היום

יש תורה מאד משמעותית בליקוטי מוהר"ן. מי שיזכה להפנים אותה מובטח לו שינוי מהותי בחיים. תורה רע"ב. רבי נחמן מתייחס שם לפסוק בתהילים פרק צ"ה: "היום אם בקולו תשמעו". אומר רבי נחמן: "זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים. וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצין להיכנס לעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל. וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לומר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. "היום אם בקולו תשמעו – היום דווקא והבן"

רבינו מלמד כאן, שתפישת הזמן שלנו היא זו שמכבידה עלינו, ואם נשנה אותה הכל יהיה יותר קל והרבה יותר פשוט. בלי לשים לב, אדם סוחב על הלב שלו את כל מה שקרה לו, ואת כל מה שהוא חושב או משער, דואג או מקווה שיקרה לו, וזה משקל מאד כבד. כל כך כבד, שכבר כשהוא קם בבוקר הוא כבר עייף, ואין לו כח להתחיל את היום ואין לו כוח לעשות שום דבר. הוא גם לא מאמין שהוא יצליח לעשות מה שמוטל עליו, הרי הוא כבר ניסה ונכשל כל כך הרבה פעמים, ומי יודע עוד כמה יהיה לו קשה בהמשך. באופן כזה מה שכבר עבר, מה שעוד עתיד לעבור, יושב על הלב של האדם וחונק אותו עוד לפני שהוא התחיל בכלל לעשות משהו. וזה באמת כל כך מעייף, כאילו הוא כבר עשה עולם ומלואו.

אבל העבר הרי באמת כבר לא קיים. וגם העתיד איננו. הם קיימים רק במוח שלי. ורבינו מגלה לנו שאנחנו לא חייבים לסחוב את המשקל העודף הזה על המוח או בלב. זה לא נותן כלום, זה רק מעייף ומכביד ומחליש. בעצם זה דמיון. המחשבות על מה שעברתי וכמה אני מסכן וכמה היה לי קשה וכמה נכשלתי, הן דמיון. עכשיו זה הרי לא קיים במציאות ואם אני לא ארצה גם לא תהיה לזה שום השפעה על המציאות שלי. אם בגלל שנכשלתי מיליון פעם באיזה עניין ואני מתייאש מלהתחיל שוב, אז אני נותן כוח למשהו שאינו קיים, כי הוא כבר עבר. וכך גם לגבי העתיד. אם אני מדמיין כמה יהיה לי קשה, וכמה זמן זה ייקח וכמה ימים ושנים אני אצטרך להתמודד עם הקושי הזה ומי יודע מתי זה יגמר וכן הלאה, גם זהו דמיון, גם המחשבות האלה נותנות כוח למשהו שלא קיים להחליש אותי. כי אני בחרתי לדמיין את זה ולחשוש מזה ולדאוג מזה. אבל זה באמת לא קיים ברגע זה. וגם מי אמר שהדברים יהיו כמו שאני מדמיין. המציאות יכולה להיות שונה לגמרי. מי יודע מה בכלל יהיה בעתיד. ואפילו אם יהיה כמו שאני מדמיין, מי מכריח אותי לחשוב על כל זה ולהילחץ מזה בלי טעם?

דוד המלך אומר בתהילים: "היום אם בקולו תשמעו". ורבינו מלמד בתורה המופלאה הזאת שיש כאן הוראה מדויקת לכל אחד ואחד מאיתנו: יש לך רק היום, לא צריך לחשוב מיום לחברו, לא צריך לחשוב על מה שהיה ועל מה שיהיה. תוריד לך מהכתפיים את מה שלא קיים. תתרכז במה שלפניך ובשביל זה תמצא תמיד את כל הכוחות.

כאן יכולה להגיע מחשבה שאומרת: אבל אדם שלא חושב על מה שהיה ולא חושב על מה שיהיה, הוא נהיה אדם מנותק, הוא חסר אחריות, הוא לא חי בחשבון. זה נכון, אדם צריך לייחד זמן להתבונן בעבר וללמוד ממנו ואדם צריך לייחד זמן להתכונן לקראת העתיד. אבל צריך להקדיש לזה זמן מסודר ושיטתי, צריך לטפל בזה באופן ענייני. לא לחשוב על זה כל היום, לא להתבלבל מזה כל הזמן. גם מי שיש לו עסק עושה מאזן יומי, עושה חשבון חודשי ושנתי, אבל אם הוא כל הזמן בלחץ ובמחשבות על מה היה ומה יהיה זה לא נקרא חשבון, זה לא מקדם את העסק לשום מקום, להיפך – זה מפריע לו לנהל את העסק כראוי. יש זמן לחשבון אבל אם חושבים על זה כל הזמן זה כבר לא נקרא חשבון, זה נקרא לחץ ובלבול ודאגה.

