל שבפטיש, אולם על חלק העץ שבו אתה גזלן וכו'.
ב. מעשה והגיע בפורים לבית הרב עמרם בלוי ז"ל והגיש לו בננה ושני פלחי תפוז כמשלוח מנות. עשה את ר' עמרם שליח לבשלם כדי שיהיה לזה דין תבשילין. שאלו, מפני תלו את המן על עץ גבוה חמישים אמה, הלא למעלה מעשרים אמה כבר לא שלטה עינא? ותירץ שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ובבני ברק עשרים אמה נהפכים לחמישים.
המלכת החבר והג"ר אשר שליט"א
איתא במסכת חיבוט הקבר (פ"ד, הובא אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 93), וז"ל:
אמרו בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שהוא נבהל ממלאך המות שכלו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים והמלכת לקונך שחרית וערבית והמלכת (יעצת) את חבירך בנחת רוח. אם יש בו דברים הללו זורק אותו טיפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמושך נימא מחלב. ואם אין בו דברים הללו יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר, וכשבא מלאך המות אומר לו צדיק קונך שלחני אליך, מיד מתחנן לו, אומר לו שעה זו ואי אפשר לעברה, אלא ששמעתי מאחורי הפרגוד שהקב"ה מתקן לך מדור בגן עדן.
ויש להתבונן ולדייק מילת 'המלכת', הרי קאי כאן על חבירו ולא על רבו שלמדו חכמה או דבר אחד מן התורה, וחזינן שאחד מסממני הצדיקים האמיתיים – האנשים המרוממים אשר גם בהיותם כאן עמנו בעולמנו השפל עלי חלד, נשמתם אשר מעולם האצילות מחצבתה מרחפת על פני המים הזידונים, והנהגת אצילות היא לראות בכל יהודי כשר מישראל הנכלל בתואר 'חבירו' כמלך וגדול ממנו במעלה או במדה טובה ויתירה שנמצאת בו.
אותה המלכה מתוך 'נחת רוח' היא נעשית. העומד לנגד האדם השלם רם המעלה, כליל השלימות, מתענג ומתעדן בנעימות ההרגשה המונחלת לו ע"י איש שיחו בשעה זו, ניחוחות הנחת והרוח ממלאים את כל סביבותיו של הצדיק הנלבב, כולו אומר כבוד, והכל מתבשמים בקרבתו.
***
כזאת היא ההרגשה במחיצתו של הדגול מרבבה, גדול מרבן שמו, 'ר' אשר' שליט"א, הממליך מלכים, את דכא ושפל רוח ישכון, להרים קרן ולהשיב נפש, ולו המלוכה...
ומעשה שהיה היום כך היה, בני שיחי' בצוותא עם כל תלמידי ה'מכינה' הגבוהה של תלמוד תורה 'תפארת יעקב' בבני ברק על מלמדיהם נקבצו ובאו למעונו של הרב הגאון ר' יהושע שקלאר שליט"א ברמת אהרן בבני ברק.
הרה"ג ר' יהושע שליט"א, מזקני וותיקי העוסקים בהנחלת נעימות התורה לצעירי הצאן מזה שנות דור, משכבר הימים - מפקח ו'בוחן' מפורסם בבתי הספר של 'החינוך העצמאי ומקומות תורה נוספים, רתוק לביתו בחולשת איברי גופו, אבל ב"ה הדעת מיושבת ורוח נעורים מפכה בקרבו.
מפיו של ר' יהושע שיחי' קולחים השאלות בפרק השולח בגיטין, הן בסוגיות אלו רגיל הוא כ'אשרי יושבי ביתך' עשרות בשנים, וכבר יצאו מוניטין שלו בחוברות 'ילקוט מפרשים' על הפרקים השגורים בפיות ילדי החמד, ובין לבין – כדרך הבאים בימים – הוא משיח ומספר בפני הנערים את קורות חייו העשירים.
ובתוך הדברים הוא פונה לילד ברוך הכשרון שמשנתו סדורה לו, ואומר לו כדברים האלה, 'לכשתגדל אתה תהיה ראש ישיבה'... ובתוך כדי דיבור מוסיף, אני אמרתי משפט זה ל'תלמידי' הגאון רבי אשר אריאלי, הראש ישיבה של מיר, כשהיה בגיל שלך, ובחנתי אותו, ובזכות המילים האלה והעידוד הרב שהענקתי לו הוא אכן יצא ראש ישיבה גדול כזה.
ואזי הוא ממשיך לפנות אל הילד: 'שמעת ממנו? יש לו השיעור הכי גדול בעולם... והוא מחזיק את עצמו לתלמיד שלי, פעם בחורים מלונדון פנו אלי שאפעיל את השפעתי עליו שהוא יקבלם לשיעור שלו, אז לא התקבל אף אחד מחוסר מקום, אני פניתי אליו ואכן מיד הוא קיבלם...
כך, לאחר שנים רבות, התענג ר' יהושע שיחי', על ההמלכה שהמליכו הגאון ר' אשר שליט"א בנחת רוח. דעת לנבון נקל לשער את גודל הגוזמא שבדברים, אבל ראו מה כוחם של מילים טובות שנאמרו בכנות ובתמימות, בענוות חן ומקרב לב טוב השופע הוקרה ותודה.
[אגב, הדבר המדהים היה שהילד המחונן הוא לא אחר מאשר נכדו בכורו חביבו של הג"ר אשר שליט"א].
***
בעת ששמעתי בעת הצהרים תיאור זה מבני שיחי', לפתע הכה בזכרוני מן העבר הרחוק הויכוח שהתנהל ביני לבין החברותא שלי, אברך מופלג, בנש"ק, הנמנה על עדת החסידים, שתחת אחד השיחים אמר לי: דודך ר' אשר חסיד הוא! לשאלתי, מנין לך זאת? הן אמת, תפילתו משתפכת ולוהטת, מתחסד הוא עם קונו ועם בריותיו, גדור ושמור הוא בעיניו ובכל אביריו, אבל רחוק הנהו לגמרי מכל גינוני חסידות, ואינו מכיר כלל אבות החסידות וגדוליה, שמותם וספריהם...
ויספר ידידי באזניי, כי שני אחים היו תושבי חוצה לארץ, שנפשם איותה להימנות על שומעי לקחו של ר' אשר. כרבים אחרים באותה תקופה, נאלץ ר' אשר להשיב את פניהם ריקם. נתאזר האחד ולבש עוז ואמר, הן אנו 'איניקלאך' של הנועם אלימלך, הרבי ר' אלימלך זי"ע, אשר הבטיח כי מי שיסייע את צאצאיו הוא יגמול עמו חסד מהעולם העליון. לשמע הדברים, התרומם ר' אשר ממקום מושבו בהדרת הכבוד, והאחים נתקבלו לשיעור על אתר.
'אין זאת אלא שר' אשר חסיד הוא, ועל כן הבטחת ר' מייל'ך השפיעה עליו לפרוץ את הגדר בעבור יוצאי חלציו - הפטיר חברי בתרועת נצחון.
השבתי לעומתו, צר לי לצנן את התלהבותך, לעניות דעתי ולמיטב הכרתי את דודי, אין במעשיה נאה זו כדי ללמד דבר בנידון. שווה בנפשך, כיצד יגיב ר' אשר אציל הנפש לנכד המציע לו כזה מין 'נדוניה' מזקנו, איני מכיר בגדולת זקנך ואיני מודע לה... בודאי גם לו שמעו של ר' מיילא'ך ותנועת החסידות לא היו מגיע לאזניו כלל וכלל, היה נעתר למען כבוד זקנו הנערץ של הדובר אליו.
הנה כי כן, סגולות יקרות ונדירות אלו: המלכה בהכנעה ובשפלות; חבירות וידידות עם כל יציר נוצר; נחת רוח בשפע ובגודש, משל יחידי סגולה הן, ואם שנים הם, ר' אשר האחד המיוחד שבהם.
Monday, July 26, 2021
What Is Pshat "Pachos Shebakeilim"?
סוכה דף ה - אלא כפרת טפח מנלן וכו' צא ולמד מפחות שבכלים שנאמר ועשית לו מסגרת טפח סביב וכו' ונילף מכלים גופייהו תפסת מרובה לא. וכתב רש"ש ת"ל מלשון המקשה דפריך ע"ז ונילף מכלים גופייהו משמע דפחות שבכלים ר"ל הפחות והטפל לכלים עכ"ל.
Rav Asher Arieli Shlita
By his nephew
א] לפני עשרים ויותר שנים שמעתי ממו"ר הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל שלימדו בבחרותו שהוא 'מיחידי הדור ממש'.
ב] מהמשגיח של ישיבת פוניבז' לצעירים, הג"ר יהודה גוטרמן שליט"א, ד' ישלח דברו וירפאהו, שמעתי כי מנהג אחד מן הרמי"ם בישיבה היה שהיה שואל ובוחן את הבחורים על הנלמד תוך כדי השיעור, ולעיתים קרובות היה אחד הבחורים נתפס בקלקלתו כאשר לא הקשיב היטב או לא שלט בחומר. היו כמובן את הבחורים בעלי מידות בלתי מתוקנות ששמחו לאיד, חייכו וכדומה, היו את אלו ששתקו במבוכה וכל כיוצא בזה. אחד המיוחד היה שהיה נראה כאילו אינו נמצא בחדר, רצה כאילו לברוח לגמרי מן המחזה, זה היה הג"ר אשר שליט"א! והפטיר המשגיח, זה סוד ההצלחה.
ג] כתבו מקודם על טהרת העינים, המשגיח הדגיש את טהרת המידות, ובאמת שניהם מקור אחד להם בטהרת וקדושת הנשמה, ומי שמכיר את ר' אשר מקרוב יודע כי גם רחוק הוא בתכלית מתאוות האכילה ושאר עניני הנאות עולם הזה והבליו. יחד עם זאת, הוא מקיים בתכלית ההידור את משפטו הידוע של אבי תנועת המוסר הגרי"ס זי"ע, הגשמיות של השני - הרוחניות שלי. לא אשכח איזו שבת בילדותי, אחת מני רבות שהתארחתי במחיצתו, כל תפילה מתפילות השבת הוא שירך את רגליו לבית כנסת אחר על מנת להנעים לי ולאחי - אורחיו את שהותנו, שיהיה לנו מעניין...
