תשובה הוא שיחזור לתחילת יצירתו
בגמ' יומא (פו.) 'א"ר חמא בר חנינא גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר שובו בנים שובבים ארפא וגו', רבי חמא בר חנינא רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובותיכם, לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה'.
וצריך ביאור מהו השייכות בין תשובה לרפואה, שעל ידי שיעשו תשובה יביא רפואה לעולם.
ומבאר המהר"ל, בעת שאדם חוטא, בנוסף מה שעבר על גזירת מלכו של עולם, מתרחק על ידי העבירה מהשי"ת. וכשניחם על הרעה שעשה, הקב"ה נותן יד לפושעים ומקרבו אליו שוב כבראשונה. והנה האדם נברא בתחילת בריאתו בלא חטא, ועל ידי כח התשובה בידו לחזור להתחלתו. ועל פי זה מבאר ביאור מחודש, המילה 'תשובה' - כמו בתחילת יצירתו ובריאתו הוא זך ונקי מבלי חטא וכדאמרינן 'נשמה שנתתי בי טהורה היא', וכל הלכלוך והכתמים ניתוסף אח"כ ע"י שסטה מדרך היושר, שעושה תשובה וחוזר ומתקרב אל השי"ת, הוא חוזר אל התחלתו, כמו שהיה אז בלי חטא, וזהו עצם הפירוש 'תשובה', השבה להתחלתו.
לפי דברים אלו יובן דברי הגמ' 'גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם', שאינו כסגולה מיוחדת שהתשובה מביא רפואה, אלא עומק הדמיון הוא; כשיש לאדם מחלה בגופו, נשתנה גופו ממה שהיתה בתחילה כשנברא, והרפואה אינו בא להוסיף בו דבר, אלא לסלק המחלה שגורם השינוי, ובזה מחזירו להיות בריא כבתחילה, כמו"כ ענין התשובה הוא , לסלק החטא, וממילא הוא חוזר להיות, כמו שהיה לפני שחטא.
ולכן יש לתשובה השפעה על כל העולם שמחזירם ג"כ להתחלתן שיהי' מבלי חסרון, ו'מביא רפואה לעולם', שכיון שהכל שב כבתחילה, ממילא יש השלמה לכלל הבריאה, ורפואה לעל העולם כולו.
וז"ל בנתיב התשובה פ"ב:
'דע לך כי התשובה היא לאדם מצד כי האדם נברא בהתחלתו בלא חטא, וכאשר הוא שב אל הש"י אז האדם חוזר אל התחלתו, ומפני זה ראויה התשובה להביא רפואה לעולם כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחלה. וכאשר בני אדם עושים תשובה וחוזרים אל התחלתם, העולם ג"כ חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם, ולפיכך אמר גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם כאשר העולם מתדבק בהתחלתו והבן זה'.
לפי יסוד הנזכר חידש רבינו (בחידושי אגדה ע"ז יז.) שתשובה אינו מועיל אלא באופן שעדיין אינו מנותק לגמרי מהשורש, ואז בכוחו לחזור להתחלתו, ולכן שורש המילה 'תשובה' הוא אותיות 'שב', שהשי"ן הוא אות אחד לפני ה'תי"ו' היינו - שהוא עוד לא מנותק לגמרי ואינו מושרש בחטא עד הסוף, אלא עומד מדרגה אחת לפני סוף, והוא שב ל'ב' -היינו שנשאר בו עדיין ה'אלף' שלא ניתק לגמרי משורשו, אבל אם כבר הוא מנותק לגמרי שעבר על עבודה זרה או מינות, אין תשובה גמורה על זה.
כך כתב בחידושי אגדות (מס' עבודה זרה יז.) :
'ואין התשובה רק אם נשאר דבר אצלו עד שאינו נפרש לגמרי מן הש"י וכך מורה שם תשובה, כי השורש שהוא שב, השי"ן מורה כי לא הגיע אל האחרית, כי התי"ו היא אחרונה... ויהיה 'שב' מן התי"ו ... עד ב' וכל זה בכלל תשובה, אבל מ"מ צריך שיהיה נשאר בו דבר אחד שהוא האלף. אבל אם פירש לגמרי כמו מינות וע"ז, ובזה הוסר מן הש"י ולא נשאר בו אף הדבר שהוא התחלה כמו האלף, ובזה הוסר לגמרי ואין תשובה לזה'.