רבינו מגלה לנו את השורש של המתח שלנו, של הדאגה, העייפות, הכבדות. רבי נחמן מראה לנו איפה מתחיל החולי הזה שיש לנו כל הזמן הרגשה של: כבד עלי החיים, כבד עלי המשימות של החיים, כבד עלי להשתנות מבחינה רוחנית, כבד עלי להפסיק לעשות מעשים רעים, כבד עלי להיות בן זוג, כבד עלי להיות אבא, כבד עלי ללכת לעבודה, כבד עלי להחזיר את המשכנתא, הכל כבד עלי. לא משנה איפה אדם נמצא. אם הוא נמצא לפני החתונה, כבד עליו שהוא רווק. אם הוא אחרי החתונה, כבד עליו שהוא נשוי. רבי נחמן מגלה לנו: דע לך שהמציאות הזאת היא דמיונית, אין לה באמת שום הצדקה. זה הכל רק במוח שלך. ואם תלמד לשלוט עליו תראה מציאות אחרת. בכלל בכלל לא כבדה. להיפך – קלה ונעימה ופשוטה מאד. אם תצליח להשתחרר מהדמיון הזה, אם תצליח להרגיש שמה שקיים באמת זה רק הרגע שאתה נמצא בו, רק אותה שעה ואותו היום, אז אתה תחיה באמת. גם עכשיו ברגע זה שאדם קורא את הדברים הללו, על פי רוב הוא לא באמת קורא אותם. אחוז מאוד קטן מהמוח קורא אותם, ואחוז גדול מהמוח ממשיך לטחון את מה שהיה לפני רבע שעה, לפני יום, לפני יומיים. האם עשיתי טוב? מה היה? ואיך יהיה? ומה הפסדתי. וכל המחשבות ההלו רגילות למלא את המוח ולא נותנות לנו להתחבר לרגע. לא ללימוד. לא לתפילה. לא לאכילה בישוב הדעת, לא להקשבה אמיתית לבן זוג או לילד. כי המוח כל הזמן מטייל באלף מקומות ואז זה מכביד ואין לי כבר כוח לכלום. לכן לפעמים אנשים מדברים אחד עם השני ואף אחד לא שומע מה השני אומר. למה אתה לא שומע? כי אתה לא יכול, כי אתה עסוק עם מה שהיה ועם מה שיהיה. ברור שאתה לא מסוגל לקחת אחריות על מה שקורה כרגע, כי במוח שלך אתה עושה המון דברים, ואיך תוכל למצוא מקום פנוי לעשות מה שצריך לעשות עכשיו? אתה הרי מטייל בעבר ובעתיד ואין לך מקום להווה. אתה מלא דאגות, אתה מלא פחדים, אתה מלא ייסורי מצפון, אתה מלא בלבולים. אומר רבי נחמן: "אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו". האמת היחידה של החיים היא שרק עכשיו קיים. ומה שקיים תמיד זה רק הקדוש ברוך הוא. ואם נפנה את המוח מהמציאות הדמיונית של העבר והעתיד וננסה להתחבר לרגע נמצא שם את המציאות היחידה – את הבורא. את ההויה. זהו הרי השם הקדוש ביותר – שם הויה. היה הווה ויהיה. הוא נמצא ונוכח תמיד רק שאנחנו לא נוכחים. ואם נהיה נוכחים נמצא את נוכחתו.

הבעיה שלנו זה לא רק ההרגל לחשוב על מה שהיה ומה שיהיה. יש להרגל הזה גם חיזוק רעיוני, גם קול פנימי שמסביר לנו בלמדנות שיש כאן אמת גדולה. יש לנו בראש קול שמסביר שמה שהיה הוא שיהיה, שהכל חוזר על עצמו. הרי זה גם מה שכותב שלמה המלך: "מה שהיה הוא שיהיה". ובפסוק אחר הוא כותב: "סובב סובב הולך הרוח אל מקומו חוזר שואף" וגם: "אין כל חדש תחת השמש". הכל חוזר על עצמו, הכל סיבובי, הכל מעגלי, הכל אותו דבר. מה שהיה הוא שיהיה. לפי העיקרון הזה אפשר להקיש ממה שהיה על מה שיהיה. למשל, אם נכשלתי עשרת אלפים פעם באיזו עבירה, בפעם העשרת אלפים ואחת אני גם אכשל. אם עשיתי בחיים הרבה שטויות אני בלי ספק אמשיך לעשות שטויות עד סוף חיי. למה? עובדה. זה מה שהיה עד היום ו"מה שהיה הוא שיהיה". בא רבי נחמן ואומר: נכון שיש דבר כזה, אבל זה נכון רק במערכת אחת של חוקים. בחוקי הטבע זה נכון , אבל יש עוד חוקים. בחוקי הטבע אין כל חדש תחת השמש, אבל יש למעלה מן השמש ושם הכל חדש. ועל כן רבי נחמן כותב בסוף אותה תורה: "ודע, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".

עולם אחר לגמרי!!! תקראו טוב את שלושת המילים האלה. לאט לאט. זה ההיפך הגמור מתפישת העולם הטבעי, המכבידה, המעייפת, של הזמן.

כשאנחנו קמים בבוקר אנחנו לא מתפעלים מהעובדה שהשמש זורחת. למה? כי היא זרחה אתמול והיא בטח תזרח מחר. היא זרחה לפני אלף שנה והיא תזרח בעוד אלף שנה. זה דבר טבעי ושיגרתי שחוזר על עצמו. זה רק טבע. אבל האמת הפנימית של המציאות מגלה לנו שזה ממש לא נכון. "יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי". אבל איך יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי? הרי באמת היום ואתמול היה אותו דבר, השמש זרחה גם אתמול.