פעם הוא 'גילה' אותי באיזה מקום, וברצוני שהדבר לא יתוודע להוריי, לחשתי באזניו כי הייתי מעוניין שזה לא ידווח. הוא נדהם מהחשד, 'וכי אני אומר בלא שאהיה בטוח שאתה מעונין'?
ד]מעיקרי עבודת ד' שלו זה ה'גוטסקייט' הנדיר שלו, הוא טוב ומטיב, בעיקר לקרוביו ומשפחתו שמבשרו אינו מתעלם, ומשם לסביבתו, וכו', אחד מהם לא נעדר, ומתייחד בדאגה כנה לכל הנצרך. לאחותי שיחי' היה פעם תינוק שסבל קשות ממיחושי מעיים, הוא היה מתקשר כסדר לברר מה קורה כעת וכו'. הוא באופן כללי דואג במסירות לכל עניני הרפואה של אמו שתחי' ולכל צרכיה בצורה מעוררת השתאות, וחרד לכל מוצא פיה. כן להבחל"ח חמותו ע"ה, היה סמוכה ובטוחה בכל עניניה עליו, הוא לסעד ולמשענת בסודיות ובדיסקרטיות מדהימה לכל המשפחה המורחבת - מנער ועד זקן.
ה] ה'שנאת חנם' הנוראה הפושה בשנים האחרונות בקרב המחנה פנימה נוגעת מאוד ללבו הטהור, וכבר נפל למשכב בעטיה של רדיפה מסוימת לאי מי מבני משפחתו. הוא כמובן מאליו לא מתערב בעצם חילוקי הדעות, ומתבטא לעתים קרובות: זה הכל 'הסתר פנים' ונסיונות גדולים, משיח צייט'ן, קשה להבין את מה שקורה פה, 'והמשכיל בעת ההיא ידום'... בנוסף, פעמים רבות התקשר לנרדפים לעודדם ולתומכם, ואף לבקש מהם ברכה בפרוס ימי הדין והרחמים.
ו] אבל עיקר העיקרים, כמובן, זה 'תורה'. על השיעורים כבר הורחב בכתבה הנ"ל, שהיא באופן יחסי תואמת את המציאות. מה שבכל זאת לא נכתב, זה על ההתמדה וה'ליגט אין לערנען' מנעוריו ועד עתה, בלי שום הפסקים והיסח הדעת של בין הזמנים וכד'. זכורני שבעבר היה מגיף תריסים ויושב בדד בביתו בבין הזמנים (בני משפחתו המצומצמת שהו בנופש), ומעלה על הכתב בבהירות ובתמציתיות בכתב ידו הנאה והמסודר, שיעור אחר שיעור... מן הזכרון.
משנתו קב ונקי, ובאופן כללי, הנקיות על כל ענפיה היא בעצם תמצית משנתו: בתורה - נקיות ובהירות הסברא, בלי בלבולים ופיתולים, הגדרות חדות וברורות. דקדוק ב'נקיות' כמצרף כסף בלשונם הזהב של הראשונים, כמורשתם הנאמנה של חותנו הגאון הנורא ר' נחום זי"ע, ועמו בדומה לו אביו זקני זצ"ל, שהיה במשך כמה שנים תלמיד חבר להגרנ"פ זצ"ל.
בתפילה - עומד ומתחטא לפני קונו, את מילות התפילה בלי תוספת ומגרעת, כתינוק בן יומו, מתוך הסידור, כמונה מעות. מפליא לראותו בתנוחה קבועה: גופו מכופף, רכון קדימה, מגביה את הסידור הגדול למול עיניו, ושקוע כל כולו בעבודת התפילה, במנחת ערבו של יום רגיל כמו נעילה של יום הכיפורים.
ובכלל, נקיות בכל המובנים, בהנהגה עם הבריות - בפשיטות ובתום לבב, נקיות בכל עניני ממון, נקיות בבריחה מכל שררה והתנשאות וסלידה מגרגיר 'הנאה' כל שהיא מכבוד, נקיות בבגדיו מכל רבב ושמנונית, הכל על מקומו מסודר באופן נאות.
ואף גם זאת, מדה מיוחדת של נקיות נמצאת בו, נקיות מכל אבק ועפרורית של 'מלומדה', 'בכל יום כחדשים' ממש, בפרישקייט, ברעננות, בחיות, וב'כל עצמותי תאמרנה'.
בקולו הנעים מושך לבבות ולוקח נפשות כולם, 'כל אחד נדמה לו כאומתו', מהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ממציא לו את 'עצמו' בהכנעה פשטנית וטבעית, ברוח נמוכה, בזיותניות ובמאור פנים.
הכל קרוביו, הכל מעריציו. חפצי קרבתו, דורשי פניו. מגדולי ירושלים ונקיי הדעת שבה, דוג' הגאון הנלבב ר' חיים ברים זצ"ל ויבלחט"א ר' אהרן יוס'ל בריזל שליט"א הקרלינאי, ועד ילדי חמד צמאי תשומת הלב וההתענינות הכנה.
התארכו הדברים, 'כי מדי דברי בו - זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו'. הן מחד גיסא, באמת כמה משובח ומפואר הוא אדם זה, 'מבחר המין האנושי' לפי ערך דורינו, איש חמודות, גבר שבגוברין!! ומאידך גיסא, לית דין בר נש, הרב הדומה למלאך ד', 'מתהלך בין אנשים ונשמתו בגבהי מרומים'...
פספסת את כל הנקודה
אבידה גדולה של גדול מעתיקי השמועה הגה"ח ר' יואל ז"ל, ומי יתן לנו תמורתה.
אינני מתיימר לכתוב על גדלותו או חסידותו. כל מי שהכיר את ר' יואל נזכר מיד בהבעת הפנים האופיינית לו כאשר מאן דהו (שבד"כ לא נמנה על עדת החסידים) ביקש ממנו ברכה או הכתיר אותו בתוארי כבוד וכו' סגנון שהיה זר לו כל כך וממנו והלאה...
אבל כן אני רוצה לשתף בסיפור אישי אותו חוויתי עם ר' יואל, דבר שהשאיר עלי רושם פנימי עמוק עד לימים ורגעים אלו.
זה היה בשנת הקבוצה (תשע"ד). אני זוכר את תחושותיי בקשר לר' יואל טרם נכנסתי לשיעורים וכו' היה מאוד קשה לי להאמין שאדם בסדר גודל כזה יצליח לפלח את ליבי ולפעול בו שינוי מהותי. "בטח סגנון מופשט מאוד..." הרהרתי לעצמי.
נכנסתי לשיעורים ולהתוועדויות ועד מהרה התברר לי שר' יואל ממרום גילו מצליח לתקשר עם הבחורים כאילו היה בן גילם.. את אהבתו לבחורים וחשקו העז להשכילם בינה בלימוד המאמרים והשיחות היה ניכר בכל הבעה ודיבור שלו.
אני זוכר שבת אחת שר' יואל עורר על כך שהבחורים צריכים לחזור חסידות ברעווא דרעווין. הוא הציע שיסדרו סדר ניגונים ותורנות קבועה בין הבחורים לחזרת דא"ח ואף התחייב שבאם יסודר העניין הוא יטריח את עצמו לבוא לזאל הקטן כל שבת בזמן זה (לציין שאז עדיין היה גר רחוק מ770 לפי ערך).
הבחורים התעוררו על העניין ור' יואל היה צועד לאט לאט וכו' מביתו כדי לשמוע את המאמר...
ואז הגיע התור שלי... הכנתי מאמר "ונחה תשכ"ה" ומכיוון שידעתי שר' יואל יהיה נוכח ויקשיב למאמר ממילא היה ברור לי שההכנה חייבת להיות כדבעי. ישבתי שעות, כתבתי סיכום, שמעתי שיעורים של ר' יואל משנים קודמות, ובסופו של דבר חזרתי את המאמר...
יום ראשון אני שומע בחור מסתובב בפנימיה ב-1414 וצועק את שמי. כשיצאתי מהחדר הוא אומר לי "ר' יואל מחפש אותך.." ונוראות נפלאתי. כי נכון שהשתתפתי בשיעורים וכו'. אבל זה היה בשבועות הראשונים שהגעתי ל770. ולא היה לי עד אז שום אינטרקציה אישית עם ר יואל מלבד שאלות פה ושם... אני בטוח שאפילו את שמי הוא לא ידע עדיין, ומה כבר יכול להיות..?! בטח זה טעות.. חשבתי...
הלכתי למשרד שליד 770 שם הוא יושב. דפקתי קלות בדלת הדלת נפתחה על ידי ר' שלום שיחי' חריטונוב הוא שאל אותי באידיש "מה רצונך?" ואמרתי לו שאינני חפץ בכלום רק נאמר לי שר' יואל קורא לי. נכנסתי... ר' יואל היה עסוק בכתיבה ולא הרגיש כלל בכניסתי. ואני מחכה. רגעים של מבוכה עוברים עלי, מצד אחד הוא קרא לי, מצד שני מי אני שאפריעו ממלאכתו. לאחר כמה רגעים ר' שלום הבחין במבוכתי ופנה אליו "יואל... מחכים לך".
ר' יואל הסתובב אלי ובחצי חיוך שאל "אתה אמרת את המאמר בשבת?!" כשהנהנתי לחיוב אמר לי "בא בא... תשב תשב..." בהצביעו על ספה הסמוכה למקום ישיבתו. התיישבתי על הספה. ר' יואל התאמץ לקום, הלך לספריה שלף ספר מאמרים ופתח את המאמר שחזרתי בשבת. ואז אמר לי: "תקשיב אתה אמרת את המאמר טוב מאוד... לא כמו תוכי". ובדברו הצביע על חלקים מהמאמר שנאמרו טוב כשסיים לפתוח בשבח.. חייך ואמר: "אבל פספסת את כל הנקודה..." וכאן ישב לצידי והחל להסביר את טעותי בהבנת המאמר אותו אני זוכר עד היום..
