בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בעמדנו סמוך ונראה ליום הגדול והנורא, יום שבו זיכנו השי"ת להמליכו בשמחה וברצון. ואמרי' בר"ה ל"ד ב' אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות מלכויות כדי שתמליכוני עליכם וכו' ובמה בשופר, ע"כ נכתוב בעז"ה ענין הנוגע להלכות תקיעת שופר.
אמרי' בר"ה ל"ד ב', "שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. מט' בני אדם כאחד לא יצא. תקיעה מזה ותרועה מזה יצא בסירוגין ואפי' כל היום כולו". והנה בהך הלכתא דשמע ט' תקיעות מט' בני אדם כאחד, הק' הראשונים ז"ל מהא דאמרי' לעיל כ"ז א' דתרתי קלא מתרי גברי במידי דחביב משתמעי דאיידי דחביב יהיב דעתי', ואמרי' התם דקול השופר נשמע ביחד עם קול החצוצרות דהוי חביב, ואמאי קתני הכא דלא יצא.
ותי' רש"י ז"ל בד"ה מתשעה כ' וז"ל, תרי קלי לא משתמעי, כך פירושה לפי מה שכתוב בספרים, ולאו מלתא היא, דהא אוקימנא תרי קלי מתרי גברי משתמעי, והכי גרסינן לה בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא, ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו, ולא גרסינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא, דהיינו רישא. ואי גרסינן לה הכי הוא דגרסינן, מתשעה בני אדם כאחד תקיעה מזה ותרועה מזה יצא, ואפילו בסירוגין".
התוס' בד"ה מתשעה כתבו וז"ל "ונראה לקיים גרסת הספרים מתשעה בני אדם כאחד לא יצא משום דאין כאן בתרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כיון שהכל ביחד". וכ"כ הראשונים ז"ל שם.
והנה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דיצא, מוכח דס"ל דאע"ג דבעינן בתרועה פשוטה לפניה ולאחריה, מ"מ שפיר מהני בשמע ט' תקיעות מט' בנ"א כאחד, וצ"ע אמאי. וכ' מהר"ם חביב ז"ל בס' יום תרועה ליישב, דס"ל לרש"י ז"ל, דהא דהקפיד הכתוב שתרועה צריכה פשוטה לפניה ולאחריה, היינו רק לאפוקי שלא יעשה תרועה ואח"כ התקיעות, אבל בשומע התקיעות והתרועות הכל יחד, אין קפידא. והתוס' ס"ל דהקפיד הכתוב שיהי' בדוקא פשוטה קודם התרועה ופשוטה אחר התרועה, יעו"ש.
ונלע"ד בעז"ה לחדש לפי"ז, דהנה לבתר תקנת רבי אבהו דתוקעין תשר"ת, והרי בתשר"ת לא שייך תי' מהר"ם חביב ז"ל דהקפידא הוי רק שלא להקדים התרועה לשברים, דזה אינו, דהא אמרי' בר"ה ל"ד א' "סתמא דמילתא כי מתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל", והיינו דהקפידא בדוקא להקדים השברים לתרועה, א"כ בזה גם לדעת רש"י ז"ל אם שמע תשר"ת מד' אנשים בב"א [והאחד תוקע תקיעה והשני שברים והשלישי תרועה והרביעי תקיעה] לא יצא דהא לא הוי תקיעות על הסדר, וניבעי למימר, דהא דאמרי' שמע ט' תקיעות מט' בני אדם מיירי קודם תקנת רבי אבהו.
ועדיפא מיני' קאמינא אע"ג דמסתפק אני בזה, הנה לדעת הר"ת ז"ל שהביא הטור ז"ל בסי' תק"ץ דשברים ותרועה חייב לעשותם בב' נשימות וכדכ' התרוה"ד ז"ל בסי' קמ"ב והיינו להפסיק בנשימה בינייהו וכדכ' הרב ז"ל בשו"ע שלו סי' תק"צ ס"ח, א"כ בשומע מב' תוקעים בב"א מאחד שברים ומהשני תרועה, הרי לא הי' הפסק נשימה ביניהם, ואע"ג דהתקיעות הוי מב' תוקעים, מ"מ כיון דיצאו משניהם בב"א ליכא הפסק הנשימה בינייהו, ומעתה גם אם הוי אמרי' דהא דגנח ברישא והדר יליל היינו רק לאפוקי כשהיפך הסדר אבל בעשאם בב"א מהני ודלא כסברתינו הנ"ל, מ"מ יש לפסול מטעם אחר והיינו משום דליכא הפסק נשימה בינייהו.