כשילד מסתכל על משהו בפעם הראשונה הוא מלא התפעלות. כל דבר חדש ממלא אותו חיות והתרגשות. כי הוא לא ראה את זה אף פעם. אבל אנחנו כבר ראינו הכל. מה יש עוד לראות? מה יכול עוד לקרות? רבינו אומר שהעולם היום הוא עולם אחר מהעולם של אתמול. זה לא אותה שמש ולא אותם שמיים. גם אני אדם אחר לגמרי. כמה חיות היינו מרגישים אם היינו באמת חווים את המציאות בצורה כזאת? מה מפריע לנו לחוש כך? העבר והעתיד שבהם אנחנו מעסיקים את המוח לא מניחים לנו לחוות את הווה, ואנו חווים אותו כהמשך טבעי ומובן מאליו של מה שכבר היה ובוודאי ימשיך גם הלאה. אבל זו היא ההונאה הגדולה של העולם, זהו התעתוע הגדול של הזמן. "עבדי הזמן – עבדי עבדים הם", כותב רבי יהודה הלוי בשירו. "עבד השם – הוא לבדו חופשי". אם נסכים להאמין שהמציאות אינה מחויבת, שהיא מחודשת ומתחדשת כל רגע, ששום דבר אינו מובן מאליו וכל רגע הוא פלא חד פעמי ובלתי חוזר, נמצא גם כוחות חדשים להיות עבדי השם. אם נפסיק להיות עבדי הזמן ולשוטט במציאות דמיונית לא קיימת של עבר ועתיד, נוכל לגלות שהווה ברגע זה הוא הדבר הנפלא ביותר שקורה לנו, ואנחנו יכולים תמיד למצוא בו את נוכחות הבורא ולעשות בכל זמן את רצונו.

הנה כך מתבארים הדברים בדבריו המתוקים של רבי נתן, התלמיד הנאמן: "כי זה כלל גדול שצריך האדם להתחיל כל פעם מחדש כאשר הזהיר רבנו ז"ל על זה פעמים אין מספר כמבואר בספריו הקדושים בכמה מקומות, וכמבואר בסיפור שבחיו הקדושים, שהוא עצמו זכה למה שזכה על ידי שהתחיל בכל פעם מחדש ולא נפל בדעתו משום דבר שבעולם". לא משנה מה קרה לי, לא משנה מה עשיתי. אני חופשי לחלוטין ברגע זה להתחיל הכל מחדש. מה שקרה לי לא מכריח אותי להמשיך בשום צורת התנהגות, שום דבר לא מחויב להיות כמו שהיה.

וממשיך רבי נתן לספר על גדולת רבו: "אפילו ביום אחד היה לו כמה התחלות. וכל זה מבואר בדברי חכמינו ז"ל, כמו שכתוב בפסוק: "אשר אנכי מצווך היום". יש כמה פסוקים שהמילה "היום" מופיעה בהם. "אשר אני מצווך היום". ומבארים חז"ל שהמילה היום מורה על התחדשות, על התחברות ליום ולרגע הזה בלבד. "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים". "היום הזה נהיית לעם" כותבת התורה וחז"ל מבארים: "בכל יום נדמה בעיניך כאילו היום נכנסת עימו בברית". כשכתוב בתורה את המילה "היום", כשאני קורא את זה איזה משמעות יש לזה? הרי לכאורה מסופר על משהו שקרה לפני שלושת אלפים שנה. כשהתורה אומרת את המילה "היום" היא לא מספרת מה שקרה פעם, היא אומרת לי: "תקשיב. היום הוא יום אחר לגמרי. היום העולם הוא עולם חדש. אותו רגע שאתה נמצא בו תשמע את דבר השם מחדש. אל תסתכל על הדברים בתור היסטוריה. "כי באמת אם האדם יסתכל האדם עצמו הוא יראה שכל הבלבולים והנפילות והירידות וחלישות הדעת שיש לו, הכל על ידי ריבוי המחשבות מיום שעבר ליום הבא ומשעה לשעה". אומר רבי נתן אם תסתכל על עצמך תראה שכל המשברים שלך זה בגלל הדבר הזה. רק בגלל המחשבות של מה היה, מה עבר עלי, מה קורה לי, ומה יהיה איתי. וכל זה נקרא "זקנה". זקנה היא הרי תוצאה של ריבוי זמן. פסוק בקהלת אומר: "ברבות הימים נשכח הכל". אבל להיות זקן זה לא רק עניין של כמה שנים אתה חי בעולם הזה. אתה יכול להיות בן שמונים וצעיר ברוחך. להיות זקן אפשר גם בגיל 15 אם אתה כבר מרגיש שאתה מכיר הכל והעולם חוזר על עצמו ואין כל חדש תחת השמש. אם אתה תחת השיעבוד של הזמן אתה יכול להיות זקן מאד אף על פי שחיית מעט שנים בעולם. זקנה זה לא כמה זמן הגוף שלך בילה בעולם הזה, זקנה זה איך אתה תופס את המציאות. "וכל אחד נחשב בעיני עצמו כאילו כבר נזקן בדרכיו שרגיל בהם ימים רבים עד שאי אפשר לו לשוב לדרך אחרת". אני כבר זקן, אני כבר מכיר, אני כבר יודע, אני יודע מה זה החיים, שמעתי כבר את הרעיונות האלה וזה לא עזר לי. מה כבר יכול לצאת ממני? אני כבר מכיר הכל, ניסיתי ונכשלתי מליון פעם, אני כבר לא יכול להשתנות. זה נקרא זקן. זקן במוח.