יצאתי נרגש, יותר מאשר את הרעיון שהסביר, הפעים אותי העובדה שלמרות כל עיסוקיו הרבים וגילו המבוגר ממני (לערך 50 שנה...) פשוט היה נוגע לו שאבין פשט נכון בחסידות. בשעת מעשה הוא פשוט שתק. רק חיכה ליום המחרת. וקרא לי ישב איתי והסביר לי בנעימות...
את החשיבות הרבה בלימוד והבנת החסידות שהחדיר בנו ר' יואל בשיעורים וההתוועדויות... אין לתאר..
מעשה זה אותו חוויתי כנער בישיבה היה עוד נדבך חשוב שפעל עלי והשאיר בי חותם.. עד עצם היום הזה...
קשה לחשוב ועוד יותר לדבר. נאלמתי דומיה ואין מילים לסיים מלבד אלו: "ברוך אתה ה' דיין האמת.."
Rav Yoel Kahn ztz"l
Didn't think much of himself
A journalist once asked Rav Yoel why he doesn't become Rebbe.
Rav Yoel answered "why don't you..."
Detached from olam hazeh
Some people came to his house to learn from him and he wanted to give them some refreshments so he went to the fridge and took out three eggs and put it in front of them....
א. איני יודע אם הוא היה התלמיד הכי קרוב, אבל כמדומה שכו"ע מודי שהוא התלמיד הכי גדול, כלומר: למן העת שהגיע לחצר רבו (הוא הפליג באוניה כדי לחסות בצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, וכאשר הגיע לאדמת ארה"ב התבשר על ההסתלקות המרה...) הוא הקדיש את מוחו וליבו למאמריו ושיחותיו של הרבי מתוך יגיעה עצומה, ובמידה זהירה ניתן לומר כי הוא "עמד על דעת רבו", כלומר, מתוך ה'תורה-שבעל-פה' של הרבי (הרבי מיעט לכתוב בעצמו) הוא עמד בדעתו הרחבה על יסודות וקווי יסוד, שעיצבו אצלו הכרה בהירה לא רק ב'מה נאמר' אלא גם בתשתית הפנימית שלו. (וכפי שהרבי עצמו הסביר כמה פעמים, לזה יקרא 'תלמיד' אמיתי כאשר 'חושי התלמיד נעשים כחושי הרב', הלך מחשבתו של התלמיד מתעצב לפי הלך רוחו של רבו, עד שגם סוגיות שרבו לא דיבר בהם מעולם יכול הוא 'לקרוא' בעיני רבו. ודבר כזה אפשרי רק כאשר נוגעים בעומק הקרקע של תורת הרב ובפנימיות כוונתו, כמובן).
הגושפנקה הכי משמעותית לכך ניתנה בידי הרבי עצמו: בכמה מההספדים ציינו שר' יואל זכה להיות ה'כותב' של הרבי. וזאת צריך לדעת: הרבי, למרות שדיבר אל הקהל בכמות גדולה מאד (יש מי שמציין מספר של 11,000 שעות), היה לעיתים תדירות מקצר בדיבורו. פעמים רבות הזכיר רק את ה'נקודה' המרכזית של הסוגיה בלא להזכיר 'הקדמות נחוצות' או שאלות המתורצות וכו'. כיוון שכך, מלאכת הכותבים הייתה לא קלה. כאשר דברים היו צריכים לצאת לקהל הרחב, המלאכה הייתה קשה שבעתיים, משום שלעיתים היה צריך לקחת נקודות קצרות ולהפוך אותם ל'מערכה' מסודרת. והרבי מצידו, בדברים שזכו ל'חותמת' הרשמית שלו, דקדק עם הכותבים על קוצו של יוד, דברים היו 'מוכנסים להגהה' ויוצאים משום מלאים בהערות בסגנונו התמציתי של הרבי, שכללו הערות תוכניות לצד דקדוקי לשונות וגם ביקורת נוקבת על הכותבים, בבחינת 'זרוק מרה בתלמידים'...
בראש המלאכה הגדולה הזו ניצב ר' יואל: הוא הגבר אשר לקח על עצמו להוריק מכלי לכלי ולהפוך את תורת רבינו מ'דברים שבעל פה' ל'דברים שבכתב'. בשביל המלאכה הזו נדרש איש רב כישורים ותחומים: בקיאות גדולה והכרות עם מגוון תחומים וסוגיות (אפשר לציין כמה תחומי דעת שהיו חביבים על הרבי בשיחותיו, שונים מן הקצה אל הקצה: לימוד 'פשוטו של מקרא', רש"י ומפרשיו; תורת הרוגצ'ובי על הסתעפויותיה; תורת החסידות ומאמרי אדמו"רי חב"ד; עולם כתבי היד, הגרסאות והנוסחאות, לצד, כמובן, ה'ישיביש'ע לערנען' הרגיל, מכולם בלולה סדרת 'לקוטי שיחות'...), בהירות מחשבתית כמו יכולת 'לפשט' בכתיבה עניינים דקים; יכולת של העמקה ויכולת הגדרה, ובעיקר, יכולת מסויימת 'לפענח' את אשר הסתתר במילותיו הקצרות של הרבי, הן כוונתו בעניין הנדון והן, במובן רחב יותר, תפיסה כוללת של חידושיו והלך תורתו. (במידה רבה נבנה לקוטי שיחות כך שבמרכז ה'ליקוט' עומד חידוש המיוחד של הרבי בנושא, פעמים שבנושא הנדון ופעמים שהשאלה והתשובה הם כמין 'תפאורה' ל'נקודה' המתבארת. ו'חילוץ' החידוש הזה והבלטתו על רקע כל מה שנאמר קודם לכן בסוגיה הם עצמם מעשה פלאות של רי"כ...)
כל היכולות האלו - שניכרו בעתיד במפעליו הגדולים של ר' יואל, כמו תשעת כרכי 'ספר הערכים' ועוד רבים אשר בכתובים, וכמו מפעל השיעורים האדיר שלו, בו לאורך שבעים שנה כמו נתן 'פנים חדשות' לתורת חב"ד, כפי שהוזכר למעלה - הוקדשו להעלאתה על הכתב של תורת הרבי. והרבי, שלא מיהר להתרצות ב'הנחות' משיחותיו ומאמריו וגם במלאכיו ישים תהלה, התרצה במלאכתו של ר' יואל. כמלאך המכה על ראשו ואומר לו הגדל הקדיש שעות רבות להגהה ולהערות על הדפים שהכניס, שהפכו ברבות הימים ל'לקוטי שיחות'. הכרכים הראשונים של הסדרה נערכו בידי ר' יואל, ובהמשך, כשנאלץ לפנות לעיסוקים שהוזכרו למעלה, בידי תלמידיו, אלו אשר חונכו על ידו והוא שפתח להם צוהר לתורת הרבי.
בחרתי ב'לקוטי שיחות' כדוגמא. אבל האמת היא שהיא רק דוגמא לעיסוקו התדיר של ר' יואל בתורת הרבי. עוד בתור בחור צעיר, כך שמעתי מפעם בשם אחד מחבריו אז, ידע הוא להסביר ולבאר בטוב טעם את החידושים המחשבתיים הגדולים העולים מ'דברי הרב' (שחלק מהשומעים מן הצד לא זיהו אז..), זאת, לצד עמלו הגדול בעשור הראשון לנשיאות הרבי, להעלות על הכתב את כל מאמריו ושיחותיו (בצורה סדורה ובהירה, לפלא ממש),, הן 'החזרה' הבהירה שקיים תדיר לאחר כל התוועדות (גם כאלו שנמשכו חמש ושש שעות) המשך בסדרת 'ספר המאמרים מלוקט', הכוללת את מאמריו המוגהים של הרבי (כל אלו ראויים הם לפרקים בפני עצמם, אלא שקצרה דעת הכותב...) וכלה בעשרות השנים האחרונות, כאשר בכל עת מצוא: בשיעורים הכמעט יומיים במקומות שונים, בהתוועדויות, בסעודות שבת, לתלמיד מתלבט או לזקן עול ימים, עסק ר' יואל במה שהיה הדבר החביב עליו ביותר: תורת הרבי, הסברתה, העמקתה, 'תרגומה' לשפתם של תלמידים מתחילים, והעמדתה גם כ'דרך חיים' בה ילך הלומד והמעיין כמו גם כל מבקש ה'.
אז האם היה הוא התלמיד הכי קרוב? קשה לענות על השאלה הזאת. אבל אינני יודע אם בדור האחרון קם בכלל 'תלמיד' אמיתי כמו ר' יואל כהן זכרונו לברכה...
--------------
ההיכרות בין הגר"י כהן לגרב"ד פוברסקי, החלה לפני כ-70 שנה. ה'חוזר' לעתיד, למד בישיבת 'אחי תמימים' חב"ד בתל-אביב, שהגר"ד פוברסקי, אביו של הגרב"ד, כיהן בה כראש ישיבה.
כאשר נפגשו השניים השבוע מחדש, אחד הנושאים המרכזיים שעמדו בבסיס השיחה המרתקת, היו אותם שנים בהן נסע הגרב"ד לישיבת חב"ד בכדי לשמוע את שיעוריו של אביו, ואגב כך התיידד עם תלמידי הישיבה, ובראשם רבי יואל כהן.
בשיחה השבוע, נזכר הגרב"ד פוברסקי בתלמידים שם בשנת תש"א: רבי יחיאל צוקרוב ורבי יוסף דיסקין. "אני זוכר איך הייתי בא לאבא". ר' יואל היה לומד בחברותא עם רבי שלמה ברמן, לימים מראשי ישיבת פוניבז'. "אבי אמר לי לא אחת, שאתם למדנים יותר מר' שלוימל'ה", אמר הגרב"ד פוברסקי השבוע ל'חוזר' החב"די.