והתוודו את חטאתם – ביאור ענין הוידוי
מעיקרי התשובה הוא הוידוי על החטא, וכן מפורש בקרא 'איש או אשה כי יעשה מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו' (במדבר ה, ו), ואצל הקרבנות הוידוי הוא חלק עיקרי של הכפרה. ויש לעיין מהו תוכן ענין הוידוי.
ומבאר המהר"ל, ומקדים שענין הווידוי אינו כפשוטו, אמירה דברי חרטה שבלבו בפיו, אלא ענינו הוא 'הודאה' על החטא, שמודה שחוטא ו'מוסר עצמו בזה למי שמודה לו', שענין ההודאה אינו 'הכרה' גרידא במה שעשה, אלא שמשלים נפשו למי שמודה אליו, ומכניס עצמו לרשותו, וכשמודה לה', מכניס עצמו ונפשו לגמרי אל רשותו.
נמצא שעומק הוידוי הוא, מסירת נפשו ועצמותו לרשות הקב"ה, ועי"ז מסלק מאתו היצר הרע, שכשהוא דבוק בהקב"ה אין קיום להיצה"ר. נמצא שכל זמן שלא התוודה, אע"פ ששב מחטאיו בחרטה גמורה, עדיין אינו מסולק מחטאו, שכך הם תמיד מעשי האדם, פעמים עושה ופעמים אינו עושה ומתחרט. אבל כשמתוודה, דהיינו - שמודה להקב"ה שעשה, ובזה מוסר עצמו לה', ומסלק עי"ז לגמרי היצר, ואז תשובתו גמורה.
ובזה מבאר דברי הגמ' (סוטה ז.) 'יהודה הודה ולא בוש מה היה בסופו זכה וירש חיי העה"ב, ראובן הודה ולא בוש מה היה בסופו זכה וירש חיי העה"ב' ע"כ. שעל ידי הודאה על חטא מסלק יצרו לגמרי בזה שמוסר עצמו כל כולו להקב"ה, ובזה זוכה לעולם הבא שמסולק ג"כ לגמרי מיצר הרע.
וכן מתבאר לפי זה מש"כ (סנהדרין מג.) 'זובח תודה יכבדנני אמר ריש לקיש כל הזובח יצרו ומתודה כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות שנא' זובח תודה יכבדנני'.
ולכאורה מהו ההדגשה 'ומתודה' דווקא. אלא ביאור הדבר, על ידי שכובש היצר יש בזה כבוד ה', וכדי שיהא נחשב לכבישת היצר, צריך להתוודות שעל ידי הוידוי מסלק עצמו מן היצר, על ידי שנכנס לרשות ה', וכמו שנתבאר.
וז"ל בנתיב התשובה (פרק ה) :
'כי לכך זוכה האדם לחיי עוה"ב כאשר מסלק יצרו לכך ראוי לעה"ב שאין שם יצר הרע, כי היצר אשר יש לאדם הוא מצד עולם הזה הגשמי וכאשר מסלק יצרו זוכה לעוה"ב.
וכך אמרו במסכת סנהדרין (מ"ג, א') זובח תודה יכבדנני אמר ריש לקיש כל הזובח יצרו ומתודה כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות שנא' זובח תודה יכבדנני. ופי' זה בארנו למעלה בנתיב היצר, כי כאשר כובש יצרו ומסלקו ובזה מכבד הקדוש ברוך הוא בעה"ב ובעה"ז כמו שהתבאר למעלה...
ודוקא ההודאה על החטא בזה זובח היצר לגמרי, מפני שכאשר מודה על חטאו הוא מוסר עצמו אל הש"י אשר חטא, כמו שהוא כל הודאה שמוסר עצמו אל מי שחטא לו, וע"י סלוק יצה"ר לגמרי כי אין ליצה"ר שום צירוף אל הש"י ולפיכך דבר זה הוא סלוק יצה"ר לגמרי.