ילדים הם כל הזמן שמחים. גם כשיש להם צער והם בוכים הם שוכחים מזה תוך רגע וממשיכים. הסיבה היא שהתודעה שלהם מרוכזת בהווה, הם לא חושבים מה היה ומה יהיה. הם פשוט חיים. וכאשר מתבגרים, נהיים כאלה עצובים, כבדים. למה? כי הוא כבר מכיר את החיים, הוא כבר סבל, והוא כבר יודע מה זה החיים, כבר סיפרו לו מה זה החיים ואי אפשר לחדש לו. אין מה להגיד לו בוא תראה משהו חדש, בוא תשמע משהו חדש. הוא כבר מכיר הכל. ורבי נחמן צועק: אסור להיות זקן! זה פשוט אסור, אתה יכול להיות בן שמונים אבל זקן אסור להיות. אסור לתת מקום להרגשה של: אני כבר עברתי, אני כבר יודע ואיני יכול להשתנות, כי הדבר הזה יהרוג אותנו. "מחמת שאדם יודע בעצמו שהוא רחוק מדרך היושר באמת". כל אחד מסתכל על עצמו ואומר: הרי אני יודע כמה אני עקום. "על כן נמצאים רבים שמייאשים עצמם מלהתקרב להשם יתברך". אני עקום, תמיד הייתי עקום ואני אשאר עקום. מה אני יכול לעשות? אני לא יכול להשתנות. "ואפילו מעט העבודה והמצוות שמקיימים כמצוות אנשים מלומדה ועושים אותם בלי התעוררות וחיות". גם כשעושה מעשה טוב, הוא עושה אותו כזקן רגיל. הוא כבר רגיל לעשות את זה, הוא כבר היה בסיפור הזה. "והכל מחמת הזקנה שקפצה עליהם, שנחשבים בעיניהם כזקנים וזה מזיק מאוד מאוד. כמו שהזהיר רבי נחמן ואמר שאסור להיות זקן, הן חסיד זקן הן צדיק זקן". אפילו אם אתה צדיק אסור לך להיות צדיק זקן, לא רק חוטא זקן, גם צדיק זקן אסור.

"כי בודאי מי שטעה מדרך הישר לגמרי ועושה כל מה שעושה כפי מה שיודע בנפשו ונדמה בעיניו כזקן ורגיל במעשיו אשר לא טובים, לאיש כזה מזיקה בוודאי הזקנה הזאת בלי שיעור, כי יכול ללכת לאיבוד לגמרי חס ושלום אם לא יתעורר להתחדש". בוודאי שהוא מתעקם, יש לו הרגלים לא טובים, הרגלי אכילה, הרגלי דיבור, הרגלי התנהגות, בין אדם לחברו, ובין אדם לקדוש ברוך הוא ובכל תחום שלא יהיה, אם הוא עקום אז בוודאי שאסור להמשיך להתעקם. בוודאי שאחד כזה חייב לומר: מהיום אני מתחיל התחלה חדשה, מה שהיה מת, אני היום אדם חדש. אדם כזה חייב את ההתחדשות, אבל לא רק הוא, אלא אפילו צדיקים וחסידים, אם הם זקנים ועושים עבודתם כזקן הרגיל מכבר, גם זה אינו טוב. "גם צדיק זקן זה לא טוב". אפילו אם אתה עושה דברים טובים ואתה עושה את זה מכח ההרגל, זה לא טוב.

כל דבר שעשינו בפעם הראשונה הרי הייתה כל כך מרגשת, כל כך מלאת חיות. אבל הרי הכל חדש לגמרי כל יום. ולמה שלא נעשה הכל מחדש? בפעם הראשונה שילד רואה ים, בפעם ראשונה שילד משחק עם ילדים בגן, בפעם ראשונה שאוכלים משהו, בפעם ראשונה שילד עובר לבד את הכביש. כמה אפשר להיות שמח מדבר פשוט. מי שבוחר להיות ילד הכל חדש בעיניו תמיד. שום דבר לא ברור מאליו.

תתחיל מחדש, תשכח מהכל, תשכח מה שהיית, תשכח את מה שהצלחת, ותשכח במה שנכשלת. תשכח במה שהצלחת – כי אם תזכור עד כמה אתה מוצלח אתה מתחיל לגדל קליפה של גאווה, של זחיחות דעת, של זקן ורגיל. ואם אתה זוכר כמה נכשלת – בטוח שאתה תכשל שוב, אבל מה שאתה לא מבין שלא המציאות מכשילה אותך אלא המחשבות שלך!

"כי עיקר העבודה הוא ההתחדשות, בבחינת "וקווי השם יתברך יחליפו כוח. יעלו אבר כנשרים", שצריך להתחדש בכל יום ממש, כי מי שמחזק את עצמו להתחיל בכמה פעמים מחדש בווודאי לא יפול לעולם, אפילו אם יעבור עליו מה". שימו לב מה רבי נתן אומר פה: מי שמחזק את עצמו כמה פעמים להתחיל מחדש אז בוודאי לא יפול לעולם! לא משנה מה יעבור על האדם, אם הוא שוכח מה שהיה, ולא חושב על מה שיהיה, רק מתחיל מחדש כאילו היום נולד. כאילו עוד לא קרה לו כלום ולא יקרה לו כלום. אדם שיסגל לעצמו מחשבה כזאת, רבי נתן מבטיח לו – בוודאי לא יפול לעולם! ואז האדם אומר: "אבל אתה רואה שאני שוב נופל, אז מה זה עוזר לי? אתה אומר שלא אפול לעולם, אבל הנה התחלתי מחדש ואני שוב נפול. כמה פעמים אני צריך להתחיל מחדש עד שלא אפול לעולם? פעם, פעמים, עשר? מאתיים פעם? די, ניסיתי להשתפר כבר עשרים שנה, לא הולך לי, אני לא אתחיל שוב פעם, אני כבר עושה צחוק מעצמי.