ברם, יש לסתור סברא זו, די"ל דרק היכא דהשברים תרועה נעשים ע"י תוקע אחד צריך להפסיק בינייהו דאל"כ אין זה שברים תרועה דאין הדרך לגנוח ולילל בנשימה אחת, אבל בב' תוקעים, עצם הדבר שנעשה ע"י ב' תוקעים סגי וא"צ הפסק ביניהם.
ויש להוכיח כן מהא דאיתא בתוספתא דאם תקע תקיעה תרועה ותקיעה בנפיחה אחת לא יצא [כ"ה מרן הב"י ז"ל בשם התוספתא ועי' בהגהות והערות שם] וא"כ תיקשי היאך גרסינן בתוספתא דבשמע ט' תקיעות מט' בנ"א יצא ולדברינו היאך יצא הא ליכא הפסק נשימה, אלא בע"כ דרק בתוקע אחד א"א לעשותם כאחת שאין כאן לא ראש ולא סוף אבל בב' תוקעים לית לן בה.
אמנם א"כ קשיא טובא דא"כ מדקתני בברייתא שמע ט' תקיעות מט' בנ"א יצא [לגירסת רש"י ז"ל] נוכיח מזה דתשר"ת אינו הנכון, דא"כ אמאי יצא. והתינח לדעת רב האי גאון ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בפ"ד דר"ה ס"י דלכו"ע יוצאים ידי"ח בכל סוגי התקיעות א"כ י"ל דברייתא קאי אתש"ת או תר"ת, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג משופר ה"ב דרבי אבהו נסתפק מה הן התקיעות הנכונות [או רק תשר"ת או רק תש"ת או רק תר"ת] ולפיכך תוקעין הכל לצאת ידי הספק וכדכ' מרן הב"י ז"ל בדעתו בר"ס תק"צ, א"כ נוכיח מברייתא דלא יתכן דהנכון הוא תשר"ת. ונהי דהרמב"ם ז"ל גופי' פסק כהתוס' דשמע ט' תקיעות בב"א לא יצא, מ"מ נוכיח עכ"פ מזה דרש"י ז"ל ס"ל כרה"ג ז"ל ולא מצי ס"ל כהרמב"ם ז"ל.
והנה טרם נבא לדון בפלוגתתם ז"ל, נלע"ד בעז"ה ג' אופנים שגם לדעת התוס' יוצאין ידי"ח בשמע ט' תקיעות מט' בנ"א כאחד.
א] הנה גם לסברת התוס', מ"מ תקיעה ראשונה מיהת יצא ידי"ח, דמה ששמע בהדי התקיעה עוד תקיעות אחרות גם לדעת התוס' אינו מקלקל, דהא תרי קלא בדבר החביב שפיר משתמע. וכ"כ הריטב"א ז"ל.
ב] הנה מדבריהם ז"ל נראה דהא מיהת בדבר שאין צריך סדר, מודו לדברי רש"י ז"ל דיכול לצאת תקיעות מכמה בני אדם יחד. והשתא לפי"ז נמצא, דבשומע תקיעה מב' אנשים והוא עומד עתה בתקיעה אחרונה של תשר"ת, אע"ג דקיי"ל דא"א להתנות בתקיעה זו שיעלה לו או לתקיעה אחרונה של תשר"ת או לתקיעה ראשונה של תש"ת, מ"מ לכו"ע יכול לשמוע מב' בנ"א כאחד ולכוין לצאת באחד מהם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשני תקיעה ראשונה של תש"ת, דבזה ליכא דין סדר.
ולא עוד, אלא דבכה"ג גם בדבר שאינו חביב מהני, וכדכ' התוס' בסוטה ל"ט ב' ד"ה עד, דהא דאמרי' תרי קלי לא משתמע היינו דוקא ב' קולות שונים זה מזה, אבל ב' קולות מב' בנ"א שאומרים דבר אחד שפיר משתמע גם באינו חביב, ולפיכך מהני ב' כהנים שאומרים יחד ברכת כהנים יעו"ש, וא"כ ה"ה בב' קולות של תקיעה.
ג] אם ט' אנשים שמעו תקיעות מט' אנשים אחרים בבת אחת, וכל אחד מהשומעים נצרך לתקיעה אחרת, וכגון דששה שומעים צריכים לצאת ידי תקיעה, ושלשה שומעים צריכים לצאת בתרועה, שפיר יצאו ידי"ח כל אחד בתקיעה הנצרכת לו.
