מספר הסופר משה ארלנגר:
"לפני כמה שנים נאלצתי להישאר ביום כיפור בעיר פרנקפורט שבגרמניה. שכרתי חדר במלון ליד בית הכנסת הגדול של פרנקפורט, אלתרתי סעודה מפסקת, ויצאתי לתפילה בתחושת החמצה וגעגוע לארץ. גיליתי בית כנסת מפואר עם 2,000 מתפללים, שרובם לא מגיעים למקום לאורך השנה. החזן התחיל בתפילת 'כל נדרי', ונראה היה שהוא בסערת רגשות אדירה. קולו נשנק, נשבר, עלה וירד. הקהל כולו התרגש יחד איתו.
בסיום התפילה ניגשתי אליו. 'נעים מאוד, שמי צדוק גרינוולד', אמר. שאלתי מדוע כל כך התרגש בכל נדרי, וכך הוא ענה: כבר שנים אני החזן כאן בימים הנוראים. כנצר לניצולי שואה, זו זכות גדולה לעשות זאת דווקא כאן, על האדמה הארורה הזו. לפני כמה שנים, במוצאי יום כיפור, עמדתי לצאת מהמקום. אחרוני המתפללים כבר הלכו לשבור את הצום, הגבאי נעל את השער הראשי, ואני יצאתי דרך דלת צדדית, רעב ועייף. סמוך לשער הראשי ראיתי אדם מבוגר, עם כיפה לבנה מחוברת לשערו בסיכה. הוא פנה אליי: 'למה שערי בית הכנסת נעולים? מתי כל נדרי? בבקשה, תענה לי, למה השערים נעולים?'. שתקתי. לבי נקרע. 'יהודי יקר, תשמע, יום כיפור היה אתמול', אמרתי בגמגום, 'המתפללים הלכו הביתה, וכל נדרי יהיה שוב בעוד שנה'. האיש אחז בידי והתחיל לבכות כמו ילד קטן. 'מעולם לא פספסתי כל נדרי. הבטחתי לאבא שלי זכרונו לברכה שבכל שנה אלך לשמוע כל נדרי בבית כנסת. זה הקשר היחיד שלי לאבא שלי. זה הקשר היחיד שלי ליהדות שלי'. ידעתי מה עליי לעשות.
'יהודי, לא הפסדת כלום', אמרתי לו. 'אני החזן הראשי של בית הכנסת הזה, בוא איתי לשמוע כל נדרי'. פתחתי את הכניסה הצדדית, הושבתי אותו על כיסא, נתתי לו מחזור, התעטפתי בטלית והתחלתי להתפלל כל נדרי. זו הייתה התפילה החזקה ביותר בחיי. אלפי כיסאות ריקים, ורק אני, הוא והקדוש ברוך הוא. שכחתי מהצום. התרכזתי בחיבור שבין יהודי רחוק אל אבא שלו. ובעצם, גם אל האבא שלי. אבינו שבשמיים. מאז לא ראיתי אותו שוב, אבל בכל פעם שאני מתפלל כל נדרי אני חושב עליו, ועל עוד מיליוני יהודים במצבו, ועל הדלת הצדדית – שדרכה כל אחד יכול בסוף להיכנס".