רבי נתן מתחיל לגלות לנו את הסוד הפנימי איך זה עובד. בכל פעם שאני נכשל באיזה דבר, בפעם הבאה שאני מנסה להתחיל מחדש אני כבר במקום אחר! כי אני מתחיל למרות הפעם הזאת. בפעם הראשונה שאני ניגש לאיזה משימה אין לי מה לחשוש, אבל אם אני נכשל אז אני מתחיל קצת להתייאש. ואם כן בפעם הבאה שאני מתחיל את אותה משימה, אני מתחיל אותה למרות הייאוש שתוקף אותי. זאת אומרת שבפעם השנייה כבר הצלחתי למצוא יותר כוח, כי הייתי צריך להתגבר על התדמית השלילית שלי, על היאוש, על הקול שאומר לי: "הרי כבר נכשלתי בזה, למה אני צריך להאמין שהפעם אצליח?" ואם כן בכל התחלה חדשה אני צריך לגייס יותר אמונה, יותר תקווה, יותר כוח, כי יש בי כבר הרבה יותר יאוש שמכביד עלי, יש בי הרבה יותר קולות מגנים שצוחקים עלי, יש לי הרבה יותר "הוכחות" שגם הפעם אכשל. ועל כל אלה אני צריך להתגבר. ואם אני מתחזק אחרי אלפיים פעם שנכשלתי אז הצלחתי לגייס כוחות אדירים. וזה בעצמו מראה כמה אני מתקדם.

כמובן שאדם יכול לומר בנקודה הזאת: "אבל מה זה עוזר לי? הרי המשכתי ליפול". רבי נחמן מבטיח: אני לא יכול לומר לך מתי, אבל כל ההתחלות מצטרפות, אתה אוגר כוח. לבסוף תגיע לנקודה שממנה כבר לא תיפול. "על כן, מי שרוצה לכנוס בעבודת השם, יזכור זאת היטב. וחזק עצמך מאד, ועשה מה שתוכל בעבודת השם, וברבות הימים והשנים תכנוס לבטח בעזרתו יתברך לתוך שערי הקדושה, כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאד. ודע, שכל התנועות וההעתקות, שאתה ניתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיות לעבודתו יתברך, כולם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצורך" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח)

"כי צריך האדם לסלק מדעתו ולהעביר ממחשבתו לגמרי כל מה שעבר ביום העבר ובשעה העוברת וידמה בעיני עצמו בכל יום ואפילו בכל שעה כאילו אפילו היום נולד". איזה דמיון קדוש זה. היום נולדתי. פעם ראשונה שאני רואה את העולם, פעם ראשונה שאני עובר את הכביש, פעם ראשונה שאני רואה את השמיים, פעם ראשונה שאני לומד תורה, מברך, מתפלל. כל דבר נהייה מדהים, כל דבר נהייה עמוק. ואין לי מה להתייאש, אין לי מה להפסיד, כי רק עכשיו נולדתי. ואין לי ממה לפחד כי כל החיים עוד לפני.

"ואפילו שהיה כך כבר אלפים ורבי רבבות פעמים, שרצה להתחדש ולהתחיל להתקרב להשם יתברך, ולא עלתה בידו. ואפילו שנפל למה שנפל, אף על פי כן אל יסתכל על זה וישכח כל זאת". רבי נתן אומר העצה הזאת היא לא מוגבלת. נסה אלף פעם, לא הלך לך? נסה את זה מחדש כאילו אתה שומע על זה פעם ראשונה. זה לא משחק. כל פעם אתה אוגר כוח ותעצומות נפש. לבסוף יגיע גם השינוי המיוחל. רק תאמין.

ולא רק בגלל שכוחותיך מצטברים ואתה מתקדש בכל פעם שאתה מתחיל מחדש, אלא "כי זה היום והשעה שהוא עומד בו לא אתה עדיין לא היה בעולם". נכון, השמש זורחת היום, אבל היא זורחת על עולם חדש. היא בעצמה חדשה, היא שונה. הרגע הזה שאני נמצא בו לא היה ולא יהיה. זה משהו חדש. ואם זה משהו חדש – הכל יכול לקרות, הכל יכול להשתנות, מה שהיה עד עכשיו לא אומר כלום. "ומי יודע מה יכול לזכות עדיין אתה, באותו היום ובאותה שעה השם יתברך מחדש בטובו מעשה בראשית, ואין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה, כמובא בדברי האר"י ז"ל באריכות מזה, גודל השינויים לאין מספר הנעשה בכל יום ויום ואפילו בכל שעה ושעה, כמו שכתוב בעץ חיים: "ואין שעה זו דומה לשעה זו", ומי שמסתכל בעניין הילוך המזלות והכוכבים ושינוי מצבם ומעמדם, איך ברגע אחד הם באופן אחר והנולד בו יקרה בו מאורעות שונות מרגע שקדם מזה. ומזה יסתכל ויבין בעולמות העליונים שאין להם קץ ומספר. ואם תפקח עיני שכלך ותשכיל דבר, שאין שכל בלב האדם לעמוד על כל הפרטים, ולך וראה מה שכתוב בספר התיקונים, תיקוני הזוהר: קם רבי שמעון ואמר: "לבושין דהוא לביש בצפרא לא לביש ברמשא ולבושא דלביש ביומא חדא לא לביש ביומא תניינא". הלבושים שהקדוש ברוך הוא מתלבש בהם בבוקר, הוא כבר לא לובש אותם בערב. בערב הוא לובש משהו אחר. הוא מלך כזה, שיש לו עושר אגדי כזה, שכל לבוש, אפילו לבוש הכי יקר, הוא לובש אותו רק פעם אחת. והלבוש שהוא לובש ביום זה אינו לובש ביום השני. רבי נתן נותן דוגמא: אנחנו יודעים באסטרולוגיה שאם עושים מפה אסטרולוגית לאדם אז רואים שיש משמעות לא רק למקום ולשנה ולחודש שהוא נולד בהם, אלא גם לשבוע, לשעה, ואפילו לדקה שהוא נולד בה. מערכת השמים וההשפעות שיש לאדם שנולד בשעה זו וברגע זה היא שונה ממערכת השמים וההשפעות שיש לחברו. אפילו אם נולדים תאומים, הרי צריך להיות להם אותו מזל. מסתבר שלא. האחד שנולד דקה אחרי – זה כבר סיפור אחר, זה כבר אדם אחר, זאת כבר השגחה אחרת, חיים אחרים. ולא רק מערכת הכוכבים והמזלות משתנה ממש בכל רגע, אלא גם העולמות העליונים המנהלים את הכוכבים והמזלות, כלומר כל הכוחות שיש בבריאה משתנים כל הזמן ואף פעם זה לא חוזר על עצמו, אף רגע בבריאה לא חוזר על עצמו.

