נתנאל וייל
בכנות, זו שאלה שעמדתי מולה בעבר. במיוחד באלול, מצאתי את עצמי מול כובד משקל הסליחה של ימים אלו והלחץ לסלוח. האמת, לקח לי זמן להבין שזה בסדר לא לסלוח באלול. לנפש יש מסע שהיא צריכה לעבור כדי להגיע לסליחה, ולא תמיד זה מתוזמן עם אלול. נכון שהחודש הזה מסוגל לכך, כי כשאנחנו פותחים את הלב לבקש סליחה הלב נפתח גם לסלוח. עם זאת, מאוד חשוב לא לוותר לעצמנו במסע הזה. חשוב לא לוותר ולסלוח מוקדם מדי, כשאנחנו לא שלמים עם הסליחה. וחשוב גם לא לוותר לעצמנו, לומר שקשה לסלוח ולכן זה בסדר לא לסלוח ולהמשיך הלאה בחיינו. הפוך. דווקא הקושי לסלוח מזמין אותנו לתהליך יותר עמוק עם עצמנו, להבין למה קשה לנו, להבין איפה נפגענו. ללבן את הדבר ומתוך כך להגיע לסליחה.
הקושי לסלוח יכול להיות דווקא מקור לצמיחה אישית וגדילה, בין אם נצליח לצלוח ובין אם לאו. ייתכן שהחבר פגע בכך שזלזל בנו, צחק עלינו, ואנחנו כל כך מחשיבים את עצמנו ולכן קשה לסלוח. בעצם, אי היכולת לסלוח מזמינה אותנו לעבוד על מידת הגאווה. לפעמים הבירור מוביל אותנו למקום פחות נעים, ובו אנחנו מגלים שהקושי לסלוח הוא לא בגלל החבר אלא בגללנו. יש משהו שאנחנו לא סולחים לעצמנו עליו, אבל הוא יוצא על החבר. הוא לחץ אותנו להשאיל לו משהו, והרגשנו לא נעים לסרב, ובליבון הבנו שהוא בסך הכל ביקש ולא לחץ, ולנו יש את המקום לעבוד על מידת החסד, או לראות איפה לחצנו אנחנו מישהו לעשות משהו שהוא לא רצה.
לפעמים נגלה שהקושי לסלוח כלל לא קשור למעשה, אלא לביטחון שלנו שמישהו רצה לפגוע בנו. אז קשה להצליח לדון לכף זכות, או לראות איך בעומק הוא רצה לעשות טוב. ולפעמים נגלה שזה קל יותר משדמיינו. ניזכר ברצון הטוב העומד בבסיס אישיותו ומעשיו של החבר, בדיוק כמו אצלנו, נבין שלפעמים דברים לא יוצאים כמו שהתכוונו שיצאו, ופתאום תצוץ בקלילות סליחה בלב שלם.