...
"האסט געהאט א גרויסער טאטע (- היה לכם אבא גדול)", אמר ה'חוזר' לידיד נעוריו, והפליג לספר על מי שהיה מורו ורבו לאורך שנות לימודיו בישיבת חב"ד בתל-אביב
"אספר לכם מעשה", אמר הגרב"ד. "כשאבי הגיע לעמוד בראש ישיבת חב"ד קיבל אותו המשגיח רבי שאול ברוק, שהיה עובד ה' נפלא. הוא היה סגפן וצנוע. הוא שאל את אבי: מה תהיה המשכורת שלך, ר' דוד.
"שאל אותו אבי זצ"ל: כמה אתה מקבל? אמר לו ר' שאול: אני לא מקבל כלום. רק פרוטות בודדות. אמר לו אבי: אני לא רוצה לקבל יותר ממך. אמר לו ר' שאול: אתה לא תוכל לחיות כך. אבל אבא התעקש, וקיבל את אותה המשכורת הזעומה שקיבל ר' שאול"
...
בהמשך נזכר הגרב"ד באביו של ה'חוזר', החסיד רבי רפאל כהן, ובבקתה ברמת גן בה התגורר.
"או אה, גם את זה אתה זוכר?", התפעל רבי יואל כהן, שהפעם האחרונה בה ראה את רבי ברוך בער היתה בשנת תש"ד.
"אני זוכר עוד משהו", הגיב ראש הישיבה. "פעם בא אבי הביתה, ואמר לי: אתה יודע מה עשו מר' יואל בחב"ד? עשו ממנו 'עובד'. עשו מיואל 'עובד'. הוא מאריך בתפילתו עד אחת-עשרה, כמו ה'עובדים' בחב"ד. אין לי אותו כבר"...
במהלך השיחה נזכר ה'חוזר' של האדמו"ר מליובאוויטש באנקדוטה מאותם ימים רחוקים:
"כאשר הישיבה שכנה ברחוב הרב קוק בתל-אביב, נפטר יום אחד שכן שהתגורר בסמוך לישיבה. בין ראש הישיבה למשגיח התגלעו חילוקי דעות סביב השאלה האם לאפשר לתלמידים להשתתף בהלוויה: המשגיח, הגרח"ש ברוק, התנגד לכך, ואמר שאין לשלוח את התלמידים להלוויה, בשל ביטול תורה.
"אביכם, ר' דוד, אמר שחייבים לשלוח את הבחורים להלוויה, כי אחרת עלול להיווצר חילול השם", סיפר הגר"י כהן.
ראש הישיבה התפלא למשמע הדברים. "לא ידעתי מזה. זה חידוש גדול עבורי", אמר.
NEW!!!!!!!!!:-):-)
Tofasta Meruba Lo Tofasta - Tofasta Muat Tofasta
Tofasta Meruba Lo Tofasta - Tofasta Muat Tofasta - Part 2 Tosfos D"H Tofasta
Tofasta Meruba Lo Tofasta - Tofasta Muat Tofasta - Part 3
Tofasta Meruba Lo Tofasta - Tofasta Muat Tofasta - Part 4
Incredible how much there is to say about the rule of תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת!!:-)Shmiras Hamitzvos Vs. Asiyas Hamitzvos [Parshas Eikev]
Isaac Bashevis Singer And The Rosh Yeshiva
פעם הייתי עמו בימי בין הזמנים בסט. מוריץ שבהרי האלפים. ביקש להעניק לי את ספרו החדש ------- -----. ליוויתי אותו לחדרו שם ישב ורשם הקדשה לבבית. על השולחן היה מונח גליון של הרבעון הידישאי "די גאלדנע קייט". לשאלתי אם הנו קורא יידיש נענתי בחיוב בתוספת הבהרה: "את בשביס-זינגר צריך לקרוא בשפת המקור"... (שם נדפסו תחילה סיפוריו בהמשכים).
Tosfos on Tofasta [Love The Alliteration]
תפשת מרובה לא תפשת: יש מפרשים לפי שמדה מרובה אין לה סוף וכאן אי אפשר לומר כן דעל כרחיך לא אפשר ללמוד אלא מפנים שיכולין ליכנס במשכן וכן בפרק קמא דר"ה (דף ד: ושם) ובחגיגה (דף יז.) גבי עצרת דיש לה תשלומין כל שבעה דיליף מחג המצות ופריך ונילף מחג הסוכות ומשני תפשת מרובה לא תפשת והתם יש לדבר סוף ועוד מוכח בהדיא בתורת כהנים דכתיב (ויקרא טו) כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים יכול ימים הרבה אמר ר' עקיבא כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת רבי יהודה בן בתירה אומר שתי מדות אחת מדה כלה ואחת מדה שאינה כלה מודדין במדה כלה ואין מודדין במדה שאינה כלה אמר רבי נחמיה וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא לא בא לנעול אלא לפתוח אם אתה אומר ימים עשרה או אינו אלא מאה או מאתים או אלף או ריבוא וכשאתה אומר ימים שנים פתחת וזהו פירושו של תפשת מרובה דאם אתה תופש את המועט אין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה אבל באת לתפוש המרובה אומר לך הבא ראיה וטול ורבי יהודה בן בתירה בא ללמוד ממנהג העולם שתופסין את המדה כלה ומניחין את המדה שאינה כלה אף כאן תופסין החשבון המועט שיש לו סוף ור' נחמיה בא ללמוד מדרך המקראות שלא בא לסתום אלא לפרש והכא גבי תשלומין צריכין כולן לטעמיה של רבי עקיבא: [תוספות סוכה ה:]
Since it is CLEAR that R' Akiva is correct in at least two of the תפשת מרובה cases - why do R' Yehuda and R' Nechemiya argue?
Why does Tosfos comment on the THIRD appearance of the כלל of תפשת and not on the first when their comments were just as relevant? Tosfos isn't like many of us - they DON'T procrastinate!!!:-)
Was Isaac Bashevis Singer Religious ?
David Stromberg
Tablet 2017
At a time of wholesale equivocation across social fronts—political, moral, religious—it is difficult to find a voice that is clear, knowledgeable, authentic, or complex. The chorus of shouts resounding from all corners of the cultural spectrum makes it hard to ground our convictions in solid perspectives not undermined by the severity of discourse rising around us. Looking to the past, we may find chilling parallels to times of great upheaval, without quite understanding how such extreme forces will manifest themselves in our time. Yet we can also look back to cultural figures who have survived such times to better understand the historical significance of our era while it is happening. In doing so, we create deep continuity between past, present, and future, not just for its own sake, but for the sake of our own spiritual and moral integrity—which becomes even more significant when attacked by false morality and claims of supremacy. In such times, the voice of Yiddish-American author Isaac Bashevis Singer [d. July 24th 1991] gains new value, as an author who spent much of his time not only telling stories, but investigating the troubling tendencies of humankind to instigate destruction—and reclaiming, despite that destruction, a meaningful relationship to what religion is meant to do for the human spirit.
Singer has long been recognized as a master storyteller, his literary achievement embraced for its specific cultural content no less than for its universal themes. He was considered a secular writer who wrote about the old ways of Eastern European Jews. But his personal connection to the tradition he inherited, including the orthodox Judaism into which he was born, remained conflicted throughout his life as a writer. The modernity of his themes and techniques, his ability to reach secular audiences, his historical knowledge, coupled with the skill to make it interesting to contemporary readers—all this helped make Singer attractive to those who wanted a feeling of the old world wrapped up in current sensibilities. Singer appeared to understand the appeal of his image as a storyteller-of-old, playing it up in his many interviews and appearances, and developing a public persona that remembered the past without adhering to its harsh standards in the present. His artistic project, especially right after the Holocaust, aimed to create a record of the Polish Jewish life that had been lost—in a way that would speak to postwar audiences. But there may have been more to his project than memorializing the past. His work could also instigate, in certain hidden ways, an authentic Jewish life in the present—creating the conditions of a reinvigorated future that are increasingly necessary and relevant.
Fiction was where Singer’s Yiddishkeyt—which he translates as Jewishness and which I would suggest can be understood as Jewish life—found its fullest expression. It was his way of being Jewish with others. Unlike Jewish thinkers who found ways to channel different aspects of their Jewishness into scholarship, philosophy, or religious thought, Singer focused his attention on literature. And unlike other Jewish writers, his literary imagination focused on the mystical aspect of experience—on the power of spirit as it animates and drives the human soul and body—especially the function of what we call the erotic and demonic in human behavior. The demonic, too, was less about evil as an objective phenomenon, than the mysterious drives that led people into destructive behavior—manifesting itself as evil in the world. The soul seeks thrills, one might say, and finds it either through the erotic or demonic.
In his stories, Singer repeatedly affirmed the power of religion to maintain identity, community, and tradition, yet he also portrayed its underbelly—its vulnerability to dogma and corruption. He used a subtle manipulation of literary technique and religious knowledge without fully revealing his personal convictions, and always placing emphasis on describing the struggle between human nature and human spirit. He never returned to an observant lifestyle, but there was a constant back-and-forth between his literary practice and his Yiddishkeyt. Some critics saw a measure of hypocrisy in this position, since it espoused behavior that Singer did not fulfill. Yet it also presented a challenge to bridge two paradigms—old-time orthodoxy and contemporary modernity—that were often in conflict throughout his lifetime. What he offered his readers, both Jewish and non-Jewish, was an old-world conscience, with its values and beliefs, alongside a modern consciousness, an awareness of the futility and absurdity of existence—creating a hybrid orthodox-existential moral position that could help stake out a meaningful life in the contemporary world.