ונלע"ד בעז"ה לתלות פלוגתת רש"י ז"ל והתוס' בפלוגתא אחרת שנחלקו בה רבנן קמאי ז"ל. דהנה, בתמורה ד' א' אהא דאמר התם ר' יוסי ברבי חנינא דהמקדים תרומה לביכורים עובר בל"ת דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר, וכ' התוס' ד"ה ואתמר בשם הירושלמי, דאם הפריש תרומה וביכורים בבת אחת, נהי דלא עבר על הל"ת דהא לא הקדים התרומה, מ"מ עובר בעשה, דבכלל הציווי שלא לאחר איכא נמי ציווי להקדים ביכורים לתרומה והוא לא עשה כן דהא הפרישם בב"א, וכ"כ הר"ש ז"ל בפ"ז דדמאי ריש מ"ו יעו"ש.
הא קמן דעת הירושלמי דכל שקבעה התורה סדר לדבר, לא סגי דלא יקדים המאוחר, אלא אף אם עשה בב"א לאו שפיר קעביד, דעשייתה בב"א לא חשיבא עשייה כסדר, וא"כ ה"ה גבי תקיעות י"ל דהיכא דקעביד בב"א אין בזה קיום הסדר.
ויומתק הדבר לבאר לפי"ז שיטת התוס' דשמע תקיעות מט' בנ"א לא יצא. דהנה הר"ן ז"ל בחי' כאן הביא דאיתא בירושלמי בפ"ב דמגילה ה"ב מפורש כדברי התוס', וא"כ י"ל דהירושלמי לטעמי' אזיל דס"ל מפריש תרומה וביכורים בב"א עובר בעשה והיינו כנ"ל דבציווי שלא לאחר איכא נמי מצוה להקדים המוקדם.
ומעתה לפי"ז מדברי התוספתא שהביא רש"י ז"ל דמפורש דבשמע בב"א כל התקיעות יצא, הרי מוכח דלית לי' להתוספתא סברת הירושלמי. וא"כ גם במפריש תרומה וביכורים בב"א לא עבר כלום, ומותר נמי לכתחילה.
וריוח והצלה יעמד לנו לפי"ז, הא דהרמב"ם ז"ל בפ"ג דתרומות הכ"ג לא הזכיר דאסור להפריש בב"א, והמבי"ט ז"ל בקרית ספר שם סופ"ג כ' דמותר להפריש בב"א. והגרשז"א ז"ל במעדני ארץ שם אות ז' העיר ע"ז היאך יחלוק הרמב"ם ז"ל על הירושלמי. ולהנ"ל ניחא מאד דמקור דברי הרמב"ם ז"ל דלא כהירושלמי הוא מדברי התוספתא כאן.
ואין לסתור דברינו, מהא דהרמב"ם ז"ל בפ"ג משופר ה"ו גופי' פסק להדיא דלא כהתוספתא, אלא אם שמע ט' תקיעות בב"א מט' בנ"א לא יצא, ולהנ"ל תיקשי היאך זיכה שטרי לבי תרי. לאו מילתא היא, ובתחילה נוכיח בע"ה דטעמא דלא פסק הרמב"ם ז"ל כהתוספתא אין זה משום טעמא דהתוס' דבעינן שתיקדום התקיעה לתרועה.
דהנה לעיל כתבנו דלשיטת התוס', נהי דאינו יוצא כל התקיעות מ"מ תקיעה הראשונה שפיר יצא. והנה הרמב"ם ז"ל הנ"ל פסק דאפי' תקיעה אחת לא יצא, וכבר העיר כן הלח"מ ז"ל, ותי' דדוקא בשופר וחצוצרות דהוי ב' קולות משונים מהני בדחביב עלי', אבל ב' קולות של שופר, תקיעה ותרועה, גרע טפי ואפי' אחת מהן לא יצא יעו"ש הא קמן דלא ס"ל כטעמי' דהתוס'.
והנה מרן הכ"מ ז"ל כ' דהרמב"ם ז"ל נמי גריס בתוספתא כגירסת רש"י ז"ל הנ"ל דשמע ט' תקיעות מט' בנ"א כאחד יצא, אלא דהרמב"ם ז"ל הי' לו גירסא בגמ' 'לא יצא', ולפיכך דחה התוספתא מכח הגמ' וכ"כ רבינו מנוח ז"ל שם.
נמצא לפי"ז דמדברי התוספתא עכ"פ מוכח דלא כהירושלמי הנ"ל גבי מפריש תרומה וביכורים בב"א, אלא דדינא דהתוספתא גבי תקיעת שופר דחה הרמב"ם ז"ל מטעמא אחרינא וכדברי הלח"מ ז"ל, וא"כ הדרי' לדברינו דהא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבתרומה וביכורים מותר להפרישן בב"א היינו מכח התוספתא.