זקנה פירושה לא להרגיש את זה. רק להיות שקוע בטבע החיצוני של המציאות, של מראית העין, של "מה שהיה הוא שיהיה". כל יום אותה זריחה, כל יום אותה שקיעה, כל יום אותו אדם. אבל זאת לא האמת, כי העולם זה לא היה מה שהיה לפני רגע. ממילא המחשבה שלנו שמה שקרה עד עכשיו זה מה שיקרה גם הלאה, זה פשוט לא נכון. העולם הוא לא אותו עולם. המציאות היא שונה. ועכשיו ברגע הזה, בהשגחה האלוקית הזאת, באור שיורד עכשיו לעולם, בשפע הזה המתגלגל אלי, בהנהגה שהקדוש ברוך הוא, ברגע זה, מנהיג את העולם, אין באמת שום סיבה אמיתי שאכשל גם אם נכשלתי רבבות פעמים עד היום. אני שונה, העולם שונה. וזה עוד לפני העובדה שדיברנו עליה קודם לכן, שההתחלות שלי מצטרפות.

שואל רבי נתן: בשביל מה עושה הקדוש ברוך הוא את כל השינויים האלה? בשביל מה הוא טורח לצייר צורות חדשות ולעשות הנהגה חדשה בעולם? בשביל מה הוא עושה את כל זה? "וכל אלה השינויים לאין קץ של כל העולמות, הכל בשביל לקרב ולהמשיך את כל בני עולם בכל עת אליו יתברך". מדהים. כל הסיבובים וכל השינויים וכל ההנהגות, הכל רק בשביל סיבה אחת, שבני האדם יכירו את הבורא. מה זה קשור? פשוט מאד. לא הכרת אותו כך, תכיר אותו כך, לא הכרת אותו ברגע הזה, תכיר אותו ברגע הבא. וגם אם הכרת אותו הזוית אחת, תכיר אותו בזוית אחרת. הכרת אותו במישור אחד, תכיר אותו יותר עמוק. לא הכרת אותו בכלל? יש לך הזדמנות חדשה לגמרי להכיר אותו מעכשיו. כל השינויים באים להגיד לאדם: אם השגת אל תעצור, תמשיך הלאה. ואם לא השגת אל תעצור, יש עוד מה להשיג, בוא תראה, יש זווית חדשה, לגמרי שונה של המציאות. "שזה עיקר התכלית ובשביל זה האציל וברא ויצר ועשה הוא יתברך, את כל העולמות מראש ועד סוף, הכל בשביל האדם השפל הזה, כדי שיכיר אותו יתברך בזה העולם. ובשביל זה משנה ה' יתברך הנהגת העולמות בכל עת ורגע, הכל בשביל האדם. כי ה' יתברך מתגלגל עם העולם בכל דור ודור ובפרטיות עם כל אדם ואדם בכל יום ובכל שעה". אלפי שנים יש שינויים בחוץ ובפנים וכל נשמה מאיתנו התגלגלה בעולם אלפי שנים באלפי מצבים שנים כדי להכיר את הבורא. לא באופן אחד אז באופן אחר. לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא.

כשאנחנו נופלים לזקנה המציאות מעייפת אותנו. זקן לא אוהב שינויים. מזיזים לו את המיטה הוא מתחיל להתעצבן, משנים לו את לוח הזמנים הוא מתחיל לרטון. הוא שבוי בתוך מציאות שחוזרת על עצמה והוא מטפח דמיון שזה מגן עליו. הוא אומר לעצמו: "אני מכיר את החיים, אני מכיר הסדר יום, אני מכיר את המיטה, את הרחוב. ובגלל שאני מכיר כבר את הכל זה סימן הכי ברור שבעצם הכל בסדר". ואותה זקנה, אם לא נלחמים בה, עלולה להפוך בשלב מסוים למחלה. מחלה שבה אדם חש ש"טוב להיות זקן, טוב שהדברים חוזרים על עצמם, טוב שלא משתנה שום דבר. רק שיישאר ככה". זה לא שצריך לשנות כל הזמן את סדר היום בשביל להתרפא מהזקנה. סדר יום יכול להיות קבוע גם שמונים שנה, אבל ברגע שאדם נהיה משועבד לקביעות הזאת והוא לא מתחדש בתוכה, אז יש לו בעיה. אני יכול ללכת כל יום לאותה עבודה. אני לא צריך לעבור דירה או לטייל בכל העולם בשביל לחוש התחדשות. המציאות החיצונית יכולה להישאר אותו דבר, אבל אם אני משועבד לה, אם אני לא מתחדש בקשר עם אשתי, עם הילדים שלי, עם העבודה שלי ועם עצמי – אני זקן.

כתוב בפסוק: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה". הקדוש ברוך הוא אומר לנו: אני זוכר לכם, בניי המתוקים, איך יצאתם ממצרים והלכתם אחרי במדבר. כל הכבוד לכם, עשיתם דבר גדול, אני לא אשכח לכם את זה לעולם.

נתבונן ברעיון הזה. נחשוב על אדם שנמצא בצינוק, חוטף מכות רצח מהבוקר עד הערב, אוכל לחם יבש ומעופש, ופתאום מישהו מוציא אותו משם, מנקה אותו, מלביש אותו, רוחץ אותו, משחרר אותו, נותן לו ממלכה. ועכשיו זה ששחרר אותו אומר: "אני מאד מעריך את זה שהסכמת לצאת, אני לא אשכח לך את זה".