ואם לא כן אפשר שישוב אל החטא שעשה כי כך הם מעשה האדם פעם יעשה ופעם לא יעשה כמו שהוא האדם, אבל כאשר מתודה על החטא לומר חטאתי לה', על ידי הודאה זאת מוסר עצמו אל הש"י לגמרי ומסלק בזה מאתו היצה"ר לגמרי ומתדבק בו ית' בהודאה זאת כמו שהתבאר למעלה. ע"כ.
והפליגו חז"ל במעלת ההודאה על חטאיו כמו דאיתא במדרש (שו"ט, תהלים ק') 'מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ' אמר ר' יעקב בר' אבהו בשם ר' אחא יודו בי אומות העולם ואני מקבלם דכתיב כי לי תכרע כל ברך, זש"ה מכסה פשעיו לא יצליח וכו'. ומבאר המהר"ל שעצם הדבר שמודה ומוסר עצמו להקב"ה 'גורם' שהקב"ה יקבלו בתשובה אליו.
וזהו מצוות וידוי במיוחד ליום כיפורים, ביום המיועד שהקב"ה מקבל השבים אליו, והאדם על ידי שאומר כלפי שמיא 'חטאתי לך' מוסר עצמו להקב"ה, ועל ידי כן מקבלו בתשובה ומכפר החטאים והפשעים.
וממשיך:
...... ובארו כי עיקר התשובה הוא הודאה שהוא מודה על חטאיו, שההודאה מביא שהש"י מקבל אותו בתשובה, כי כאשר מודה על חטאיו מוסר עצמו אל הש"י ושב אל הש"י לגמרי כי זהו ענין ההודאה כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות, ואז הש"י מקבל אותו בתשובה בשביל הודאה זאת שמוסר עצמו אליו.
וכך וידוי יום הכפור, כי ביום הכפור מקבל החוטאים ואין זה רק כאשר מוסר עצמו אל השם ית' לומר חטאתי לך ובזה מוסר עצמו אליו ושב אליו ואז מקבל אותו הש"י בתשובה. ויש להבין זה כי בשביל כך ההודאה היא עיקר התשובה, וכן כל המומתים מתודין מטעם זה כי ע"י הוידוי מוסרים עצמם ונפשם אל הש"י ואז מקבל הש"י נשמתו, ולכך מתודה כל אשר נוטה למות כי בזה מוסר עצמו אל הש"י ואז הוא מקבל נשמתו הש"י'.
עצות לשנות גזר דינו של אדם
בגמ' (ר"ה טז:) 'אמר ר' יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה, צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות, צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם, ושנוי השם דכתיב ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, ולבסוף וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה וגו', שינוי מעשה דכתיב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וגו', וי"א אף שינוי מקום שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דא"י הוא דאהני ליה'.
מבואר בחז"ל שאע"פ שיש גזירה על האדם בשביל רוע מעשיו, אל יאמר האדם אין בידו לשנות גזירת עליון, אלא ביד האדם לשנות הגזירה לטוב. ויש ד' דברים שמקרעין גזר דינו. ואינו מבואר הטעם, למה דווקא הני ד' דברים בכוחם לשנת הגזר דין. וכן מהו השייכות שיש בין דברים אלו.
המהר"ל כתב בזה ביאור נפלא. ומקדים שהאדם יש לו ד' חלקים, גוף, נפש, ממון, ושם האדם. פירוש – האדם מורכב מגוף ונפש שעל ידיהם יש לו חיות, וזהו שני חלקים. ממונו נחשב לחלק שזהו חלק בלתי נפרד ממנו, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ק קיט.) הגוזל חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו. וכן אמרו (סוטה יב.) צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, הרי שממונו של אדם חלק ממנו.
ויש חלק שכולל כל השלשה דברים, והם עצם 'האדם' שיש בו הגוף, הנפש, והממון. דוגמא לדבר הבית יש הרבה חלקים, עצים אבנים עפר וכו', ושם ה'בית' כולל שלשתן, כמו כן האדם יש בו כמה חלקים ו'שם האדם' כולל כולם.