***
Singer’s patterns of thought were deployed through literary images and structures in his fiction. His largely understudied critical articles reveal the deliberate stride of an author who, while developing his writing abilities and literary career over decades, thought out and articulated almost every step he took in literature—and then pretended that it came to him as naturally as walking. Singer appeared to fulfill genre expectations while stretching their boundaries, offering readers a familiar package while mixing up all the internal pieces into powerful new forms. Many scholars have spoken of his use of other storytelling forms—the Mayse-bukh stories (Stark-Adler), Rabbi Nachman’s tales (Roskies), journalistic reportazh (Miller)—experimenting to create new combinations of theme and structure. Yet this resulted in more than an approach to literature that had never existed before. Its fusion of forms put forth a unique vision that challenged common conceptions of past and present, religious and secular, tradition and progress. It made all sides question the validity of their assumptions.
A story like “The Destruction of Kreshev” (1943), starts as a shtetl love story that elevates the value of learning over wealth. But it soon exposes the dangers of intellectualism and finally ends with Dostoevskian motifs translated into the Yiddish language and Jewish context—crime (khet) and punishment (shtrof), repentance (tshuve), confession (moide and misvade), and penance (sigef). Singer even includes the corruption of a young woman and her suicide by hanging—taken straight from the repressed chapter of Dostoevsky’s Demons. Modern consciousness has reached Jewish conscience and the result is destruction (khurbn). Singer’s translation of forms and language from one literature into another results in an effect of thrill and discomfort. But it also stretches the boundaries of Jewishness, bringing foreign forms into familiar contexts, and helping pull Jewish thinking into the modern world. Yet the final vision remains closely determined by Judaism. In contrast to Raskolnikov’s case, the sins are left unredeemed by the punishment of suffering, and the story ends with the image of a father who, despite losing his daughter to iniquity, recognizes that this is God’s world and that, as a Jew, he must cling to God’s word—as it appears in the Torah and as it has been observed for generations. The world of the past has been infected by modern demons but the image of faith remains that of tradition.
Singer used Jewish modes of thinking to express universal ideas—just as he translated universal ideas into Yiddish and so introduced broader contexts into Jewish modes of thinking. Jewishness was no more or less central than universality, even if the former provided the symbols for the latter. The important part in Singer’s work is the ability to move back and forth between the two. And he does so by presenting the symbols of tradition at the same time that he frustrates their significance—showing their emptiness when not followed through with faith and intention. The marriage between Shloimele and Lise in “The Destruction of Kreshev” results not in companionship but in her disgraced death and with Shloimele going into exile—avek in goles. And while the characters in “Kreshev” wallow in sin and iniquity, Singer ends the story with a Jewish image of complex faith despite loss and pain. Lise’s father clings to Jewish tradition even after her death—praying during the high holidays, eating his holiday meals alone, building the booth for sukkot—and, after liquidating his estate and leaving the town that reminds him of misfortune, even leaves money for the town’s charities.
Outside of fiction, Singer was himself exiled from religious life by time and space. He existed in a no-man’s land between old-world Hasidism and modern nonobservance that could never again be bridged after the historical upheaval of the Second World War and the Holocaust. He was not religious in the orthodox sense he himself understood the term to mean, yet he was also not secular the way most people understood the term, because his spiritual worldview fed on an orthodox sensibility of the past and a strong belief in God. In his work, the symbols that provided comfort and strength in the ongoing iterations of exile were those that maintained and connected us to tradition. But this only worked if we chose them ourselves—if they were symbols of our choices. To engender an inspired Yiddishkeyt—a living Jewishness or Jewish life—meant to understand Judaism as choice. It also meant recognizing its limits in helping us cope with the same suffering that brought us to this understanding. Yet it was in our power to turn exile into Diaspora, alienation into community, and suffering into joy—resurrecting the symbols of tradition each time anew. Singer did this in fiction, depicting the conflict between tradition and spirit, his portrayal of Jewish life repeatedly resurrecting its symbols in the imaginations of his readers. And this is only one step from resurrecting them in reality.
Exile is the crisis that our freedom of choice can turn into action. While rooted in Judaism and carrying particular significance to those brought up with that history or tradition, Singer’s works touch on universal themes of personal growth and communal belonging. And by making the crisis palpable, his stories raise the dilemma of identity as a nexus of elements in tension—spirit and body, individual and community, action and choice, rebellion and tradition—with which everyone grapples, in varying degrees, at one point or another. The tension between these various opposing elements are staged in his narratives and while his characters fail to integrate them, his stories do succeed in conjuring them up in readers’ imagination—leaving us with the challenge of finding ways to integrate the different aspects of our own experience. While never returning to religious observance, Singer created works on the border of religion and rebellion, corruption and integrity, creativity and destruction—repeatedly invoking the conflict between demonic profanity and erotic religiosity. This in itself was a genuine expression of the challenge to live a good life, portrayed in traditional Jewish terms yet universally accessible to modern sensibilities, and opening these dilemmas to readers through spell-binding stories.
Underneath its aesthetic concerns, then, Singer’s writing carried a moral imperative, expressed in a portrayal of the life of the spirit in the material world. Where his characters fail to integrate Jewish particularity with universal morality, his stories succeed in conjuring up these elements in his readers’ imagination—in their conscience and in their consciousness—precipitating the challenge of finding ways to integrate the different aspects on their own. Unable to extricate himself from a traditional mindset and fully immerse himself into secularism, Singer created works that situated themselves on the border of religion and rebellion, corruption and integrity, creativity and destruction—invoking the conflict between demonic profanity and erotic religiosity, and the choice that these disparate impulses precipitate. This in itself amounted to a kind of spiritual-religious action that functioned within culture without any sense of threat or coercion. It was a genuine portrayal of the challenge to live a good life, portrayed in traditional Jewish terms accessible to modern sensibilities, and opening these dilemmas to readers through entertaining stories. Singer kept alive the wisdom and spirit of Judaism in works that would have been considered unacceptable in the traditional Jewish world from which he came. In a sense, his works themselves existed on the border between secular and religious texts—prompting us repeatedly to choose to live creatively.
At a time of wholesale equivocation across social fronts—political, moral, religious—it is difficult to find a voice that is clear, knowledgeable, authentic, or complex. The chorus of shouts resounding from all corners of the cultural spectrum makes it hard to ground our convictions in solid perspectives not undermined by the severity of discourse rising around us. Looking to the past, we may find chilling parallels to times of great upheaval, without quite understanding how such extreme forces will manifest themselves in our time. Yet we can also look back to cultural figures who have survived such times to better understand the historical significance of our era while it is happening. In doing so, we create deep continuity between past, present, and future, not just for its own sake, but for the sake of our own spiritual and moral integrity—which becomes even more significant when attacked by false morality and claims of supremacy. In such times, the voice of Yiddish-American author Isaac Bashevis Singer [d. July 24th 1991] gains new value, as an author who spent much of his time not only telling stories, but investigating the troubling tendencies of humankind to instigate destruction—and reclaiming, despite that destruction, a meaningful relationship to what religion is meant to do for the human spirit.
Singer has long been recognized as a master storyteller, his literary achievement embraced for its specific cultural content no less than for its universal themes. He was considered a secular writer who wrote about the old ways of Eastern European Jews. But his personal connection to the tradition he inherited, including the orthodox Judaism into which he was born, remained conflicted throughout his life as a writer. The modernity of his themes and techniques, his ability to reach secular audiences, his historical knowledge, coupled with the skill to make it interesting to contemporary readers—all this helped make Singer attractive to those who wanted a feeling of the old world wrapped up in current sensibilities. Singer appeared to understand the appeal of his image as a storyteller-of-old, playing it up in his many interviews and appearances, and developing a public persona that remembered the past without adhering to its harsh standards in the present. His artistic project, especially right after the Holocaust, aimed to create a record of the Polish Jewish life that had been lost—in a way that would speak to postwar audiences. But there may have been more to his project than memorializing the past. His work could also instigate, in certain hidden ways, an authentic Jewish life in the present—creating the conditions of a reinvigorated future that are increasingly necessary and relevant.
Fiction was where Singer’s Yiddishkeyt—which he translates as Jewishness and which I would suggest can be understood as Jewish life—found its fullest expression. It was his way of being Jewish with others. Unlike Jewish thinkers who found ways to channel different aspects of their Jewishness into scholarship, philosophy, or religious thought, Singer focused his attention on literature. And unlike other Jewish writers, his literary imagination focused on the mystical aspect of experience—on the power of spirit as it animates and drives the human soul and body—especially the function of what we call the erotic and demonic in human behavior. The demonic, too, was less about evil as an objective phenomenon, than the mysterious drives that led people into destructive behavior—manifesting itself as evil in the world. The soul seeks thrills, one might say, and finds it either through the erotic or demonic.
In his stories, Singer repeatedly affirmed the power of religion to maintain identity, community, and tradition, yet he also portrayed its underbelly—its vulnerability to dogma and corruption. He used a subtle manipulation of literary technique and religious knowledge without fully revealing his personal convictions, and always placing emphasis on describing the struggle between human nature and human spirit. He never returned to an observant lifestyle, but there was a constant back-and-forth between his literary practice and his Yiddishkeyt. Some critics saw a measure of hypocrisy in this position, since it espoused behavior that Singer did not fulfill. Yet it also presented a challenge to bridge two paradigms—old-time orthodoxy and contemporary modernity—that were often in conflict throughout his lifetime. What he offered his readers, both Jewish and non-Jewish, was an old-world conscience, with its values and beliefs, alongside a modern consciousness, an awareness of the futility and absurdity of existence—creating a hybrid orthodox-existential moral position that could help stake out a meaningful life in the contemporary world.