מה הרעיון שמסתתר כאן? אחד המפרשים אומר דבר מאוד מעניין. יש תכונה בנפש האדם שהוא מעדיף את מה שהוא מכיר, אפילו שזה שלילי, על פני משהו חדש, אפילו שזה חיובי. "את סדר היום של מצרים אני מכיר, את המכות אני מכיר, אני יודע מתי זה יבוא, אז זה למה לשנות את זה?

נכון שהבטיחו לי הרים וגבעות כשאצא ממצרים, הבטיחו לי חירות, תורה, ארץ משלי. אבל למרות הכל ההבטחות עדיין לא קיימות ואת המציאות שלי, גרועה ככל שתהיה, אני כבר מכיר. אני יודע למה לצפות". ולכן הקדוש ברוך הוא משבח אותנו: "הסכמת לוותר על המוכר, הסכמת לשבור את הזקנה ולצאת למדבר, ללא מוכר". זהו השבח של עם ישראל, שויתרו על הייסורים המוכרים תמורת אושר הלא מוכר. זו דרגה גבוה. לכן קשה לנו להשתנות, אנחנו נאחזים בזקנה שלנו. אנחנו אוהבים לומר לעצמנו: "אני כזה מסכן, אני כבר אבוד, אין לי סיכוי. נורא נעים לי לרחם על עצמי, אני כבר אף פעם לא אצליח. יש לי את ההרגלים שלי, יש לי את החיים שלי".

לפעמים הולכים למסעדה, לפעמים עושים משהו בשביל שלא יהיה מדי משעמם, אבל איפה החיים? כל תרבות הבידור שמציפה אותנו היום, באה לחפות על המחלה של הזקנה. אתה כל כך משועמם מהחיים שאתה חייב משהו אחר. אז מה יש ליצר הרע להציע? קח עוד דמיון. העבר והעתיד לא מספיק, אז קח עוד דמיונות, עוד ועוד.

אנחנו נופלים תמיד בפח של הזקן שאומר: "בהזדמנות אחרת אני אעשה משהו רציני עם עצמי. לא עכשיו. אני עייף, אין זמן, אין לי כח. כשאני אהיה גדול, כשאני אהיה מוצלח, כשאני אהיה עשיר, או בריא. כשאני אתחתן, כשאני אתגרש, כשיהיו לי ילדים או שכשהילדים יתחתנו. הכל חוץ מ"עכשיו". אולי מחר. אבל אחרי כל כך הרבה פעמים של "מחר" ו"מחר", אז בסוף בבית אבות הזקנים חולמים על זה שהיו צעירים, כמה היה להם טוב. כשהיית צעיר אמרת כשאהיה מבוגר אני אהיה משהו, עכשיו כשאתה מבוגר אתה אומר, כשהייתי צעיר הייתי משהו. בסוף אתה לא משהו לא כשאתה צעיר ולא כשאתה מבוגר.

רבי נתן אומר: הכל זה רק רמזים לכל אחד ואחד להתקרב אל הקדוש ברוך הוא מהמקום שהוא שם. איפה שאתה, באיזה גיל שאתה, באיזה מצב שאתה, שם יש משהו מיוחד בשבילך. היום בדיוק. לא רגע לפני ולא רגע אחרי. על זה חז"ל אומרים: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תתפנה". כשיהיה לי פנאי אני אלמד, אני אתקדם. חז"ל שואלים: מי הבטיח לך שיהיה לך פנאי? חז"ל מדמים את העולם הזה לחתונה, אל תחכה שהמלצר יגיע אליך, לך תארגן לך איזה שניצל כי אחרת לא ישאר לך כלום.

נכשלת עד היום? אז מה? אין ראיה כלל מיום לחברו, משעה לחברתה. אי אפשר להוכיח מכישלון של אתמול על מה שיהיה היום, אם אתמול הייתי חולה זה לא אומר שגם היום זה יהיה ככה. וגם להפך. אי אפשר להוכיח מההצלחה של אתמול שהיום אני כבר "על הסוס" ושום דבר לא ישתנה. המצליח מדמה שההצלחה תתמיד. הוא לא רוצה להתחדש. והנכשל מדמה שהכישלון יתמיד. הוא לא רוצה להתחדש. בעצם זה ממש אותו עניין – להמשיך עם מה שהיה.

מצב גרמי השמיים משתנה בכל עת, ובתנועת גרמי השמיים תלויה המציאות בארץ. ואם כן, יכול להיות שאף על פי עד הנה היה מה שהיה, אף על פי כן הכל יכול להשתנות. הכל באמת משתנה ומשום כך גם האדם יכול להשתנות ומצבו יכול להשתנות. "כל השתנות העולמות, הכל בשביל האדם, על כן צריך כל אדם להאמין שבכל עת ושעה ורגע, כל ימי חייו יש בכח האדם להתחיל מעתה".

אז מתי מתחילים? מעכשיו. לא הלך? אז מעכשיו. לא כשאהיה גדול, לא כשיהיה לי יותר כסף או פחות צרות. עכשיו. "אל יסתכל על יום שלפניו ועל יום שאחריו". צריך לאמן את המוח. יש כאן שיטה סדורה. "רק יחזק את עצמו להתקרב לה' יתברך במה שיוכל". ואם הוא לא יכול לעשות דבר? "אני לא יכול לעשות שום דבר, אני שבור, אני הרוס, אני חולה, אין לי כח", כל אחד יש לו את הסיפורים שלו, על כל פנים צריך לפחות לרצות.