והנה כאשר נגזר על האדם גזירה לרע, אם משנה אחד מן חלקיו, נחשב הדבר כאילו האדם נשתנה, והוא אדם אחרת, ונקרע הגזירה ממנו. וזהו עומק הדבר שעל ד' דברים אלו משנים גזר דינו. שאינם כדבר צדדי שיש באדם, אלא הם חלק מעצמותו, וכשמשנה חלק אחד ממילא נחשב חשינוי בכולו.
'שינוי מעשה' – שייך לגופו, שהאדם פועל המעשים על ידי גופו. וה'צעקה' – שייך להנפש, שתפילה אמיתית אינו בקשה גרידא, אלא שפיכת נפשו וכמ"ש 'ואשפוך את נפשי' (שמואל א,א). שהאדם בתפילתו שופך ומבטל נפשו להקב"ה. 'צדקה' – שייך לחלק הממון, שכפי שנתבאר, הממון הוא אחד מחלקיו. וכן שינוי 'השם' – שייך לעצם האדם הכולל כל החלקים. וע"י שמשנה חלק אחד יש שינוי לכללות האדם. וי"א שינוי 'מקום', שהאדם יש לו שייכות למקום שלו, וכן נקראת ע"ש מקומו, וכן בגט כותבים שמו ושם מקומו, ושינוי במקום נחשב גם שינוי במהותו.
ובזה יתבאר להפליא, שהדברים מקרעים גזר דין הם דווקא דברים אלו, שהם כנגד חלקי האדם, וכשהאדם משנה חלק מחלקיו, נחשב הדבר לאיש אחר, ולא עליו ניתן הגזירה, וקורעים רוע הגזירה ממנו.
וז"ל בנתיב התשובה (פרק ה)
'האדם אשר נגזר עליו גזירה מן השמים בשביל רוע מעשיו אשר חטא, עם כל זה אל יאמר שכיון שנגזר עליו אי אפשר שישתנה אבל אפשר שיהיה משנה הגזירה, ודע לך כי אלו דברים ראוים שיהיו משנים את הגזירה, כי האדם יש בו ד' חלקים שהם הגוף והנפש והממון אשר ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו כמו שהתבאר כמה פעמים, כי הממון של אדם ג"כ נחשב חלק האדם כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (ב"ק קי"ט, א') הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו. ועוד אמרו (סוטה י"ב, א') הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם, ואלו שלשה דברים בארנו אצל אהבת הש"י דכתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך עיין למעלה. אמנם הרביעי הוא אשר כולל כולם כי אלו ג' דברים הם החלקים והאדם כולל את שלשתן שיש בו הגוף והנפש והממון. דמיון זה הבית שהוא כולל את החלקים שלו את אבניו ואת עציו ואת עפרו אלו הם חלקי
הבית, ושם בית כולל את שלשתן ביחד וכך נקרא על החלקים ביחד שם אדם.
והנה כאשר נגזר על האדם גזר דין אם משנה אחד מן החלקים לטוב כאלו היה אדם אחר ובטלה הגזירה שנגזר עליו, ולפיכך דוקא אלו ד' דברים משנים הגזירה, כי המעשים הם לגוף האדם כאשר צריך לעשות המעשים בגוף וכאשר משנה לטוב חלק אחד מחלקיו מבטל את הגזירה שנגזר על האדם, והתפלה היא לנפש שכך נאמר (שמואל א', א') אצל התפלה ואשפוך נפשי לפני אלהים, כי האדם בתפלתו שופך נפשו ולבו לפני אלהים ומבטל נפשו. צדקה הוא בממון שלו, לפיכך אלו שלשה דברים הם מצד חלקי האדם, ושינוי השם הוא הכולל את כל שלשתן, כי השם אשר יקרא בו האדם כולל כל חלקי האדם.
וי"א אף שנוי המקום כי המקום הוא ג"כ צורך האדם ויקרא האדם על שם מקומו כאילו הי' המקום ג"כ מכלל חלקי האדם, והרי צריך לכתוב שם המקום בגט כי א"א שלא יהיה לאדם מקום ונקרא האדם על שם מקומו, ומפני שנקרא האדם ע"ש מקומו ולפיכך הוא שייך ג"כ לאדם ומפני כך אלו ד' דברים משנים הגזירה וי"א ה' דברים'.
מכון משנת המהר"ל