***
Singer’s patterns of thought were deployed through literary images and structures in his fiction. His largely understudied critical articles reveal the deliberate stride of an author who, while developing his writing abilities and literary career over decades, thought out and articulated almost every step he took in literature—and then pretended that it came to him as naturally as walking. Singer appeared to fulfill genre expectations while stretching their boundaries, offering readers a familiar package while mixing up all the internal pieces into powerful new forms. Many scholars have spoken of his use of other storytelling forms—the Mayse-bukh stories (Stark-Adler), Rabbi Nachman’s tales (Roskies), journalistic reportazh (Miller)—experimenting to create new combinations of theme and structure. Yet this resulted in more than an approach to literature that had never existed before. Its fusion of forms put forth a unique vision that challenged common conceptions of past and present, religious and secular, tradition and progress. It made all sides question the validity of their assumptions.
A story like “The Destruction of Kreshev” (1943), starts as a shtetl love story that elevates the value of learning over wealth. But it soon exposes the dangers of intellectualism and finally ends with Dostoevskian motifs translated into the Yiddish language and Jewish context—crime (khet) and punishment (shtrof), repentance (tshuve), confession (moide and misvade), and penance (sigef). Singer even includes the corruption of a young woman and her suicide by hanging—taken straight from the repressed chapter of Dostoevsky’s Demons. Modern consciousness has reached Jewish conscience and the result is destruction (khurbn). Singer’s translation of forms and language from one literature into another results in an effect of thrill and discomfort. But it also stretches the boundaries of Jewishness, bringing foreign forms into familiar contexts, and helping pull Jewish thinking into the modern world. Yet the final vision remains closely determined by Judaism. In contrast to Raskolnikov’s case, the sins are left unredeemed by the punishment of suffering, and the story ends with the image of a father who, despite losing his daughter to iniquity, recognizes that this is God’s world and that, as a Jew, he must cling to God’s word—as it appears in the Torah and as it has been observed for generations. The world of the past has been infected by modern demons but the image of faith remains that of tradition.
Singer used Jewish modes of thinking to express universal ideas—just as he translated universal ideas into Yiddish and so introduced broader contexts into Jewish modes of thinking. Jewishness was no more or less central than universality, even if the former provided the symbols for the latter. The important part in Singer’s work is the ability to move back and forth between the two. And he does so by presenting the symbols of tradition at the same time that he frustrates their significance—showing their emptiness when not followed through with faith and intention. The marriage between Shloimele and Lise in “The Destruction of Kreshev” results not in companionship but in her disgraced death and with Shloimele going into exile—avek in goles. And while the characters in “Kreshev” wallow in sin and iniquity, Singer ends the story with a Jewish image of complex faith despite loss and pain. Lise’s father clings to Jewish tradition even after her death—praying during the high holidays, eating his holiday meals alone, building the booth for sukkot—and, after liquidating his estate and leaving the town that reminds him of misfortune, even leaves money for the town’s charities.
Outside of fiction, Singer was himself exiled from religious life by time and space. He existed in a no-man’s land between old-world Hasidism and modern nonobservance that could never again be bridged after the historical upheaval of the Second World War and the Holocaust. He was not religious in the orthodox sense he himself understood the term to mean, yet he was also not secular the way most people understood the term, because his spiritual worldview fed on an orthodox sensibility of the past and a strong belief in God. In his work, the symbols that provided comfort and strength in the ongoing iterations of exile were those that maintained and connected us to tradition. But this only worked if we chose them ourselves—if they were symbols of our choices. To engender an inspired Yiddishkeyt—a living Jewishness or Jewish life—meant to understand Judaism as choice. It also meant recognizing its limits in helping us cope with the same suffering that brought us to this understanding. Yet it was in our power to turn exile into Diaspora, alienation into community, and suffering into joy—resurrecting the symbols of tradition each time anew. Singer did this in fiction, depicting the conflict between tradition and spirit, his portrayal of Jewish life repeatedly resurrecting its symbols in the imaginations of his readers. And this is only one step from resurrecting them in reality.
Exile is the crisis that our freedom of choice can turn into action. While rooted in Judaism and carrying particular significance to those brought up with that history or tradition, Singer’s works touch on universal themes of personal growth and communal belonging. And by making the crisis palpable, his stories raise the dilemma of identity as a nexus of elements in tension—spirit and body, individual and community, action and choice, rebellion and tradition—with which everyone grapples, in varying degrees, at one point or another. The tension between these various opposing elements are staged in his narratives and while his characters fail to integrate them, his stories do succeed in conjuring them up in readers’ imagination—leaving us with the challenge of finding ways to integrate the different aspects of our own experience. While never returning to religious observance, Singer created works on the border of religion and rebellion, corruption and integrity, creativity and destruction—repeatedly invoking the conflict between demonic profanity and erotic religiosity. This in itself was a genuine expression of the challenge to live a good life, portrayed in traditional Jewish terms yet universally accessible to modern sensibilities, and opening these dilemmas to readers through spell-binding stories.
Underneath its aesthetic concerns, then, Singer’s writing carried a moral imperative, expressed in a portrayal of the life of the spirit in the material world. Where his characters fail to integrate Jewish particularity with universal morality, his stories succeed in conjuring up these elements in his readers’ imagination—in their conscience and in their consciousness—precipitating the challenge of finding ways to integrate the different aspects on their own. Unable to extricate himself from a traditional mindset and fully immerse himself into secularism, Singer created works that situated themselves on the border of religion and rebellion, corruption and integrity, creativity and destruction—invoking the conflict between demonic profanity and erotic religiosity, and the choice that these disparate impulses precipitate. This in itself amounted to a kind of spiritual-religious action that functioned within culture without any sense of threat or coercion. It was a genuine portrayal of the challenge to live a good life, portrayed in traditional Jewish terms accessible to modern sensibilities, and opening these dilemmas to readers through entertaining stories. Singer kept alive the wisdom and spirit of Judaism in works that would have been considered unacceptable in the traditional Jewish world from which he came. In a sense, his works themselves existed on the border between secular and religious texts—prompting us repeatedly to choose to live creatively.
Isaac Bashevis Singer's Afterlife In Texas
Robert King
Tablet
The literary archive of Isaac Bashevis Singer [Nov. 11th 1903-July 24th 1991] ended up at the University of Texas, and thereby hangs a tale of elective affinity, luck, timing, and money—which by the way is how the great Texas oil fortunes always got made. Singer, the enigmatic master storyteller, winner of the 1978 Nobel Prize for literature, was as metropolitan a man as the world has ever known—Warsaw, Manhattan West Side, Miami—and so it is a bit of a puzzle even today to many people that his papers came to rest in the “province.” You want to do research on Singer? You have to come to the Humanities Research Center (aka Harry Ransom Center) of the University of Texas in Austin.
The story begins not with Singer but with me, a gentile who grew up in the South and became fascinated with Yiddish. How? I was studying mathematics at Georgia Tech when I won an exchange fellowship to the University of Stuttgart for my senior year, 1957-1958. There, I learned German fluently, discovered that I wasn’t cut out to be a very good mathematician, and became interested in studying the Holocaust before it became known as that.
In 1958, there was a series of belated trials of war criminals in Germany, and I became acquainted with one who gave witness—Fritz Bloch, the charismatic chief rabbi of Württemberg, who had seen firsthand the atrocities in Lithuania and then escaped to Palestine just in time to save his life. After the war he moved back to Germany without his family—his wife and children wouldn’t return—in order to look after what of his flock remained or had returned.
Though I had read most of his novels, Isaac Bashevis Singer was then only a name to me. I had grown up in small-town Mississippi where most of my best friends were Jewish, so I had a disposition toward philo-semitism. My readings on the Holocaust while in Germany had gotten me interested in its principal language, Yiddish, and as soon as I returned to the States, I set out to learn Yiddish. Knowing German helped, but only up to a point.
Apart from the Northeast, there weren’t courses in Yiddish that one could take back then. So I contacted the Institute for Jewish Research (YIVO) in New York for assistance. They pointed me toward the indispensable grammar written a few years earlier by the great linguist and true mensch Uriel Weinreich, whom I later got to know, and I spent my waning days at Georgia Tech learning the alef beyz and memorizing those sentences etched in memory: “Yidn zaynen haynt a folk fun elf milyon …” (“Jews are today a people of 11 million …”).
I then did my military basic training in Fort Jackson, South Carolina, where I carried with me in my backpack Weinreich’s College Yiddish and Sol Liptzin’s early bilingual edition of I.L. Peretz. I recall finishing Peretz’s famous story “Oyb nisht nokh hekher” (“If not even higher …”) just before I was about to crawl with my rifle and bayonet under a horizontal sheet of machine-gun fire barely 4 feet off the ground. Such were the joys.
My intellectual interests shifted from mathematics to medieval German literature and then linguistics at the University of Wisconsin, where I worked toward my Ph.D. while I kept learning Yiddish on the side. With one of my professors, I drove through a godawful snowstorm from Madison to Milwaukee to see a performance of Sholem Aleichem’s Di goldgreber (The Gold Diggers) put on by one of the American descendants of the famous acting company the Vilner trupe. As I got deeper into linguistics, I made Yiddish one of my areas of research and publication.
Fast forward now some 20 years to 1979. I had risen through the ranks in German and linguistics at the University of Texas and had become the founding dean of the College of Liberal Arts. To my amazement, I turned out to be pretty good at the job, even at raising money. As a Boy Scout, I had never had the guts to sell $2 raffle tickets to anyone except my parents and grandparents, but I took easily to asking rich Texans for a few million dollars for this or that.
The College of Liberal Arts was swimming in money back in 1979, and for several years after that. Edwin Gale and his wife, Becky, of Beaumont, Texas, created the amply endowed Gale Chair of Jewish Studies, and under its aegis, together with the chairholder Seth Wolitz, I indulged my caprices by inviting to campus people whose work I had admired, most of them Jewish: Raul Hilberg, Howard Sachar, Lucy Dawidowicz, Irving Howe, and Norman Podhoretz among others.
When word came around that Isaac Bashevis Singer might be available for a lecture, we began negotiations with his assistant, then Dvorah Menashe, now Dvorah Telushkin. She made it very clear that “he is not to be bothered, he must have his rest.” When we began our negotiations, Bashevis had not yet received the Nobel Prize—a blessing, since his fee jumped several notches afterward.