אומר רבי נתן: "וזה פירוש הפסוק "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים", כי עיקר הנפילה היא דווקא מחמת זה". לכאורה "סומך ה' לכל הנופלים" פירושו, שמי שנופל ה' עוזר לו, זאת הבטחה כזאת: "אם תיפול ה' יעזור לך". אומר רבי נתן: "לא, זה לא – אם תיפול אז תקבל עזרה, אתה צריך ליפול כדי להתחיל מחדש. וזאת הבנה חדשה לגמרי של כל הכישלונות שלנו. חייבים להתחדש כל הזמן ואם לא מתחדשים אז נופלים כדי להתחדש. "כי עיקר הנפילה הוא דווקא מחמת זה, כדי שיתחילו לחיות מחדש, כמבואר במקום אחר, דהיינו שיחזור ויתחיל ויחדש חיותו ומוחו, שמה שנופל האדם מעבודתו הוא מן השמיים, כי ההתרחקות תחילת ההתקרבות, על כן נפל, כדי שיתעורר יותר להתקרב לה' יתברך". כשאדם מצליח באיזה עניין, עכשיו אין לו מה כבר להתחדש, והוא מתחיל לדרוך במקום. אז משמיים עושים לו חסד ומפילים אותו. עכשיו הוא מוכרח להתחיל מחדש, אין לו ברירה, הוא לא יכול לרכב על ההצלחה הקודמת, כי הנה עכשיו הוא נכשל. משמיים אומרים לו: "תתחיל שוב, הפעם זה יהיה יותר טוב, הפעם זה יהיה יותר רציני, הפעם זה יהיה יותר עמוק, הפעם זה יהיה יותר בוגר, עם יותר הכנעה, עם יותר ענווה". כל התחלה חדשה חייבת לבוא עם רעננות, עם כוחות חדשים, עם תקווה חדשה. כשאדם עושה דבר בפעם האלף, מבחינתו זו הפעם הראשונה, כי עכשיו הוא מחליט שעכשיו הוא עושה את זה, עכשיו הוא הולך על זה, הוא לא מתייאש, הוא ממשיך הלאה, הוא מתעלם ממה שהיה ומתנהג כאילו זו פעם ראשונה שהוא מתחיל לעשות איזה מעשה טוב, מתגבר על איזה דבר רע. בגלל שהוא מסתכל על זה כפעם ראשונה, יש לו התחדשות, יש לו חיות, יש לו הרגשה חדשה בדבר הזה, אם הוא היה רק עולה ומצליח ועולה הוא היה דועך, משתעמם, מאבד את החיות, חוזר על עצמו.

לפעמים עושה האדם משהו עקום, אז הורסים לו את זה. "הפעם תעשה את זה ישר". אנחנו עושים הרבה דברים עקומים, אנחנו לא שמים לב, אז הורסים לנו את זה כדי שנעשה את זה שוב, אבל הפעם תעשה את זה טוב, וכל פעם שאני עושה התחלה חדשה אני עושה את זה עם פחות גאווה, כי על מה אני מתגאה? הרי הנה יודע שנכשלתי מיליון פעם, אז עכשיו אתה עושה את ממקום יותר נקי. כשאדם עושה בפעם ראשונה, הוא הולך ללמוד תורה, הוא חושב מי יודע מה יצא ממנו, הוא יהיה גדול, הוא אדיב, הוא מבריק, הוא כוכב, כולם ימחאו לו כפיים. אחד שמתחיל תהליך רוחני הוא חושב שהוא הולך לכבוש את העולם.

כשאתה בא בפעם ראשונה להסתער על איזה משימה, אתה מלא גאווה, אתה אפילו לא יודע את זה אבל אתה חושב שאתה גדול וצדיק וטהור עם הרבה רצונות טובים. אתה יותר טוב מכולם. אפילו כשאדם רוצה לעשות דיאטה הוא בא להראות לכולם. אז ביום של הדיאטה אכלת פי שניים. איזה צורה יש לך? עכשיו כשאתה בא שוב לאותה משימה, אתה כבר יותר קטן, אתה בא כמו נמלה. ואם גם הפעם לא הצלחת, בפעם שלישית והרביעית, או בפעם המאה, אתה כבר לא מספר לאף אחד. אתה כבר לא עושה רעש. וכשתצליח להגיע למקום שאתה עושה משהו בלי לעשות רושם על אף אחד, לא תצטרך ליפול, אלא אם אתה שוב תרכב על הגל של ההצלחה. הנה מעכשיו זה הולך לי.

אל תסמוך על זה, גם כשהצלחת תבוא מחדש, ואם תבוא מחדש גם שאתה מצליח לא תצטרך ליפול, כי לא יצטרכו להפיל אותך וללמד אותך שאתה לא יכול לסמוך על ההצלחה בכדי להתגאות, ואתה לא יכול לסמוך על הכישלון כדי להתייאש. אתה יכול לסמוך רק על זה שהקדוש ברוך הוא, ברגע זה איפשר לך לעשות משהו לכבודו, זה הדבר היחידי שאתה יכול לסמוך עליו. "על כן נפל כדי שיתעורר יותר להתקרב לה' יתברך, ועצתו שיתחיל מחדש להיכנס בעבודת ה' כאילו לא התחיל עדיין כלל מעולם. וזה כלל גדול בעבודת ה' שצריכים ממש בכל יום להתחיל מחדש כל יום".

וכשאדם לומד את הדבר הזה הוא יכול מכל יום להוציא הרבה, אבל אם הוא לא לומד את זה אז הוא נשאר בסוף בלי כלום.

(אור פנימי – אתר האינטרנט של הרב ארז דורון)