שמחת בית השואבה:
בעולם שלנו ישנה הפרדה בין אמצעי למטרה. אנחנו מתאמצים על מנת להגיע למטרה המיוחלת, שתביא עמה את השמחה. עובדים כדי להשיג, עמלים כדי לנוח; מטפחים את העץ כדי לזכות לאכול מפירותיו.
לפי תפיסה זו העיקר הוא קיום המצווה. ההכנה היא רק אמצעי, גם אם נצרך, כדי להגיע לפרי - קיום המצווה. השמחה תגיע רק בסוף, בקיום המצווה שלאחר ההכנות הרבות.
אבל שמחת בית השואבה מלמדת אותנו שאפשר אחרת. אנחנו לא חוגגים את קיום המצווה - ניסוך המים בבוקר, אלא את ההכנה אליה - השאיבה בלילה.
אנחנו שואבים אז משמחת העתיד, מהזמן בו יתוקן החטא הקדמוני שהפריד בין טעם העץ והפרי, ועל כך השמחה הגדולה.
ואם כך בכל שנה - על אחת כמה וכמה בשנת השמיטה. הארץ השובתת אז מתקנת את חטאה הקדום - עת הוציאה "עץ עושה פרי" תחת הציווי האלוקי של "עץ פרי". בשמחת בית השואבה של שנה זו אנו שואבים רוח הקודש מעולם הבראשית ומאור העתיד לבוא - אז נטעם בכל אמצעי את טעמה המתוק של שמחת התכלית.
-ע"פ כתבי הרב הדרי זצ"ל-