Finally, all was worked out. I didn’t usually drive out to the airport to greet our lecture guests, but I wasn’t about to pass up the chance to meet one of my heroes on arrival. He was lively, inquisitive, energized by the unfamiliar light of an Austin spring. At the hotel, Dvorah and I installed him in his room and I dropped her off in hers. She cautioned me again that he wasn’t to be disturbed. I didn’t intend to bother him, but as I returned to the car and passed his door I saw it crack a bit and he looked out. “Vould you like to have a glass tea” he asked in the most classic Yiddish accent the world has ever known. I explained that I couldn’t, that I shouldn’t, that Dvorah … “It doesn’t matter,” he said, “I want
a glass tea".
For the next hour, in that drab Formica café in the hotel, we had the most memorable conversation of my life. I didn’t let on that I knew Yiddish, but I did know other things, such as the identity of the friend in Singer’s story “A Friend of Kafka” (Itzkhok Levi, stage name Jacques Löwy, a Yiddish actor). I knew that in his early days Singer had translated Thomas Mann’s novel The Magic Mountain from German into Yiddish. I was curious how he had managed the feverish-erotic French conversation between Hans Castorp and Madame Chauchat on Walpurgisnacht. (I seem to remember that Singer had put their French into German.) We talked about Kafka, and about his brother, the writer I.J. Singer.
He told me of the woman with whom he had had a son. She had saved herself from the Holocaust by finding refuge in the Soviet Union. Singer told me, as if he were describing a person with two heads, “She was a real communist.” And on it went. Sensing a political affinity, he told me, looking over his shoulder though no one was eavesdropping, that he liked Reagan, as I did—though I hadn’t told him so.
And he told me about his discomfort with literary critics, especially, he said, the Yiddish ones. “All they ever say to me is ‘ober ikh hub tsi akh a taan.’” (“But I have an objection.” He said it in his Polish Yiddish. In standard Yiddish that would be “ober ikh hob tsu aykh a tayne.”) What impressed him most about me, I think, was that I had served in the military: “So you can shoot a gun?” he asked admiringly. I finally got him to go back to his room, fearing admonition from Dvorah if I was caught “bothering” him.
There were various events the next day, but the big one was his public lecture, given to a packed hall with dignitaries from the state, the city, and the university in attendance. I had a surprise in store. I had asked my colleague Seth Wolitz to prepare for me an introduction in Yiddish. And what an introduction! Rich in obscure literary allusions appealing to a man like Bashevis Singer: his early work in the writer’s world of Warsaw, the influence of the Nobelist Polish writer Henryk Sienkiewicz, a nod to I.J. Singer, the deceased elder brother whom Bashevis adored, and much else besides. There was a reference to the Jew-hater the Cossack Bogdan Chmielnicki, whose depredations set the background of Singer’s novel The Slave.
I asked the forbearance of the audience if I introduced the speaker in Yiddish, saying I didn’t think I would have another opportunity to introduce another Nobel Prize winner in that language in my lifetime. And off I went in my late-learned, stilted, German-toned YIVO Yiddish. It went on five minutes or so. After two minutes I detected motion behind me. He even stood up, which undid me even more than I already was. As I concluded and returned to my place on the dais, he embraced me and whispered something that I caught only the last part of: “… az mushiakh vet kimen,” “that the Messiah will come.” Mission accomplished, in spades.
We never became close friends. But I never missed the opportunity to visit him when I went to New York, as I often did in those days. He lived in an apartment at the corner of West 86th Street and Broadway, directly across 86th from the apartment of my other New York Yiddish friend, the historian Lucy Dawidowicz. Nine horses could not have gotten me to propose a get-together—God knows where that might have led—so I visited them in tandem. She told me she had seen him often on the street but had never had the nerve to speak to him. He insisted that I send him copies of my linguistic articles on Yiddish, even the technical ones, though he always wrote back saying: “This is wonderful; I don’t understand a word.”
He allowed me into his sanctum sanctorum, his office, full to the ceiling of random scattered papers and brittle editions of ancient issues of the Forverts, the Jewish Daily Forward Yiddish newspaper, where many of his stories had been published. I met his wife, Alma, though she was more of a kitchen presence than a participant in our conversations, until later.
I never overstayed my welcome, and as his health deteriorated my visits became more infrequent. I spent more time with Alma Singer and learned about some of the ruffles in their marital life. She had attended the same girl’s school in Munich as Monika Mann, daughter of the novelist Thomas Mann; she was stunned that I knew who Monika Mann was. Alma was from a German Jewish background and had left her wealthy German husband to run off with the then-virtually penniless Bashevis.
A few months after Singer died, I got a call from Alma, inquiring whether Texas might be interested in purchasing his papers. The idea had never crossed my mind. I told her that Texas wasn’t the place to lodge his literary archive, that it belonged in say Columbia, or YIVO, perhaps Brandeis or McGill, or an Israeli university. Texas wasn’t “Jewish” in the way that Manhattan is, and his papers belonged most decidedly elsewhere. She agreed but said that her lawyer had contacted some of those places. They all wanted the papers but claimed to have no money to buy them with. So would Texas be interested?
Well, not for nothing is Texas a can-do sort of place, so I said that yes, we might be interested. How much money was she expecting? I don’t feel entitled even after all these years to say exactly how much we were to pay, but it was in the highish six figures plus a substantial tax deduction for her. I managed to get the president of the university interested as well as the director of the Humanities Research Center, who was looking to expand the center’s acquisitions beyond the English and American writers its reputation rested upon, for example the papers of T.S. Eliot. My assignment was to raise $500,000 toward the purchase price.
My first call was to Mort Meyerson, a leading Jewish philanthropist in Fort Worth who was interested in Jewish causes. I knew Mort well: He had come to Austin for Singer’s lecture at the university back in the day. I asked him for $500,000. He said he couldn’t do that, that he was temporarily short (aren’t we all?) but that he was good for $50,000. As we mulled it over Mort came up with a luminous idea: Why not get 10 people to give $50,000 each? A MINYAN FOR SINGER! That kind of thinking is why Mort Meyerson is a multimillionaire and I am not. Brilliant!
Twelve phone calls later and bingo, Singer had his minyan! Champagne all around. We got the papers. You never know what you’re getting when you acquire a novelist’s archive. There was the lamentable case about this time when the Humanities Research Center had purchased a major photographic collection. A few months later the curator of the collection called me up, excitedly, to say I had to come over and see what had turned up. On the way over to the center, I collared Lord Robert Blake, famous for his biography of Disraeli, then visiting at the University of Texas. Together we went to see what the fuss was about. It was the pictorial pornographic collection of Prince Louis of Battenberg, father of Lord Mountbatten. It was turn-of-the-century French stuff, two of this, three of that. Thoroughly disgusting (though I thought to myself, thoroughly amusing). Lord Blake kept muttering “I say, I say” as the curator turned the pages.
Singer’s archive was a Himalayan mess. The yellowing newspapers he had kept were beyond restoration, but they were available elsewhere digitally. There were electricity bills, income tax returns as far back as the 1930s, dry-cleaning receipts—the detritus of a long life. But there were treasures as well: letters to and from Bashevis; lists of synonyms; sketches of proposed projects; notes toward a children’s book; rude words about Barbra Streisand who had appeared in the movie Yentl based on a Singer story; a draft of an entire unfinished novel.
One thing leads to another. Because we had captured the Singer archive, we were able to obtain the papers of Leon Uris, bestselling author of Exodus and QB VII, and the papers of Alan Furst, the spy novelist.
I got all the reward I wanted when Alma Singer called me up one day and asked me to come to New York as her escort to an event where then-Mayor David Dinkins dedicated the corner of West 86th Street and Broadway to Isaac Bashevis Singer, a nice thing they do in New York for noted artists, writers, and musicians. His name will be there forever unless they tear down the street signs. I think Bashevis would have been proud of the way things turned out.
The literary archive of Isaac Bashevis Singer [Nov. 11th 1903-July 24th 1991] ended up at the University of Texas, and thereby hangs a tale of elective affinity, luck, timing, and money—which by the way is how the great Texas oil fortunes always got made. Singer, the enigmatic master storyteller, winner of the 1978 Nobel Prize for literature, was as metropolitan a man as the world has ever known—Warsaw, Manhattan West Side, Miami—and so it is a bit of a puzzle even today to many people that his papers came to rest in the “province.” You want to do research on Singer? You have to come to the Humanities Research Center (aka Harry Ransom Center) of the University of Texas in Austin.
The story begins not with Singer but with me, a gentile who grew up in the South and became fascinated with Yiddish. How? I was studying mathematics at Georgia Tech when I won an exchange fellowship to the University of Stuttgart for my senior year, 1957-1958. There, I learned German fluently, discovered that I wasn’t cut out to be a very good mathematician, and became interested in studying the Holocaust before it became known as that.
In 1958, there was a series of belated trials of war criminals in Germany, and I became acquainted with one who gave witness—Fritz Bloch, the charismatic chief rabbi of Württemberg, who had seen firsthand the atrocities in Lithuania and then escaped to Palestine just in time to save his life. After the war he moved back to Germany without his family—his wife and children wouldn’t return—in order to look after what of his flock remained or had returned.
Though I had read most of his novels, Isaac Bashevis Singer was then only a name to me. I had grown up in small-town Mississippi where most of my best friends were Jewish, so I had a disposition toward philo-semitism. My readings on the Holocaust while in Germany had gotten me interested in its principal language, Yiddish, and as soon as I returned to the States, I set out to learn Yiddish. Knowing German helped, but only up to a point.
Apart from the Northeast, there weren’t courses in Yiddish that one could take back then. So I contacted the Institute for Jewish Research (YIVO) in New York for assistance. They pointed me toward the indispensable grammar written a few years earlier by the great linguist and true mensch Uriel Weinreich, whom I later got to know, and I spent my waning days at Georgia Tech learning the alef beyz and memorizing those sentences etched in memory: “Yidn zaynen haynt a folk fun elf milyon …” (“Jews are today a people of 11 million …”).
I then did my military basic training in Fort Jackson, South Carolina, where I carried with me in my backpack Weinreich’s College Yiddish and Sol Liptzin’s early bilingual edition of I.L. Peretz. I recall finishing Peretz’s famous story “Oyb nisht nokh hekher” (“If not even higher …”) just before I was about to crawl with my rifle and bayonet under a horizontal sheet of machine-gun fire barely 4 feet off the ground. Such were the joys.
My intellectual interests shifted from mathematics to medieval German literature and then linguistics at the University of Wisconsin, where I worked toward my Ph.D. while I kept learning Yiddish on the side. With one of my professors, I drove through a godawful snowstorm from Madison to Milwaukee to see a performance of Sholem Aleichem’s Di goldgreber (The Gold Diggers) put on by one of the American descendants of the famous acting company the Vilner trupe. As I got deeper into linguistics, I made Yiddish one of my areas of research and publication.
Fast forward now some 20 years to 1979. I had risen through the ranks in German and linguistics at the University of Texas and had become the founding dean of the College of Liberal Arts. To my amazement, I turned out to be pretty good at the job, even at raising money. As a Boy Scout, I had never had the guts to sell $2 raffle tickets to anyone except my parents and grandparents, but I took easily to asking rich Texans for a few million dollars for this or that.
The College of Liberal Arts was swimming in money back in 1979, and for several years after that. Edwin Gale and his wife, Becky, of Beaumont, Texas, created the amply endowed Gale Chair of Jewish Studies, and under its aegis, together with the chairholder Seth Wolitz, I indulged my caprices by inviting to campus people whose work I had admired, most of them Jewish: Raul Hilberg, Howard Sachar, Lucy Dawidowicz, Irving Howe, and Norman Podhoretz among others.
When word came around that Isaac Bashevis Singer might be available for a lecture, we began negotiations with his assistant, then Dvorah Menashe, now Dvorah Telushkin. She made it very clear that “he is not to be bothered, he must have his rest.” When we began our negotiations, Bashevis had not yet received the Nobel Prize—a blessing, since his fee jumped several notches afterward.
Finally, all was worked out. I didn’t usually drive out to the airport to greet our lecture guests, but I wasn’t about to pass up the chance to meet one of my heroes on arrival. He was lively, inquisitive, energized by the unfamiliar light of an Austin spring. At the hotel, Dvorah and I installed him in his room and I dropped her off in hers. She cautioned me again that he wasn’t to be disturbed. I didn’t intend to bother him, but as I returned to the car and passed his door I saw it crack a bit and he looked out. “Vould you like to have a glass tea” he asked in the most classic Yiddish accent the world has ever known. I explained that I couldn’t, that I shouldn’t, that Dvorah … “It doesn’t matter,” he said, “I want
a glass tea".
For the next hour, in that drab Formica café in the hotel, we had the most memorable conversation of my life. I didn’t let on that I knew Yiddish, but I did know other things, such as the identity of the friend in Singer’s story “A Friend of Kafka” (Itzkhok Levi, stage name Jacques Löwy, a Yiddish actor). I knew that in his early days Singer had translated Thomas Mann’s novel The Magic Mountain from German into Yiddish. I was curious how he had managed the feverish-erotic French conversation between Hans Castorp and Madame Chauchat on Walpurgisnacht. (I seem to remember that Singer had put their French into German.) We talked about Kafka, and about his brother, the writer I.J. Singer.
He told me of the woman with whom he had had a son. She had saved herself from the Holocaust by finding refuge in the Soviet Union. Singer told me, as if he were describing a person with two heads, “She was a real communist.” And on it went. Sensing a political affinity, he told me, looking over his shoulder though no one was eavesdropping, that he liked Reagan, as I did—though I hadn’t told him so.
And he told me about his discomfort with literary critics, especially, he said, the Yiddish ones. “All they ever say to me is ‘ober ikh hub tsi akh a taan.’” (“But I have an objection.” He said it in his Polish Yiddish. In standard Yiddish that would be “ober ikh hob tsu aykh a tayne.”) What impressed him most about me, I think, was that I had served in the military: “So you can shoot a gun?” he asked admiringly. I finally got him to go back to his room, fearing admonition from Dvorah if I was caught “bothering” him.
There were various events the next day, but the big one was his public lecture, given to a packed hall with dignitaries from the state, the city, and the university in attendance. I had a surprise in store. I had asked my colleague Seth Wolitz to prepare for me an introduction in Yiddish. And what an introduction! Rich in obscure literary allusions appealing to a man like Bashevis Singer: his early work in the writer’s world of Warsaw, the influence of the Nobelist Polish writer Henryk Sienkiewicz, a nod to I.J. Singer, the deceased elder brother whom Bashevis adored, and much else besides. There was a reference to the Jew-hater the Cossack Bogdan Chmielnicki, whose depredations set the background of Singer’s novel The Slave.
I asked the forbearance of the audience if I introduced the speaker in Yiddish, saying I didn’t think I would have another opportunity to introduce another Nobel Prize winner in that language in my lifetime. And off I went in my late-learned, stilted, German-toned YIVO Yiddish. It went on five minutes or so. After two minutes I detected motion behind me. He even stood up, which undid me even more than I already was. As I concluded and returned to my place on the dais, he embraced me and whispered something that I caught only the last part of: “… az mushiakh vet kimen,” “that the Messiah will come.” Mission accomplished, in spades.
We never became close friends. But I never missed the opportunity to visit him when I went to New York, as I often did in those days. He lived in an apartment at the corner of West 86th Street and Broadway, directly across 86th from the apartment of my other New York Yiddish friend, the historian Lucy Dawidowicz. Nine horses could not have gotten me to propose a get-together—God knows where that might have led—so I visited them in tandem. She told me she had seen him often on the street but had never had the nerve to speak to him. He insisted that I send him copies of my linguistic articles on Yiddish, even the technical ones, though he always wrote back saying: “This is wonderful; I don’t understand a word.”
He allowed me into his sanctum sanctorum, his office, full to the ceiling of random scattered papers and brittle editions of ancient issues of the Forverts, the Jewish Daily Forward Yiddish newspaper, where many of his stories had been published. I met his wife, Alma, though she was more of a kitchen presence than a participant in our conversations, until later.
I never overstayed my welcome, and as his health deteriorated my visits became more infrequent. I spent more time with Alma Singer and learned about some of the ruffles in their marital life. She had attended the same girl’s school in Munich as Monika Mann, daughter of the novelist Thomas Mann; she was stunned that I knew who Monika Mann was. Alma was from a German Jewish background and had left her wealthy German husband to run off with the then-virtually penniless Bashevis.
A few months after Singer died, I got a call from Alma, inquiring whether Texas might be interested in purchasing his papers. The idea had never crossed my mind. I told her that Texas wasn’t the place to lodge his literary archive, that it belonged in say Columbia, or YIVO, perhaps Brandeis or McGill, or an Israeli university. Texas wasn’t “Jewish” in the way that Manhattan is, and his papers belonged most decidedly elsewhere. She agreed but said that her lawyer had contacted some of those places. They all wanted the papers but claimed to have no money to buy them with. So would Texas be interested?
Well, not for nothing is Texas a can-do sort of place, so I said that yes, we might be interested. How much money was she expecting? I don’t feel entitled even after all these years to say exactly how much we were to pay, but it was in the highish six figures plus a substantial tax deduction for her. I managed to get the president of the university interested as well as the director of the Humanities Research Center, who was looking to expand the center’s acquisitions beyond the English and American writers its reputation rested upon, for example the papers of T.S. Eliot. My assignment was to raise $500,000 toward the purchase price.
My first call was to Mort Meyerson, a leading Jewish philanthropist in Fort Worth who was interested in Jewish causes. I knew Mort well: He had come to Austin for Singer’s lecture at the university back in the day. I asked him for $500,000. He said he couldn’t do that, that he was temporarily short (aren’t we all?) but that he was good for $50,000. As we mulled it over Mort came up with a luminous idea: Why not get 10 people to give $50,000 each? A MINYAN FOR SINGER! That kind of thinking is why Mort Meyerson is a multimillionaire and I am not. Brilliant!
Twelve phone calls later and bingo, Singer had his minyan! Champagne all around. We got the papers. You never know what you’re getting when you acquire a novelist’s archive. There was the lamentable case about this time when the Humanities Research Center had purchased a major photographic collection. A few months later the curator of the collection called me up, excitedly, to say I had to come over and see what had turned up. On the way over to the center, I collared Lord Robert Blake, famous for his biography of Disraeli, then visiting at the University of Texas. Together we went to see what the fuss was about. It was the pictorial pornographic collection of Prince Louis of Battenberg, father of Lord Mountbatten. It was turn-of-the-century French stuff, two of this, three of that. Thoroughly disgusting (though I thought to myself, thoroughly amusing). Lord Blake kept muttering “I say, I say” as the curator turned the pages.
Singer’s archive was a Himalayan mess. The yellowing newspapers he had kept were beyond restoration, but they were available elsewhere digitally. There were electricity bills, income tax returns as far back as the 1930s, dry-cleaning receipts—the detritus of a long life. But there were treasures as well: letters to and from Bashevis; lists of synonyms; sketches of proposed projects; notes toward a children’s book; rude words about Barbra Streisand who had appeared in the movie Yentl based on a Singer story; a draft of an entire unfinished novel.
One thing leads to another. Because we had captured the Singer archive, we were able to obtain the papers of Leon Uris, bestselling author of Exodus and QB VII, and the papers of Alan Furst, the spy novelist.
I got all the reward I wanted when Alma Singer called me up one day and asked me to come to New York as her escort to an event where then-Mayor David Dinkins dedicated the corner of West 86th Street and Broadway to Isaac Bashevis Singer, a nice thing they do in New York for noted artists, writers, and musicians. His name will be there forever unless they tear down the street signs. I think Bashevis would have been proud of the way things turned out.
Subscribe to:
Posts (Atom)
